פרק יד

פרק יד. בפרקים הקודמים הסביר רבנו הזקן, שהתואר "בינוני" חל על יהודי הנזהר שלא להיכשל, במחשבה, דיבור ומעשה, בדבר של איסור; כל מחשבותיו, דיבוריו ומעשיו הם בתורה ובמצוות בלבד. הרע שבנפשו הבהמית אמנם עדיין די חזק להעלות בלבו תאוה לעניני העולם-הזה, אך אין תאוה זו באה לידי ביטוי באחד משלשת הלבושים האמורים. הנפש האלקית - ב''עזרת'' הקב''ה - אינה נותנת ל''רע'' להתפשט בגוף. רבנו הזקן ממשיך בפרק הבא:

והנה, מדת הבינוני היא מדת כל אדם, -

מותאמת לכל אדם, ואחרי' כל אדם ימשוך, -

כל מי שעדיין לא הגיע למדריגה זו, עליו להשתדל, על-ידי עבודה ויגיעה, להגיע למדת ה''בינוני'' - שאל נא יחשוב שזהו למעלה מכוחותיו, שכל אדם יכול להיות בינוני בכל עת ובכל שעה. -

יש ביכולתו תמיד להגיע לדרגת ה''בינוני'', כי הבינוני אינו מואס ברע, -

עד כדי כך שירגיש שנאה ומשטמה לתאוות גשמיות, שזהו -

המאיסה ב''רע'', דבר המסור ללב, -

כפי שכבר למדנו, אין ה''בינוני'' שולט עדיין ב''רע'' שבלב, ממילא אין הוא מואס ברע; ולא כל העתים שוות, -

לפעמים, כשלבו פתוח, כמו בשעת התפלה, כשלבו מתמלא אהבה גלויה להקב"ה - יכול להתעורר בו רגש של שנאה ל"רע"; ולפעמים הלב "אטום" ואין בכוחו של ה"בינוני" לעורר בלבו רגש של תיעוב ל"רע". מכאן מובן, שאין במיאוס הרע משום מדתו של ה"בינוני", שהיא מדריגתו התמידית, אלא -

ענינו של ה''בינוני'' הוא: סור מרע ועשה טוב, דהיינו בפועל ממש, במעשה דבור ומחשבה, -

ה''סור מרע ועשה טוב'' מתבטא ב"בינוני" בפועל ממש, בצורה פרקטית: שלא לחשוב, שלא לדבר ושלא לעשות מה שאסור, ולעומת זאת לחשוב, לדבר ולעשות מה שציווה הקב"ה, שבהם -

במעשה, דיבור ומחשבה, שלא כמו בדברים המסורים ללב, הבחירה והיכולת והרשות נתונה לכל אדם לעשות ולדבר ולחשוב גם מה שהוא נגד תאות לבו והפכה ממש, כי גם בשעה שהלב חומד ומתאוה איזו תאוה גשמיית בהיתר -

לדבר מותר שיש לעשותו לשם שמים, אלא שהוא חומד בו כדי למלא את תאותו, או באיסור חס ושלום - יכול להתגבר -

על התאוה, ולהסיח דעתו ממנה לגמרי, -

כיצד ביכלתו לעשות זאת? - באמרו ללבו: -

על-ידי שהוא מסביר ומוכיח לעצמו: אינני רוצה להיות רשע אפילו שעה אחת, -

כלומר, אינני רוצה למלא אחרי תאוותי ולעשות את האסור, ולהיקרא משום כך ''רשע''. מדוע אין אני רוצה בכך? - כי אינני רוצה להיות מובדל ונפרד חס ושלום מה' אחד בשום אופן, כדכתיב: "עוונותיכם מבדילים וגו'", -

בין יהודי לבין הקב"ה. הרי, שעל-ידי עבירה, נעשה היהודי נפרד ומובדל מה'. ועל-ידי התעמקותו בדברים אלה, ובואו להכרה, ש אין הוא רוצה להיות "רשע", מפני ש אינו רוצה להיות נפרד חלילה מהקב"ה - יש בכוחו, גם כשהלב מתאוה לתאוה, להיות "סור מרע" ולהימנע מעשיית עבירה בפועל. ואילו, כדי שיהא זהיר ב"עשה טוב", לעשות את מה שצריך לעשות, עליו להתבונן: רק, אני רוצה לדבקה בו -

בהקב''ה, נפשי רוחי ונשמתי, בהתלבשן בשלשה לבושיו יתברך, -

כלומר, כפי שה"תניא" אומר מיד, במחשבה, דיבור ומעשה של תורה ומצוות, שהן רצונו וחכמתו שהם דבר אחד עם הקב"ה בעצמו - ולכן הם נקראים "שלשה לבושיו יתברך", שהם: מעשה דבור ומחשבה, בה' ותורתו ומצותיו, -

ומהיכן נובע רצוני זה, לרצות באמת להיות דבוק ומאוחד עם הקב''ה? - הרי זה: מאהבה מסותרת שבלבי לה', -

ולמרות שאין אני חש באותה אהבה, היא בודאי טמונה ומוסתרת בלבי, כמו בלב כללות ישראל, שנקראו "אוהבי שמך", -

שכן, לכל יהודי אהבה מסותרת בלבו להקב''ה, גם כשאין הוא חש בה בצורה גלויה. ואפילו קל שבקלים יכול למסור נפשו על קדושת השם, -

באם יכריחו אותו לכפור בהקב"ה. דבר זה נובע, כפי שיוסבר בפרקים הבאים, מאהבתו המסותרת להקב"ה, המתעוררת ומתגלה באותו רגע שהוא מרגיש שרוצים חלילה לנתק אותו מהקב"ה, הריהו מוסר נפשו כדי שלא להיעשות נפרד חלילה מהקב"ה. הרי, שגם "קל שבקלים" ישנה בו אותה אהבה מסותרת אל הקב"ה, ולא נופל אנכי ממנו בודאי, -

מאותו ''קל שבקלים''. אלא שנשאלת השאלה: אם אכן קיימת בו אהבה להקב''ה, מדוע הוא ''קל שבקלים''? - אלא שנכנס בו רוח שטות, -

כמו שאומרים חכמינו ז''ל: ''אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות'', ונדמה לו שבעבירה זו עודנו ביהדותו -

שאין עבירה זו מזיקה ופוגמת ב''יהדותו'', ואין נשמתו מובדלת מאלקי ישראל, -

ואילו האמת היא, כפי שיסביר בפרק כ"ד, שבשעה שיהודי נכשל בעבירה, הוא נפרד חלילה, בשעת מעשה, מהקב"ה; ואם גם ה"קל שבקלים" היה חש ומרגיש שאכן באותה עבירה הוא נפרד מהקב"ה - לא היה חוטא בשום פנים. אלא שאותה "רוח שטות" מדיחה אותו לחשוב, שאין הוא נפרד מהקב"ה גם בשעה שהוא חוטא. מדוע אין הוא מקיים מצוות, למרות שאהבתו להקב"ה מכתיבה לו שעליו לקיימן? - הרי זה מפני: וגם שוכח אהבתו להוי' המסותרת בלבו, -

ולכן אין הוא מקיים מצוות. אילו היתה אהבתו לה' בהכרתו המלאה, היה עושה ככל אשר ביכלתו, כדי להתאחד, באמצעותן, עם הקב"ה. כל האמור הוא ביחס ל"קל שבקלים", ואילו אותו יהודי ממשיך בחשבון נפשו: אבל אני אינני רוצה להיות שוטה כמוהו לכפור האמת. -

מה שאין כן בדבר המסור ללב, דהיינו: שיהא הרע -

תאוות ותענוגות גשמיים, מאוס ממש בלב ושנאוי בתכלית שנאה, -

כפי שהדבר ב''צדיק גמור'', או אפילו שלא בתכלית שנאה -

כפי שהדבר ב''צדיק שאינו גמור'', הנה זה אי אפשר שיהי' באמת לאמיתו, אלא על ידי גודל ותוקף האהבה לה' בבחינת אהבה בתענוגים, להתענג על ה' מעין עולם הבא, -

שכן, בעולם-הבא, " נהנין - הנשמות - מזיו השכינה", הן נהנות ומתענגות מאלקות. אהבה זו להקב"ה, המכילה תענוג מאלקות - יוצרת שנאה ל"רע", לתאוות ולתענוגים גופניים, כפי שהדבר הוסבר בפרקים הקודמים. ועל זה -

על עבודה זו של ''אהבה בתענוגים'', אמרו רבותינו ז"ל: "עולמך תראה בחייך כו'"; -

מי שהגיע לעבודה זו, ''רואה'' בחייו חלק מהעולם-הבא, ואין כל אדם זוכה לזה, כי זהו -

מדריגת אהבה כזו בעבודת ה', היא כעין קבול שכר, -

ו''שכר'' אין אדם נוטל בעצמו, הוא מקבל אותו מלמעלה. וכדכתיב: "עבודת מתנה אתן את כהונתכם וגו'", -

אעשה את כהונתכם כמתנת-שכר לכם. במובן רוחני מוכתרת מדריגת "אהבה בתענוגים" (בכל מי שנמצא באותה דרגה, לא רק כהנים) בתואר " כהונה ". ועל כך אומר הכתוב, שעבודת ה"כהונה" היא מתנה מלמעלה, כמו שמבואר במקום אחר. -

הרי, שמדריגת "צדיק", שהיא עבודה שבלב, במיאוסו של ה"רע", הנובעת מ"אהבה בתענוגים" שהיא מתנה מלמעלה - אי אפשר לומר שכל אחד שייך לעבודה זו. ואילו למדריגת ה"בינוני" יכול כל אחד להגיע בעבודתו העצמית. בכך יתרץ רבנו הזקן את הקושיא על מאמר הגמרא (על דברי איוב להקב"ה:) "ריבונו של עולם, בראת צדיקים, בראת רשעים" - שאל על כך רבנו הזקן בפרק א: "והא צדיק ורשע לא קאמר?" - כשקובעים למעלה צורתו והרכבו של האדם העומד להיוולד, דנים אם יהיה חכם או טפש וכו' ואילו ביחס לצדיק או רשע, לא נאמר שם דבר, שכן הדבר מסור לבחירתו של האדם, כיצד, איפוא, אומר איוב " בראת צדיקים", שהקב"ה ברא צדיקים? אלא, בהתאם לאמור - הדבר מוסבר, שכן, לא כל אדם זוכה למדריגת "צדיק" והיא מתנה מלמעלה, וזו היתה טענתו של איוב " בראת צדיקים", שהקב"ה ברא נשמות שיהיה בידן לזכות לאותה מדריגה נעלה של "צדיק". וכך אומר רבנו הזקן: ולכן אמר איוב: בראת צדיקים וכו'; -

נשמות כאלו שיוכלו לזכות למדריגה זו של "צדיק", אכן ברא הקב"ה מלכתחילה (את הקושיא בקשר ל"בראת רשעים" - יתרץ רבנו הזקן להלן בפרק כ"ז). וכדאיתא בתיקונים, -

ב''תיקוני זהר'', שיש בנשמות ישראל כמה מיני מדרגות ובחינות: חסידים, גבורים המתגברים על יצרם, מארי תורה, -

''בעלי תורה'', נביאים כו', צדיקים כו', עיין שם: -

ובזה יובן כפל לשון השבועה: -

בכך יוסבר כפל לשון השבועה, שהוזכר בפרק א. במאמר הגמרא, משביעין את האדם: תהי צדיק, ואל תהי רשע; דלכאורה תמוה, כי מאחר שמשביעים אותו תהי צדיק, -

ודאי הדבר שלא יהיה רשע, ואם כך למה צריכים להשביעו עוד שלא יהיה רשע? אלא משום שאין כל אדם זוכה להיות צדיק, ואין לאדם משפט הבחירה בזה כל כך, להתענג על ה' באמת, ושיהיה הרע מאוס ממש באמת, -

הרי, שלא לכל אחד ישנה הבחירה המלאה והאפשרות להיות ''צדיק'' - ולכן משביעים שנית אל תהי רשע על כל פנים, -

על כל פנים שלא יהיה רשע. כלומר, גם כשלא תזכה למדריגת ''צדיק'', לפחות, אבל, אל תהיה ''רשע'', כי אם - ''בינוני''. שבזה -

שלא יהיה ''רשע'', משפט הבחירה והרשות נתונה לכל אדם למשול ברוח תאותו שבלבו ולכבוש יצרו, שלא יהי' רשע אפילו שעה אחת כל ימיו, בין בבחינת סור מרע -

שלא לעבור על מצוות-לא-תעשה, בין בבחינת ועשה טוב, -

לקיים מצוות-עשה, ואין טוב אלא תורה, -

כמאמר חכמינו ז''ל: ''אין טוב אלא תורה'', וכשהוא אומר כאן שעל האדם להיות זהיר ב''ועשה טוב'' - זה כולל גם תורה, דהינו תלמוד תורה שכנגד כולן. -

שיהיה זהיר אף מלעבור על מצות-עשה כזו, שקשה להישמר מכך, כעוון ביטול תורה. שכן, בהיותו בעל בחירה מלאה, אפשר לו להישמר גם מביטול תורה. לשם כך משביעים אותו שנית, שלא יהיה "רשע". שכן, גם באם אין לו הזכות והאפשרות להגיע למדריגת "צדיק" יש לו, אבל, לפחות האפשרות שלא להיות "רשע". ודבר זה תלוי בו עצמו ובבחירתו. ברם, למרות שיתכן הדבר, שאף פעם לא יוכל אותו יהודי להגיע למדריגת "צדיק" - אומר רבנו הזקן להלן, שגם יהודי כזה צריך להתאמץ ולעסוק באותן עבודות המותאמות למדריגת "צדיק" - כמו: להשתדל בהתרגלות למאוס בתאוות ובתענוגים גשמיים, ולעומת זאת - להשתדל לעורר בלבו אהבה של תענוג להקב"ה, על-ידי התבוננות עמוקה בגדולת השי"ת - וכך להשתדל לקיים (ובמדה מסויימת אולי יצליח גם להביא את הדבר למעשה בפועל) את השבועה שמשביעים אותו "תהי צדיק". וכך אומר רבנו הזקן: אך, אף על פי כן -

למרות, שכפי האמור, לא כל אדם יכול להיות ''מואס ברע'' ובעל ''אהבה בתענוגים'' - שהיא מדריגתו של ה''צדיק'' ואילו כאן הרי מדובר ב''בינוני'', צריך לקבוע לו עתים גם כן לשית עצות בנפשו להיות מואס ברע, -

לעורר רגש של מיאוס ותיעוב לתאוות ולתענוגים גשמיים, כגון בעצת חכמינו ז"ל: -

כיצד למאוס בתאוות נשים, על-ידי שיסביר לעצמו: "אשה חמת מלאה צואה כו'", וכהאי גוונא -

וכדומה. ולמאוס בתאוות האכילה, על-ידי התבוננותו: וכן כל מיני מטעמים ומעדנים נעשים כך: חמת מלא כו'; וכן כל תענוגי עולם הזה, החכם רואה הנולד מהן, שסופן לרקוב ולהיות רמה ואשפה. -

על-ידי התבוננותו בדברים אלה, יתרגל לשנוא תאוות ותענוגים גשמיים, וההפך, -

עליו להשתדל להתרגל, להתענג ולשמוח בה', על ידי התבוננות בגדולת אין סוף ברוך הוא כפי יכולתו. -

להשיג גדלותו של הקב''ה היוצרת בו תענוג באלקות, אף שיודע בנפשו שלא יגיע למדרגה זו באמת לאמיתו -

לשנוא את ה''רע'' ולהתענג באלקות, כי אם בדמיונות -

שידמה לו שהוא אכן באמת שונא את ה''רע'' ומתענג מאלקות - ומ''דמיונות'' יש הרי מאד להיזהר ולהישמר בעבודת ה'. אף על פי כן הוא יעשה את שלו, לקיים את השבועה שמשביעים תהי צדיק, וה' יעשה הטוב בעיניו. -

אם לתת לו במתנה את מדריגת ה''צדיק'', או לא.

ועוד, -

דבר נוסף שהוא יכול להגיע אליו על-ידי התרגלותו בעבודותיו של ''צדיק'', למאוס ב''רע'' ולהתענג באלקות: שההרגל על כל דבר שלטון, ונעשה טבע שני, וכשירגיל למאס את הרע, יהיה נמאס קצת באמת, -

שבמשך הזמן אכן יתחיל לשנוא את ה''רע''. וכשירגיל -

את עצמו, לשמח נפשו בה', על ידי התבוננות בגדולת ה', הרי באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, -

על-ידי התעוררות האדם למטה, נוצרת התעוררות מלמעלה, וכולי האי ואולי -

אחרי כל זאת, יערה עליו רוח ממרום, ויזכה לבחינת רוח משרש איזה צדיק שתתעבר בו, -

באופן של ''עיבור''. כפי שמובא ב''קבלה'', שכשם שישנו הענין של ''גלגול'', שנשמה מגולגלת בגוף או בדבר אחר, כך ישנו הענין של ''עיבור'', שנשמתו של ''צדיק'' ''מתעברת'' בנשמתו של ''בינוני'', וזאת כדי שה''בינוני'' יוכל לעבוד את השי''ת לפי מדריגתו של ''צדיק''. וזהו - לעבוד ה' בשמחה אמיתית, כדכתיב: "שמחו צדיקים בה'", -

בכך גם מודגש שבשעה שנפגשות יחד נשמתו של ''צדיק'' המוכתר כ''צדיק עליון'' עם נשמתו של ''בינוני'', המוכתר כ''צדיק תחתון'' - מתבצע אז ''שמחו צדיקים - לשון רבים - בה'", ותתקיים בו באמת השבועה שמשביעים: תהי צדיק: -

לא זו בלבד, שיקיים את השבועה על-ידי השתדלות להיות ''צדיק'', אלא שהוא יביא אכן את הדבר לידי פועל ממש, ולהגיע באמת למדריגת ''צדיק'', וזאת תודות ל''עיבור'' של נשמת ''צדיק''.

בהקשר למה שהובא בפרק זה, שישנן נשמות הנקראות ''גבורים'' המתגברות על היצר-הרע, ושכל אחד יש בכוחו ''לכבוש'' את יצרו הרע - כדאי להוסיף אימרתו היסודית של הבעל-שם-טוב, שהרבי, מוהריי''צ נשמתו עדן מליובאוויטש, הביאה באחת משיחותיו:

על המשנה: ''איזהו גבור הכובש את יצרו'' - אמר הבעל-שם- טוב: "השובר'' את יצרו - לא נאמר, כי, בשבירתו של היצר-הרע אין משום גבורה. הגבורה היא ''לכבוש'' את היצר-הרע, כלומר, להשתמש בכוחותיו ובמעלותיו של היצר-הרע, בענינים של קדושה. והרי נאמר: ''ורב תבואות בכח שור'' - הנפש הבהמית הנקראת ''שור'' יש בה תוקף וחוזק - ויש להשתמש בכוח וחוזק זה בקדושה. וזהו ''איזהו גבור הכובש את יצרו'' - גבור הוא מי ש''כובש'' את כוחותיו של היצר-הרע ומשתמש בהם לקדושה.