פרק ד

] פרק ד.

בפרק השלישי הסביר רבנו הזקן, שכל נפש אלקית יש בה עשרה כוחות, המתחלקים לשני חלקים כלליים: "שכל" ו"מדות".

בפרק הרביעי יוסבר שלנפש האלקית גם שלשה "לבושים", שלשה כלי שרת וביצוע: מחשבה, דיבור ומעשה, בהם מתלבשת הנפש האלקית בשעה שהיא חושבת, מדברת או עוסקת בעניני תורה ומצוות.

ועוד יש לכל נפש אלהית - שלשה לבושים, -

שלשה כלי שרת וביצוע המשמשים את הנפש כמו "לבוש", בגד, שאפשר ללבשו ואפשר לפשוט אותו: כשהנפש פועלת באמצעות שלשה כוחות אלה - היא מלובשת בהם, וכשאין היא משתמשת בהם - היא מופשטת מהם. וכשם שהבגדים בהם לבוש האדם, מבליטים את יופיו וחשיבותו של האדם - כן גם כשהנפש משתמשת בכוחות- "לבושים" האמורים - באים על-ידי-כ ך לידי ביטוי השכל או רגשות הנפש, שהם: מחשבה דבור ומעשה, של תרי"ג מצות התורה, שכשהאדם מקיים במעשה כל מצות מעשיות, -

בשעה שהוא מניח תפילין או מקיים מצות ציצית וכדומה, ובדבור הוא עוסק בפירוש כל תרי"ג מצות והלכותיהן, -

דיבורו שקוע בלימוד התורה, שהיא פירושן של המצוות, ולמשל: מסכת ברכות, בה מדובר אודות מצות ודיני ברכות; מסכת שבת - בה מדובר אודות מצות ודיני שבת, וכו', ובמחשבה הוא משיג כל מה שאפשר לו להשיג בפרד"ס התורה -

אז, הרי כללות תרי"ג אברי נפשו, מלובשים בתרי"ג מצות התורה; -

ובפרטות, -

איזה חלק מיוחד בנפש מתלבש במחשבה, איזה בדיבור וכו': בחינת חב"ד שבנפשו -

המהוות יחד באופן כללי את כוח השכל וההבנה, מלובשות בהשגת התורה שהוא משיג בפרד"ס -

פשט, רמז, דרוש, סוד, כפי יכולת השגתו -

כל אחד לפי כוח השגתו, אחד משיג יותר ואחד פחות, ושרש נפשו למעלה; -

מה להבין, שכן, יש אשר אחד יש לו, מצד שורש נשמתו, שייכות לחלק ה" פשט" שבתורה, ומסוגל, לכן, להבין ענינים בתורה שיש להם שייכות ל" פשט", ויש אשר מצד שורש נשמת ו הוא מסוגל יותר להבין את חלק ה"רמז", ה" דרוש" או ה"סוד" שבתורה. הרי כשאדם מבין בתורה עד כמה ששכלו יכול לה שיג, מלובשות אז החב"ד שבנפשו ב" מחשבה" והשגה של תורה. והמדות, שהן יראה ואהבה וענפיהן ותולדותיהן, מלובשות בקיום המצות במעשה ובדבור שהוא תלמוד תורה שכנגד כולן. -

מה שנאמר קודם, שבהבנת התורה מתלבש חלק השכל שבנפש, במחשבה - אינו ד ורש ביאור. שכן, הדבר מובן מא ליו, שהשכל משיג את התורה באמצעות לבוש המחשבה דוקא. ברם, מה שנאמר כאן, שהמדות מתלבשות בקיום המצוות, על-ידי מעשה או דיבור של תורה -

דורש ביאור: איזה קשר יש בין מדות אהבה וי ראה, שהן רגש, ל"מעשה" ול"דיבור"? מקומן של המדות הוא הרי בלב - כיצד, איפוא, מתלבשות המדות ב" מעשה" המתבצע ביד למ של (כמו הנחת תפילין ביד), או ב" דיבור", בפה (בשעת לימוד התורה בכוח הדיבור) ? על כך הוא מסביר ש שלימות קיום המצוות, כל ומר, שהמצוות תיעשנה בשלימות מתוך רגש פנימי של חיות- נשמתית - זה בא דוקא מיראה ואהבה: כי האהבה היא שרש כל רמ"ח -

(248), מצוות עשה וממנה הן נמשכות, ובלעדה אין להן קיום אמיתי, -

באם חסרה האהבה, חסר אז גם בקיומן האמיתי של המצוות, כי, המקיימן באמת הוא האוהב את שם ה' וחפץ לדבקה בו באמת, ואי אפשר לדבקה בו באמת, כי אם בקיום רמ"ח פקודין, -

248 מצוות-העשה, שהם רמ"ח אברין דמלכא -

אברי המלך, כביכול, כמו שכתוב במקום אחר; -

כמו, למשל, באבריו של אדם, משמש כל אבר כלי מיוחד לכוח מסויים של הנפש המתלבש באותו אבר: העינים הן כלי לכוח הרא יה, האזנים - לכוח השמיעה, וכו' -

כך גם כל מצוה משמשת כלי לפרט מסויים ברצונו של הקב"ה, הרצון העליון, המתלבש באותה מצוה. כי כל מצוה מייצגת את רצונו של הקב"ה לעשותה ואיך לעשותה - ממילא מ ובן שעל-ידי קיום המצוות, שהן ה" אברים" והכלים לרצון הקב"ה, מתאחדים עם הקב"ה, בעל הרצון. הרי, שמדת האהבה להקב"ה, מתלבשת בקיום המצוות והיא "פנימיותן" של המצוות, היא השורש וכוח החיות לקיומן של רמ"ח מצוות-העשה בשלימותן המלאה. שכן, כשהוא מקיים את המצוות כתוצאה מאהבתו להקב"ה ומרצונו להידבק אליו, נעשה אז קיו ם המצוות בחיות ובעונג - בשלימות ; כמי שעושה דבר לידידו מתוך אהבתו אליו, הרי זה נעשה בחיות ובעונג. והיראה היא שרש לשס"ה לא תעשה, כי ירא למרוד במלך מלכי המלכים הקדוש-ברוך-הוא, -

שציווה שלא לעשות אותה עבירה - מדובר כאן בסוג יראה שהוא פחד מחומרת הצו שלא לעבור אותה עבירה. או יראה פנימית מזו, שמתבושש מגדולתו, למרות עיני כבודו ולעשות הרע בעיניו, כל תועבת ה' אשר שנא, הם הקליפות וסטרא אחרא, אשר יניקתם מהאדם התחתון ואחיזתם בו הוא בשס"ה מצות לא תעשה. -

כשאדם עובר על "לא-תעשה" ו עובר חלילה עבירה, מקבלות מכך ה"קליפות" ו" סטרא אחרא" - הצד האחר, המנוגד, של הקדושה - יניקה וחיות. ומפני שהקליפות וסטרא אחרא מכסות על אלקות ועל קדושה והקב"ה שונא אותן - נזהר היהודי ומתבייש מלעבור עבירה, כדי שלא לחזק אותן ושלא לתת להן חיות. הרי, ש" יראה" מתלבשת בקיום מצוות "לא -

והנה, שלשה לבושים אלו מהתורה ומצותיה, אף שנקראים לבושים לנפש רוח ונשמה, -

והלבוש הוא, כרגיל, למטה במדריגה מהאדם הלובש את הלבוש, עם כל זה, גבהה וגדלה מעלתם -

של לבושי התורה והמצוות, לאין קץ וסוף על מעלת נפש רוח ונשמה עצמן, כמו שכתוב בזהר דאורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד, -

כמו שכתוב ב''זוהר'' שהתורה והקב''ה הם דבר אחד, פירוש: דאורייתא היא חכמתו ורצונו של הקב"ה והקב"ה בכבודו ובעצמו כולא חד, -

כלומר, כיצד התורה היא דבר אחד עם הקב"ה? - מפני שתורה, שהיא חכמתו ורצונו של הקב"ה (ההבנה שבתורה מייצגת את חכמתו ושכלו של הקב"ה, ופסק ההלכה, איך יהיה הדין, כשר או פסול, טמא או טהור, מייצג את רצונו של הקב"ה, והקב"ה בכבודו ובעצמו - הם דבר אחד. כי, הוא היודע והוא המדע וכו' כמו שנתבאר לעיל בשם הרמב"ם. -

כל האספקטים השונים של ההבנה האנושית, הם לגבי הקב"ה אותו ''הוא'' אחד ויחיד - זה הכל הקב"ה עצמו. מכאן, שהתורה שהיא הבנתו של הקב"ה היא דבר (עצם) אחד עם הקב"ה עצמו, וכשיהודי מבין ומתאחד עם חכמתו והבנתו של הקב"ה, הוא ממילא מתאחד עם הקב"ה עצמו. מובן, הרי, שלבושי המחשבה והדיבור בתורה ובקיום המצוות, כיון שהם מאוחדים עם הקב"ה, הרי הם למעלה במדריגה מהנפש עצמה. ברם, נשאלת השאלה: כיצד אנו אומרים שעל-ידי הבנת התורה "לוקחים" את חכמתו ורצונו של הקב"ה - בשעה שחכמתו של הקב"ה (כמו שהקב"ה עצמו) היא למעלה באין ערוך מהבנתו המוגבלת של האדם? - וכך מסביר ה"תניא" את הדברים? ואף דהקב"ה נקרא אין סוף ולגדולתו אין חקר ולית מחשבה תפיסא בי' כלל, -

שום מחשבה אינה מסוגלת ''לתפוס'' (להשיג) את הקב''ה, וכן ברצונו וחכמתו, -

שום מחשבה אינה מסוגלת ''לתפוס'' גם את רצונו וחכמתו של הקב''ה, כדכתיב: "אין חקר לתבונתו", -

ואין ביכולת שום חקירה להגיע להבנתו של הקב''ה, וכתיב: "החקר אלוקה תמצא" וכתיב: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם" -

ממילא אין ביכולת מחשבות ורעיונות אנושיים להשיג את מחשבותיו של הקב"ה - כיצד איפוא, אומרים כאן, שעל-ידי הבנת התורה מבינים את חכמתו ורצונו של הקב"ה, שהם למעלה לגמרי מהשכל האנושי? מסביר ה''תניא'' להלן, שאם כי חכמתו ורצונו של הקב''ה הם, אכן, למעלה לגמרי מההבנה האנושית, צמצם, אבל, הקב''ה את רצונו וחכמתו, ''הורידם'' והלבישם בענינים גשמיים של תורה ומצוות - וזאת כדי שהשכל האנושי יוכל על-ידי-כך להשיגם ולהתאחד עם הקב''ה. הנה על זה אמרו: -

חכמינו זכרונם לברכה, במקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה - שם אתה מוצא ענוותנותו", -

על-ידי ''עניוותו'' וירידתו של הקב''ה, יש לנו גישה ויכולים אנו להתקשר בגדולתו של הקב''ה, וצמצם הקב"ה רצונו וחכמתו בתרי"ג מצות התורה ובהלכותיהן, -

בכל מצוה ישנו רצונו של הקב''ה שיהודי יקיים אותה, ובכל הלכה של תורה ישנם חכמתו ורצונו של הקב''ה, ההבנה של ההלכה (חכמתו), ופסק הדין (רצונו), ובצירופי אותיות תנ"ך, -

במלים ובאותיות התנ''ך ישנם רצונו וחכמתו של הקב''ה. ולכן, כשיהודי אומר מלות ואותיות התנ''ך, כשהוא אומר תהלים או פסוקי תנ''ך, גם כשאינו מבין את הרעיון הגלום באותן אותיות - הוא מקיים מצות הדיבור בתורה. שכן, באותיות עצמן ובצירופן למלים, גלומה קדושה - חכמתו ורצונו של הקב''ה, ודרשותיהן שבאגדות ומדרשי חכמינו ז"ל, -

שעל אותיות ומלות התנ''ך, בכולן צמצם והלביש הקב''ה את רצונו וחכמתו, בכדי שכל הנשמה או רוח ונפש שבגוף האדם תוכל להשיגן בדעתה, -

כדי שכל נשמה, לאו דוקא מדריגת הנשמה שהיא הנעלית בין שלשת הבחינות: נפש, רוח ונשמה, אלא גם רוח או נפש שבגוף האדם, תוכלנה להשיג את חכמתו ורצונו של הקב''ה בדעתה ובהבנתה, ולקיימן כל מה שאפשר לקיים מהן במעשה דבור ומחשבה, -

ולקיים את התורה והמצוות שהן חכמתו ורצונו של הקב''ה, על-ידי מעשה, דיבור ומחשבה, ועל ידי זה תתלבש בכל עשר בחינותי' בשלשה לבושים אלו. -

ולכן, נמשלה התורה למים, -

כי מה מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך - טבע המים שהם עצמם זורמים ממקום גבוה למקום נמוך, לא כמו שהדבר הוא ב"אור", שהאור המאיר הוא הארה בלבד ממקורו, או כמו שהדבר הוא בהשפעת השכל שהרב משפיע לתלמידו, הרי הארה בלבד משכלו של הרב נמסרת לתלמיד ולא עצם השכל כמו שהוא אצל הרב. ואילו במים, אנו רואים, שאותם המים עצמם שהיו במקום גבוה, הם הם יורדים למקום נמוך, וכמשל זה ביחס למים, כך, התורה ירדה ממקום כבודה, -

מאותה מדריגה נעלית שם היתה, שהיא -

התורה עצמה, רצונו וחכמתו יתברך ואורייתא וקוב"ה כולא חד, -

התורה והקב''ה הם דבר אחד, ולית מחשבה תפיסא בי' כלל. -

אין שום מחשבה יכולה ''לתפוס'' אותו כלל. וכאשר התורה היא במדריגה נעלה כזו - אין מחשבה שתוכל להשיג אותה. ומשם נסעה וירדה, בסתר המדריגות, ממדריגה למדריגה, בהשתלשלות העולמות, -

כפי שהוסבר בפרק שני, יש בעולמות סדר של מדריגות, מעליון לתחתון, הקשורים אחד בשני, כחוליות בשרשרת, עד לעולם הגשמי התחתון ביותר - והתורה עברה ונסעה דרך כל המדריגות האלו שבעולמות, עד שנתלבשה בדברים גשמיים ועניני עולם הזה, -

שהוא עולם גשמי וחומרי, שהן רוב מצות התורה ככולם והלכותיהן, -

שכן, כמעט כל מצוות התורה, מלובשות בענינים גשמיים, כמו מצות ציצית - בצמר גשמי, מצות תפילין - בקלף גשמי, לולב וארבעה מינים - בצומח גשמי וכו', כך גם רוב ההלכות והדינים במצוות ה"רוחניות", המופשטות, עוסקים בענינים גשמיים, כמו "מצות ואהבת לרעך כמוך, שההלכה היא שצריך להטיבו בנכסים בפרנסתו וכו'" (לשון כ"ק רבינו) - כלומר, עצם מצות "ואהבת לרעך כמוך" היא רוחנית, שכן, אהבה היא מדה רגשית מופשטת, ואילו הלכותיה של מצוה זו מתבטאות בענינים גשמיים: להטיב עם הזולת פשוט בגשמיות. לעזור לו בפרנסה וכו'. הרי, שגם רובן של המצוות הרוחניות, הלכותיהן קשורות בענינים גשמיים, ובהן מלובשות חכמתו ורצונו של הקב''ה - וכך הן גם כן לבושות, ובצרופי אותיות גשמיות, בדיו על הספר, עשרים וארבעה ספרים שבתורה נביאים וכתובים, -

באותיות-הדיו עצמן ישנה קדושה, חכמתו ורצונו של הקב''ה, וכל זה, כדי שתהא כל מחשבה תפיסא בהן, -

כדי שהמחשבה האנושית תוכל להשיגן (ועל-ידי-כך ''לתפוס'' את חכמתו ורצונו של הקב''ה), ואפילו בחינת דבור ומעשה, שלמטה ממדרגת מחשבה, תפיסא בהן ומתלבשת בהן. -

ומאחר שהתורה ומצותי' מלבישים כל עשר בחינות הנפש וכל תרי"ג אברי' מראשה ועד רגלה -

כל שש מאות ושלשה עשר ''אברי'' הנפש, מהכוחות הנעלים ביותר שבנפש עד למדריגה התחתונה ביותר שבנפש, הרי כולה צרורה בצרור החיים את הוי' ממש ואור הוי' ממש מקיפה ומלבישה מראשה ועד רגלה, כמו שכתוב: "צורי אחסה בו", -

דבר שמגין על האדם, הרי הוא מקיף אותו מכל צדדיו, וכתיב: "כצנה רצון תעטרנו", שהוא רצונו וחכמתו יתברך המלובשים בתורתו ומצותיה. -

ולכן אמרו: -

חכמינו ז''ל: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי עולם הבא", -

שכן, לכאורה, כיצד אפשרי הדבר שרגע אחד בתשובה ומעשים טובים בעולם-הזה, יהיה יפה יותר מאשר כל חיי העולם-הבא? - כי, עולם הבא הוא שנהנין מזיו השכינה, -

נשמות יושבות בעולם-הבא ונהנות מזיו השכינה, שהוא תענוג ההשגה, -

האלקית. שכן, התענוג האמיתי הוא כשמבינים את הדבר, ואי אפשר לשום נברא, אפילו מהעליונים, להשיג, -

גם הנבראים הרוחניים שבעולמות העליונים, כמלאכים ונשמות, אין באפשרותם להבין, כי אם איזו הארה מאור הוי', -

רק הארה בלבד מאור ה', ולכן נקרא בשם "זיו השכינה"; -

כי אין זו אלא הארה מהשכינה, אבל הקב"ה בכבודו ובעצמו, לית מחשבה תפיסא בי' כלל, כי אם כאשר -

נפשו של יהודי, תפיסא ומתלבשת, בתורה ומצותיה, אזי היא תפיסא ומתלבשת בהקב"ה ממש, דאורייתא וקוב"ה כולא חד. -

"תופסת" ומתלבשת בתורה ובמצוות, אז היא "תופסת" ומתלבשת בהקב"ה ממש, שכן, תורה והקב"ה הם דבר אחד. לכן, יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם-הזה מכל חיי העולם-הבא. שכן, בעולם-הבא משיגה ומבינה הנשמה הארה אלקית בלבד, ואילו על-ידי תשובה ומעשים טובים בעולם-הזה, מתקשר יהודי בקב"ה עצמו. ואף שהתורה נתלבשה בדברים תחתונים גשמיים -

לכאורה קשה: כיוון שהתורה התלבשה, כאמור, בדברים גשמיים, משיג, הרי, האדם בשכלו רק את הענינים הגשמיים בהם מלובשת התורה, ולא את עצם חכמתו ורצונו של הקב"ה? - התשובה על כך היא: הרי זה, כמחבק את המלך דרך משל, שאין הפרש -

אין כל הבדל, במעלת התקרבותו ודביקותו במלך, בין מחבקו, כשהוא -

המלך, לבוש לבוש אחד, בין שהוא לבוש כמה לבושים, מאחר שגוף המלך בתוכם; -

כך גם כששכלו של אדם משיג "שכל" התורה, אף שרצונו וחכמתו של הקב"ה מלובשים כאן בלבושים של ענינים גשמיים, הוא "תופס" כביכול, על-ידי-זה, את המלך, את הקב"ה עצמו. כך גם מובן מהמשל, מעלה נוספת בהבנת התורה: שכלו של האדם מוקף אז מחכמתו ורצונו יתברך שבתורה (כמו שיתבאר בפרק החמישי), כלפי זה אומר ה"תניא" להלן: וכן, אם המלך מחבקו בזרועו, גם שהיא מלובשת תוך מלבושיו, -

ומביא ראיה לכך, שעל-ידי תורה ''המלך מחבקו'': כמו שכתוב: "וימינו -

של הקב''ה, תחבקני", שהיא התורה שנתנה מימין, -

התורה נקראת ''ימינו'' של הקב''ה, כי היא ניתנה מ''ידו הימנית'' של הקב''ה, שהיא בחינת חסד ומים: -

מבואר בתורת הקבלה, ש"ימין" רומז על חסד ועל מים (כפי שהוסבר לעיל, שהתורה נמשלה למים), ו"שמאל" - על גבורה ועל אש. מהפסוק האמור אנו רואים, שבתורה ישנו גם-כן הענין השני - מה ש"המלך מחבקו", המלך מקיף אותו בזרועו, ששכל התורה שהוא רצונו וחכמתו של הקב"ה (ודבר אחד עם הקב"ה) - מקיף את היהודי הלומד תורה. כך שבלימוד תורה ישנה מעלה כפולה: הבנתו של האדם מקיפה ומוקפת בשכל התורה, ובכך ישנה מעלה מיוחדת נוספת בהבנת והשגת התורה לגבי שאר המצוות, כמו שיתבאר בפרק החמישי.