פרק ג

פרק ג.בפרק השני הסביר רבנו הזקן, שלכל אחד מישראל, יש נפש אלקית, שהיא חלק אלו-ה ממעל ממש, והיא כלולה משלש בחינות: נפש, רוח ונשמה. בפרק השלישי, אותו אנו עומדים ללמוד, תבוא הסברה מפורטת יותר על כוחותיה הפנימיים של הנפש האלקית:

והנה, כל בחינה ומדריגה משלש אלו: נפש רוח ונשמה, כלולה מעשר בחינות, - כל אחת מהשלש, גם הנפש, גם הרוח וגם הנשמה - מורכבת מעשרה כוחות שונים, שהם כנגד עשר ספירות עליונות שנשתלשלו מהן, - עשרת הכוחות מקבילים לעשר הספירות שלמעלה המהוות מקור להן, ומהן הם נובעים,

הנחלקות לשתים, - עשר ספירות אלה מתחלקות לשתי קבוצות - שהן: שלש אמות ושבע כפולות; - שלש הספירות העליונות יותר, נקראות בשם "אמות" - מלשון "אם", מפני שהן מהוות עיקרן ומקורן של שאר שבע הספירות, כדוגמת האם שהיא מקור לילדיה. ושבע ספירות, שהן שבע המדות, נקראות "כפולות", מפני שהן באות לידי ביטוי בשני אופנים. פירוש, - אלו מהן נקראות ''אמות'' ואלו ''כפולות''? חכמה, בינה ודעת, - נקראות ''אמות'',

ושבעת ימי הבנין: חסד, גבורה, תפארת כו'. - שבע המדות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות, שהן ה"כפולות" נקראות גם "שבעה ימי הבנין". שכן, על ידן ברא הקב"ה את העולם בששת ימי בראשית, כל יום באמצעות מדה אחרת: ביום ראשון פעלה מדת החסד, ביום שני - גבורה, וכך הלאה. וכשם שהספירות העליונות נחלקות לשני חלקים כלליים

וכך בנפש האדם, - גם בעשרת כוחות הנפש קיימת החלוקה, שנחלקת לשתים: שכל ומדות. השכל - במובנו הכללי, כולל: חכמה, בינה ודעת. והמדות הן: אהבת ה' - הביטוי הפנימי של מדת החסד, ופחדו ויראתו - הביטוי הפנימי של מדת הגבורה, ולפארו כו'. - ביטויה של מדת התפארת.

וחב"ד נקראו אמות ומקור למדות, כי המדות הן תולדות חב"ד: -

להבהרת המושגים "חכמה", "בינה", "דעת", שבנפש, בהם דנים הרבה בפרקים הבאים - ולהלן נציין אותם בשם "חב"ד" - נביא כאן הסבר קצר: "כוח החכמה" מייצג את הרעיון הראשוני, בסיסי, של הבנת השכל, את ה"נקודה" של השכל כולו. אמנם, נקודת-שכל זו כוללת בתוכה כל הפריטים וכל המבנה של ההבנה, אלא שהללו מרוכזים עדיין ב"נקודה", בצורה מוסתרת (כמו נקודה שאין בה עדיין גבולות ברורים של רוחב, אורך וכו'). זה נקרא גם "ברק המבריק", הברקתו של השכל, הארתה של ההבנה.

משל למי שמתייגע לתרץ קושיא מסויימת, ולפתע מבריק רעיון במוחו, שבהתאם לסוגיא ולסברה מסויימות, אפשר לתרץ את הקושיא - הנה ברעיון ראשוני זה של הארת השכל, חסרה עדיין התפיסה הבהירה כיצד ואיך מתורצת הקושיא, יש כאן רק נקודת יסוד כללית לפירוק הקושיא.

לאחר מכן בא "כוח הבינה" ומפריד ומבהיר את הפריטים השונים הגלומים בנקודת החכמה. וכך מצטייר בעיניו בנינו השלם של השכל לכל רוחבו ואורכו וכו'. זהו ענינו של כוח הבינה - "מבין דבר מתוך דבר", שמ"תוך דבר", ממה שהיה ב"תוך", בפנימיות ההמצאה של "כוח החכמה", הוא "מבין דבר" - הוא מבין את כל היקפו של השכל. אחרי שאדם מבין כבר היטב את השכל לכל פרטיו, עליו להתעמק בהבנת השכל, להתקשר ולהתאחד עמו בצורה כזו שהוא מרגיש וחש בו, ולא רק שמבין אותו.

כך נהיה האדם מושפע מהשכל. ואז, אם השכל עוסק ב"טוב" שבדבר מסויים - יעורר באדם המשכיל, משיכת הלב ואהבה לאותו דבר. ואם השכל עוסק בצד הלא-טוב שבדבר - יעורר באדם את הנטיה לפחד ולברוח מאותו דבר. כוח זה של ''התעמקות'', ''התקשרות'' ו''הרגשה'' - נקרא בשם ''דעת'', מלשון ''והאדם ידע''.

וביאור הענין, כי הנה השכל שבנפש המשכלת, - למדנו הרי, ש''שכל'' הוא שם כללי על שלשת כוחות חב''ד. על איזה כוח מהם הוא מדבר כאן? - הוא מסביר מיד, שהוא המשכיל כל דבר - מדובר כאן על כוח ההבנה הראשון. הנקודה, ה''ברק המבריק'', שעדיין אין בו פרטים וקוים בהירים של השכל, והוא נקרא בשם "חכמה" כח מ"ה. - כלומר, כוח כזה שעדיין שואלים עליו ''מה''?, מה הוא? שכן, אין כוח זה פועל עדיין במלוא היקפו ובהירותו,

וכשמוציא כחו אל הפועל, שמתבונן בשכלו להבין דבר לאשורו - לכל פרטיו, היוצרים בנין שלם של אותו שכל, לאורכו ולרוחבו. ''אורך'' היינו: הורדת השכל ממעמדו הגבוה והבלתי מושג, למעמד נמוך יותר, כדי שיהיה מובן יותר. כמו ה''משלים'' שממשילים על דבר שכל, על-ידם ממשיכים ו''מאריכים'' את השכל לדרגה נמוכה יותר, כדי שיהיה קל יותר לתלמיד להבין אותו.

באם המשל המובא, עדיין עמוק מדי להבנתו של התלמיד, מן ההכרח להביא משל נוסף על המשל הראשון, ובכך מתהווה ירידה נוספת של השכל (כמו שנאמר בשלמה המלך: "וידבר שלשת אלפים משל", שלמה המלך נתן שלשת אלפים משלים על מושכל אחד. כדי שהחכמה כפי שהבין אותה שלמה המלך תוכל להיקלט בהבנתו של האדם הפשוט, נדרש ממנו לומר שלשת אלפים משלים, משל ראשון על השכל עצמו, ולאחר מכן משל על המשל הראשון, וכך הלאה, משל אחרי משל, עד שלשת אלפים משלים).

זהו מובנו של ''אורך'' בשכל - הירידה הארוכה של השכל לדרגות הנמוכות ביותר. ''רוחב'' בשכל הוא: התפשטותו של השכל לרוחב - המספר הרב של הפרטים מהם מורכב השכל; כמו כן ענפיו המרובים של השכל, ולמשל שמשכל מסויים בעניני טריפות נבנית סברה שנוגעת לדיני ממונות. זהו פירוש המושג ''לאשורו'' - בנינו השלם של השכל לאורכו ולרוחבו. ולעמקו, - כל שכל יש בו עומק ועומק בתוך עומק.

כי, השכל שבנפש המשכלת, כשמתבונן ומעמיק מאד בגדולת ה', איך הוא ממלא כל עלמין - ממלא כל העולמות באור אלקי ובחיות - כמו הנשמה הממלאת ומחיה כל חלקי ואברי הגוף. אור וחיות אלקי זה מתלבש ומתאחד בכל בריה והוא מותאם לתכונתו המיוחדת של כל נברא, וסובב כל עלמין - אור וחיות אלקי שלמעלה מהיכולת להתלבש בתוך העולמות; מדובר כאן באור אלקי הפועל בצורה ''עקיפה'', בדרך מקיף.

או כשמתבונן בענין של וכולא קמי' כלא חשיב - איך שכל הבריאה נחשבת לכלום לגבי הקב''ה. ההתבוננות בגדולתו של הקב''ה, איך שכל הנבראים בטלים לגביו באופן מוחלט, היא על-ידי התעמקות מחשבתו, באחד מהענינים האמורים, בגדולתו של הקב''ה,

ואז: נולדה ונתעוררה מדת יראת הרוממות במוחו ומחשבתו, לירא ולהתבושש - "יראת בושת", יראה הבאה וחדורה בבושה, כמי שמפחד מחכם וצדיק גדול - הרי זו יראה המתבטאת גם בבושה וביראת הכבוד שיש לו כלפי גדולתו של אותו חכם וצדיק. כך גם כאן, מביאה ההתבוננות בענינים האמורים לירא ולהתבושש, מגדולתו יתברך, שאין לה סוף ותכלית, ופחד ה' בלבו.

- עד כאן דובר על ההתבוננות בגדולתו של הקב''ה, המביאה ומעוררת יראה ופחד - ביטוייה של מדת הגבורה.

ושוב - ההתבוננות בגדולת ה' מביאה גם להתעוררות מדת החסד, כשההתבוננות היא ב''טוב'' שבאלקות, יתלהב לבו באהבה עזה כרשפי אש, בחשיקה וחפיצה ותשוקה ונפש שוקקה, - ביטויים שונים של אהבה שלכל אחד מהם מובן שונה, לגדולת אין סוף ברוך הוא. - כלומר, שבמקרה המדובר מעוררת ההתבוננות אהבה חזקה להקב''ה, והיא כלות הנפש, - אהבה זו עשויה להתלקח בצורה כזו, שהנפש תכלה מרוב אהבה, ובאמת היתה הנפש כלה לגמרי אילו האדם לא היה משתלט על עצמו ומרסן אהבתו הגדולה באמצעות עבודה עצמית, להפסיק תהליך זה של כלות הנפש, ולהישאר כנשמה בגוף, כדי לבצע כוונתו של הקב"ה,

כדכתיב: "נכספה וגם כלתה נפשי וגו'", וכתיב: "צמאה נפשי לאלהים וגו'", וכתיב: "צמאה לך נפשי וגו'". והצמאון הוא מיסוד האש שבנפש האלהית, וכמו שכתבו הטבעיים וכן הוא בעץ חיים, שיסוד האש הוא בלב, ומקור המים והליחות מהמוח, וכמו שכתוב בעץ חיים שער נ', שהיא בחינת חכמה, שנקרא מים שבנפש האלהית. - הלב שהוא מקום הרגשות, הוא חם "יסוד האש", ואילו המוח, מקומו של השכל המתון והמחושב - הוא קר.

כמו שרואים במוחש, ההבדל שבין מי שהוא בעל לב לבין מי שהוא בעל מוח. כך גם לגבי המוחין והמדות של הנפש האלקית: החום וההתלהבות של האהבה באים לידי ביטוי בלב ומבחינתו של הלב, יכול האדם להגיע עד לידי כלות הנפש. ואילו המוח הוא קר ומיושב. ואותה הבנה מתונה ומחושבת שכוונתו של הקב"ה היא שתהיה דוקא נשמה בגוף, כדי לקיים תורה ומצוות - מצננת את האש שבלב, ואינה מרשה לאדם להגיע לכלות הנפש.

עד כאן דובר כיצד שתי המדות יראה ואהבה נולדות מ"חכמה" ו"בינה". ושאר המדות כולן, הן ענפי היראה והאהבה ותולדותיהן, כמו שכתוב במקום אחר. - ממילא מובן גם איך נולדות שאר חמש המדות מ"חכמה" ו"בינה". האמור לעיל מסביר לנו מדוע "חכמה" ו"בינה" נקראות "אב" ו"אם" של המדות: מההתבוננות של "חכמה" ו"בינה" נולדות המדות. חכמה נקראת "אב": כשם שבטיפת מוח האב ישנם כבר כל פרטי האברים של הילוד, אלא ששם הם בצורה עדינה ומוסתרת - כך גם בנקודת ה"חכמה", ישנה כבר, בצורה מוסתרת, כל פרטי השכל בו הוא מתבונן. וכשם שה"אם" מביאה את פרטי אבריו של הילוד לידי גילוי והתגשמות - כך כוח ה"בינה" מפריד ומגלה כל פרטיו של השכל, ולכן נקראת בינה - "אם". אך עדיין לא הוסבר לנו מה תפקידו של כוח הדעת בהולדת המדות. שכן, כאמור, גם דעת היא "אם" ומקור למדות,

ועל כך הוא מסביר: והדעת, הוא מלשון "והאדם ידע את חוה" 2, והוא לשון התקשרות והתחברות, שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאד, ויתקע מחשבתו בחוזק בגדולת אין סוף ברוך הוא, ואינו מסיח דעתו. - הוא מקשר בצורה חזקה את ה''דעת'' שלו, בכל מה שהבין, ומרכז את מחשבתו באותו ענין ואינו מסיח דעתו ממנו. כי אף מי שהוא חכם ונבון בגדולת אין סוף ברוך הוא, - גם אם הפעיל את ה''חכמה'' ואת ה''בינה'' בגדולת הקב''ה, הנה אם לא יקשר דעתו ויתקע מחשבתו בחוזק ובהתמדה, לא יוליד בנפשו יראה ואהבה אמיתית, כי אם דמיונות שוא. - רק יהיה נדמה לו שיש לו יראה ואהבה אמיתיות. ברם, לאמיתו של דבר, בלי הפעלתו של כוח הדעת, אין לו מדות אלו,

ועל כן ה"דעת", הוא קיום המדות וחיותן, והוא כולל חסד וגבורה, פירוש אהבה וענפיה ויראה וענפיה: - מכאן, שגם "דעת" היא "אם" ומקור למדות. שכן, באמצעות כוח ה"דעת" נולדות מדות חיות ואמיתיות.

אחד מזקני חסידי הרבי מוהרש"ב נשמתו עדן מליובאוויטש, הרשב"ץ - רבי שמואל בצלאל - הסביר פעם את כוח ה"דעת" כך: איכר החזיק בחוותו "מלמד", שלימד את בניו. כפי שהדבר קרה כמעט תמיד, היה האיכר יהודי פשוט, שגם לא היה ביכלתו לקרוא מכתב, ואחד מתפקידיו של ה"מלמד" היה גם לקרוא את המכתבים המגיעים אל האיכר. פעם אחת הגיע מכתב לאיכר בו מודיעים לו שאביו נפטר לעולמו.

האיכר הרי לא יכול היה לקרוא את המכתב, ומסר אותו ל"מלמד" שיקריא לו את תוכנו. בשמעו את תוכן המכתב - נפל האיכר והתעלף.