קניידלך הן בעצם כופתאות (כדורי בצק) העשויים ממצה מבושלת, ביצים ומרכיבים אחרים. ה"קניידל" הפך למאכל פופולרי בבתים של יהודים אשכנזים רבים, במהלך השנה, אך במיוחד במהלך חג הפסח.

מעניין שלא רק שאין מצווה לאכול קניידלך בפסח (או בכל יום אחר בשנה לצורך העניין), שישנם יהודים שדווקא מקפידים לא לאכול אותם במהלך רוב הפסח. אבל זו עצמה עשויה להיות תיאוריה אחת על מקורות ה"קניידל".

אוקי, בואו נחזור קצת אחורה.

אוכל של פסח

למרות שמקורו המדויק של הקניידל לא ברור, נראה שמדובר בהמצאה חדשה יחסית שתחילתה במאה ה-19.

בפסח חל איסור להכין דבר העשוי מחמץ או שעלול להפוך לחמץ. דבר זה כמובן מונע הוספה של משהו כמו קרוטון, או משהו דומה עשוי קמח, למרק בפסח מכיוון שזה חמץ. עם זאת, ברגע שמצה כבר נאפתה כראוי אז היא כבר לא יכולה להפוך לחמץ.

התיאוריה אומרת שבשלב מסוים, אולי כשהמטבח המזרח-אירופי החל להכניס כופתאות למאכלים מסורתיים, מישהו קיבל את הרעיון המבריק להשתמש בפירורי מצות, מהשאריות של המצות אחרי הפסח או מהפירורים שהופקו בזמן שאפו מצה לפני הפסח, ומהם ולהפיק את הקניידל. כיום, הקניידל מיוצרת בייצור המוני, מרסק של מצות אשר ברוב המקרים נאפו במיוחד לצורך זה.

אך אולי יש מקור עמוק יותר לקניידל, אותו אנו יכולים ללמוד מכך שיש המקפידים לא לאכול קניידלך במשך רוב חג הפסח.

מצה "שרויה"

שמעתם פעם על המושג "געברוקס"?

"געברוקס" היא מילה ביידיש המתייחסת למצות שבאו במגע עם מים. תרגומה המילולי המדויק הוא אמנם "שבור", אבל משמעותה בתרבות מתייחסת בדרך כלל ל"מצה רטובה" מכיוון שמצות בדרך כלל נטחנות או נשברות לפירורים לצורך ערבובן במים.

קהילות רבות, כולל קהילת חב"ד, נוהגות להימנע בכלל מאכילת מצה רטובה כל חג הפסח.

אלו שנמנעים מאכילת "געברוקס" בפסח עושים זאת מחשש שבמהלך תהליך האפייה עשויה להיות כמות דקה של קמח שלא נלוש כראוי לבצק. ובמגע עם מים, הקמח הזה יהפוך לחמץ.

המנהג שלא לאכול "געברוקס" זכה לתנופה בסוף המאה השמונה עשרה. באותה תקופה אנשים החלו לאפות מצות הרבה יותר מהר מאשר החובה ההלכתית הבסיסית (מהתחלת התהליך ועד סיומו ב18 דקות), כדי להיות בטוחים לחלוטין שלבצק לא יהיה שום סיכוי לתפוח לפני שייאפה. אך הצד השני של החומרה הזו הוא שהמצות שאנו אוכלים היום לא מרודדות מספיק כמו שהייתה המצה בעבר, וייתכן מאוד שהיא מכילה עדיין כיסי קמח זעירים. אם מצה כזאת תבוא במגע עם מים ישנו חשש ניכר שתהפוך לחמץ.

מהפך: ביום השמיני של פסח הקניידלך נהפך ל"קדוש".

עם זאת, לרוב הקהילות הללו נוהגים לאכול "געברוקס" ביום השמיני והאחרון לפסח (שקיים רק בחו"ל)1

מדוע? איך דבר שהיה אסור בימים הראשונים, הפך חובה ביום האחרון?

בחג הפסח אנו חוגגים את נס יציאת מצרים, הזמן בו נולד העם היהודי. זמן יציאת מצרים בהיסטוריה שלנו מייצג את החלק בנו שעדיין לא לגמרי בשל מבחינה רוחנית, והחלק שיכול להפוך לחמץ. לכן אנחנו חייבים להיות כל הזמן על המשמר ולו על מעט החמץ (כלומר גאווה ואגו), שלא נחמיץ חס וחלילה. חמישים יום לאחר חג הפסח, ואחרי שבעת שבועות של זיכוך עצמי שאנו עוברים על ידי ספירת העומר, אנו מתבגרים והופכים בשלים רוחנית ומחוסנים מפני תופעות הלוואי המזיקות של החמץ. לאחר מכן אנו מוכנים כאומה לקבל את התורה. כך, בחג השבועות, אחת המנחות המשותפות שהובאו בבית המקדש הייתה עשויה במיוחד מחמץ.

ביום האחרון של חג הפסח כבר סיימנו את השבוע הראשון של שבעת ספירת העומר. אנחנו לא לגמרי מוכנים לאכילת חמץ, אבל אנחנו קצת יותר מעודנים ומוגנים ממנו. מסיבה זו, אנו מתירים לעצמנו לחשוש פחות ולאכול את המצות טבולות בנוזל, מבלי לחשוש שהוא יהפוך לחמץ.

סיבה נוספת שניתנה היא שהיום האחרון של חג הפסח קשור בגאולה העתידית (כפי שניתן לראות גם מההפטרה של אחרון של פסח), זמן בו שום רע לא יארע לנו. אנו מדגישים את הענין הזה גם בכך שאנו אוכלים "געברוקס" ביום זה, ללא חשש שהמצה תהפוך לחמץ.2