שאלה

שלום כבוד הרב

עוד מתקופת ילדותי בקיבוץ בצפון הארץ מהווים עבורי ה"קנֵיידַלַך" המסורתיים של חג הפסח חלק בלתי נפרד מאווירת החג.

בשנה האחרונה התארחתי בליל הסדר בביתו של שליח חב"ד בשכונה שלי. כשהגיע המרק החם לשולחן, הרגשתי היטב את חסרונם של הקניידלך. הייתי בטוח שזה חלק ממצוות החג...

אחר כך התברר לי שזה לא סתם מקרה וכי בחב"ד מתנזרים בכוונה מאכילת קניידלך בפסח!

עכשיו אני מבולבל. האם הקניידלך הם מאכל של פסח או לא?

תודה,

עמוס

תשובה

"קנֵיידַלַך" הן כופתאות (כדורי בצק) העשויות ממצה מבושלת, ביצים ומרכיבים נוספים. ה"קנֵיידַלֶה" הפך למאכל פופולרי במטבח היהודי האשכנזי ומצוי בכל השנה, אבל מוכר במיוחד בתור מאכל פסחי.

למרות שאצל יהודים אשכנזים רבים ה"קניידלך" הם מאכל מסורתי בשולחן החג, למעשה ישנם קהילות רבות, וביניהן גם קהילת חב"ד, שבהן נהוג דווקא להימנע מאכילתם במהלך (רוב) ימי הפסח.

מה הסיבה לכך? הנה ההסבר:

קיצור תולדות הקְנֵיידְל

מקורו המדויק של ה"קְנֵיידְל" אמנם לא ידוע בבירור, אך נראה שמדובר בהמצאה חדשה יחסית שתחילתה רק במאה ה-19.

לפי התיאוריה המקובלת, בתקופה ההיא כופתאות במרק הפכו לרכיב משמעותי ונפוץ במטבח המזרח-אירופי. מכיוון שבמהלך כל ימי הפסח אסור להשתמש בחמץ או להכין דבר-מה שעלול להפוך לחמץ, נמנעה מהיהודים האפשרות לאכול בפסח תבשילים העשויים מקמח.

העובדה הזו כנראה יצרה תחושת חוסר בשולחן החג שאותו חיפשו מה שיותר לפאר ולשבח כדי לקיים כראוי את המצווה "ושמחת בחגך"1.

עד שמתישהו מישהו עלה על הרעיון המבריק לכתוש מצות אפויות ולהשתמש בפירורי המצות בתור קמח עבור יצירת כופתאות למרק, וכך נוצרו ה"קניידלך" העשויים קמח מצה (שקיבל ביידיש את הכינוי "גֶבְּרוֹקס" – רסק מצה) שבאמצעותם מהדרים היהודים במצוות השמחה בחג הפסח.

הודות לטעם המשובח של הכופתאות הייחודיות לא מיהרו להיפטר מהם גם כשהפסח חלף, ואט-אט הן מצאו את מקומן הקבוע במטבח היהודי האשכנזי גם בשאר ימות השנה.

"מצה שרויה"

למרות שהקניידלך עשויים מפירורי מצה שנאפתה כהלכתה, בקהילות רבות נמנעים מלאכול אותם בפסח (כמו גם תבשילי-מצה אחרים), בגלל ההקפדה שלא לאכול "מצה שרוּיה" – כלומר מצה שהושרתה במים.

מה הבעיה ב"מצה שרויה"?

בסוף המאה ה-18 החלו יהודים להדר באפיית המצות ולזרז את התהליך הרבה יותר מטווח הזמן המותר על פי ההלכה כדי לצמצם עוד יותר את הסיכון שהבצק יספיק לתפוח ולהחמיץ לפני שייאפה. הזריזות באפיית המצות כשלעצמה היא כמובן דבר מבורך, אבל להידור הזה יש גם מחיר: בגלל שתהליך הלישה מאוד מהיר, גבר הסיכוי שהבצק לא נילוש כיאות ובעיסה הסופית, שממנה קורצים את המצות, נותרו כיסי קמח זעירים.

החשש הוא שאם מצה שכזו תשרה במים, מעט הקמח הגולמי שאולי נשאר בתוך המצה עלול להפוך לחמץ בעקבות העירוב עם המים2.

בגלל החשש הזה, בקהילות רבות (בעיקר בקרב החסידים) מקפידים שהמצות לא יבואו במגע עם מים.

מדָחוּי לרָצוּי

אם כן, בעוד יהודים רבים רואים בקניידלך של פסח סמל להידור במצוות השמחה בחג, הרי שאצל אחרים הם מקבלים את היחס ההפוך ולא זוכים לעלות על השולחן.

עם זאת, ביום השמיני והאחרון של פסח בחו"ל (שלא נחגג בארץ ישראל), גם אלו שנוהגים להימנע ממצה שרויה במהלך הפסח מהדרים בשמחת החג ונהנים מהקניידלך הטעימים בלי צל של חשש3.

הסיבה לכך היא כיון שביום השמיני של פסח (בחו"ל) האיסור על חמץ אינו חלק מאיסור המקורי על חמץ בפסח אלא חלק מתקנת חכמים שקבעו כי בחוץ לארץ יש לחגוג את פסח יום נוסף. מאחר ומדובר רק בחשש (שמא יתפתח חמץ מהמצה השרויה) ולא באיסור ודאי, הרי שחשש זה נדחה מפני הצורך החשוב יותר להדר במצוות השמחה בחג.4

אך למען האמת, אכילת הקניידלך (או תבשילי מצה אחרים) ביום האחרון של פסח, גם בקהילות שנזהרים מכך בשבעת ימי הפסח הראשונים, היא לא רק אפשרית אלא רצויה במיוחד. אצל אדמור"י חב"ד זה הפך למנהג משמעותי מאוד והיה ניכר בבירור שהם דאגו לערב מצה בכל תבשיל אפשרי, כאילו חיפשו לאכול מה שיותר מצה שרויה.

ובכן, אם באמת יש חשש של התפתחות חמץ ממצה שרויה, לכאורה ראוי לצמצם את צריכתה למינימום ההכרחי לצורך שמחת החג ולא יותר מכך. מהי אפוא הסיבה לכך שנוהגים לאכול ממנה מה שיותר ביום האחרון של פסח?

השתחררות בשלושה שלבים

האיסור על חמץ בפסח הוא זכר למהירות של היציאה ממצרים כאשר הבצק שהכינו אבותינו עבור צידה לדרך לא היה מספיק זמן כדי לתפוח.

בהיבט הרוחני, אי-תפיחת הבצק של אבותינו לא היה רק תוצאת לוואי טכנית מהמנוסה החפוזה; היה בכך ביטוי מהותי לבריחה הרוחנית של עם ישראל מהתרבות ואורח החיים המצרי שנטמעו בהם בשנות הגלות הארוכות:

החמץ התפוח מסמל את תחושת החשיבות העצמית, האגו והגאווה; ואילו המצה, שעשויה מבצק מכווץ, מסמלת את הענווה. בזמן הגאולה ממצרים, מצבם הרוחני הירוד של בני ישראל לא אפשר להם להתעמת מול מידת הגאווה שאפיינה את ההתנהגות המצרית ולכן הם מיהרו לברוח ממנה וליצור סביבה נקייה מכל חשש קל של חמץ.

וכמו בימים ההם כך בכל שנה, בהגיע חג הפסח, כשאנו רואים את עצמנו כאילו אנו בעצמנו יוצאים ממצרים, התהליך חוזר על עצמו: אנו מצוּוים לברוח מכל חשש חמץ גשמי או רוחני.

אבל התהליך לא נגמר כאן. מיד לאחר יציאת מצרים החלו בני ישראל לספור את הימים לקראת קבלת התורה בהר סיני. במהלך הימים הללו עמלו בני ישראל לחולל שינוי פנימי שצייד אותם בכוחות רוחניים עד שנעשו ראויים לקבל את התורה.

גם השלב הזה חוזר על עצמו בכל שנה החל מהלילה השני של חג הפסח באמצעות התהליך ההדרגתי של ספירת העומר במשך 49 יום שבמהלכם מתקנים יום אחר יום כל אחת משבע צורות ההופעה האפשריות של כל אחת משבע התכונות היסודיות של הנפש5.

השלב השלישי והסופי של החירות מהשעבוד הרוחני לזוהמה המצרית, הגיע בעת קבלת התורה. אז כבר סר החשש מפני ההתמודדות מול הרוע ובני ישראל רכשו את היכולת לנצל גם הגאווה לעבודת ה'! בהתאם לכך, לקורבן שאותו הביאו בבית המקדש בחג השבועות, יום מתן תורה, צורפו שני לחמים עשויים מחמץ גמור. הוי אומר: החמץ בשלב זה הוא לא רק מותר באכילה אלא ממש מצווה וקרבן לשמיים.

סיכון מחושב

התובנה הזו יכולה להסביר לנו מדוע משתנה היחס כלפי החשש מהתפתחות חמץ ביום השמיני והאחרון של פסח (בחו"ל):

בשבוע הראשון לספירת העומר הנפש היהודית עוברת תהליך התחלתי של זיכוך עצמי בכל אחת משבע התכונות המרכיבות אותה. בהגיע היום האחרון בשבוע הזיכוך ההתחלתי, הנפש כבר בשלה להתמודד בהצלחה עם סיכונים רוחניים מסוימים ולכן רף הזהירות מהחמץ והגאווה יורד במדרגה אחת. ביום הזה החשש מפני התפתחות חמץ במצה שהושרתה במים הופך מסיכון – לסיכוי; מפחד – לתקווה.

זו הסיבה שבגללה מהדרים במיוחד לאכול קניידלך ביום השמיני של פסח: להתמודד מול האתגר הרוחני ולנצח אותו מתוך ביטחון בהצלחת המשימה6.

נִצנוּץ מהעתיד לבוא

טעם נוסף לכך שבחג אחרון-של-פסח משקפת לא חוששים מהיווצרות חמץ המצה שרויה הוא הקשר בין חג זה לגאולה העתידה לבוא. הקשר בין יום-טוב זה לגאולה העתידה מתבטא לכל לראש בנבואת ישעיהו הנביא על מלך המשיח שאותה קוראים ב'הפטרה', ובשם הבעל שם טוב נאמר שביום זה "מאיר גילוי הארת משיח".

לעתיד לבוא כל קיומו של הרוע ימוגר ויבוטל כליל ולא יהיה יותר מקום לחשוש מפניו, ומשום כך ניתן להסתמך על התנוצצות האור העתידי של ימוֹת המשיח המאירה באחרון של פסח ולהפגין שאננות כלפי האפשרות שהמצה השרויה תהפוך לחמץ המבטא רוע. כמו בעתיד, כך כבר בהווה אנו בטוחים וסמוכים שלא ניכשל7.

הקיינדלך של אחרון של פסח מספרים אם כן לא רק את סיפורה של הגאולה הראשונה ממצרים, אלא גם את סיפורה של הגאולה האמיתית והשלימה שתבוא במהרה בימינו!