שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ או מצה, הלילה הזה כלו מצה (הגדה של פסח)

עניינו של חג המצות מורכב משני חלקים: א) יש מצווה (וחובה) לאכול מצה, ב) חל איסור מוחלט על אכילת חמץ, עד כדי שלילה גמורה של עצם מציאותו - "בל ייראה ובל יימצא".

שני ציוויים אלה אינם שווים:

חובת אכילת מצה יש לה שיעור ומידה, הן בכמות המצה והן בזמן החיוב. יוצאים ידי חובה באכילת כזית מצה, וזמן החיוב הוא רק בלילה הראשון. לאחר מכן אפשר להימנע מאכילת מצה ולהסתפק ב'מצה עשירה' (מביצים וכדומה) או אף במאכלים אחרים, בשר ודגים וכדומה.

לעומת זאת, איסור החמץ הוא מוחלט הן בכמות והן בזמן - אסור שיימצא ברשותו של יהודי אפילו משהו חמץ, במשך כל ימי הפסח.

לסלק את הגאווה

החמץ והמצה מסמלים מוטיבים שונים בעבודת ה'. חמץ מסמל גאווה וגסות-רוח, שהן תכונות שליליות בתכלית. הגאווה היא שורש כל רע, ועליה נאמר: "תועבת ה' כל גבה-לב". וכפי שאמרו חז"ל, שעל אדם שיש בו גסות-הרוח אומר הקב"ה: "אין אני והוא יכולין לדור בעולם".

במשך השנה, כאשר האדם עוסק בענייני חולין, עלולה להתגנב לליבו תחושה של גאווה והתנשאות. הצלחתו בחיי היום-יום עלולה לגרום לו הרגשה של "כוחי ועוצם ידי". לכן בחג-הפסח, שבו עלינו להתנקות מהגאווה, האיסור על החמץ הוא מוחלט. הדבר מדגיש, שהגאווה היא מידה מגונה בתכלית, שיש לבערה לחלוטין ולא להשאיר לה שריד.

דרגות בהתבטלות

המצה מבטאת ענווה והתבטלות, וכאן כבר יש דרגות שונות. שיא ההתבטלות היא מצת המצווה, 'לחם עוני', שאין בה טעם. מצה זו מסמלת עבודת ה' מתוך קבלת עול מוחלטת לקב"ה, בלי שום תערובת של 'טעם' אישי, שכל ומידות. זו משמעותה של מצת המצווה שחייבים לאכול בליל-הסדר.

אבל מכיוון שאי-אפשר לדרוש מכל אחד ואחד שיעמוד כל הזמן בדרגה זו של התבטלות מוחלטת, מצטמצם החיוב של אכילת המצה רק לליל הסדר. לאחר מכן אפשר לאכול 'מצה עשירה'. מצה זו מסמלת עבודת ה' שאמנם אין בה גבהות-לב והתנשאות, אבל יש בה טעם - הבנה, רגש. גם זו דרך בעבודת ה', שיש לה מקום - עבודה על-פי טעם ודעת.

חירות אישית

שילוב זה בין ביעור מוחלט של 'חמץ' עם אכילת המצה, מעניק לכל יהודי כוח לעמוד איתן נוכח כל ההשפעות של עולם החולין, וכן להתגבר על הנטיות הטבעיות הבלתי-רצויות ולהגיע ל'יציאת מצרים' אישית - למידה הגדולה ביותר של חירות אמיתית כל יום מימות השנה.

היציאה הפרטית של כל יהודי מעבדות לחירות, יציאה ממצרי הגוף והנפש הבהמית, היא ההכנה ל'יציאת מצרים' הכללית - בגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח-צדקנו.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך טז, עמ' 124; הגדה של פסח, עם ליקוטי טעמים, מנהגים וביאורים, הוצאת תנש"א, עמ' תשדמ)