למה הוא בא?

משפחת נחמני נהגה להתארח מדי פעם בבית הדודים. פעם שאל הדוד את האחיין הקטן האם הוא אוהב להתארח בביתו. "מאד", השיב האחיין. "כל פעם אחרי הארוחה אצלכם, אבא אומר: 'לא היה מה לאכול, בואו נלך למסעדה'...".

חג הפסח הוא חג האירוח הנצחי. רוב המשפחות אינן יושבות לבדן בלילה הזה, כולם מארחים או מתארחים והלבבות נפתחים ומתקרבים. מעל ומעבר לכל האורחים הנחמדים, אנחנו זוכים להכניס לביתנו את האורח הגדול מכולם: אליהו הנביא. המלאך האלוקי בכבודו ובעצמו נכנס לבקר בכל בית יהודי. רבים נוהגים למזוג כוס מיוחדת לכבודו של אליהו, ולפתוח לקראתו את הדלת.

הביקור של אליהו מצטרף לעוד הזדמנות יחידה בה זוכים לקבל אותו: חגיגת ברית מילה. אנו מכינים כיסא מיוחד לכבודו של אליהו "מלאך הברית", ועל הכיסא מושיבים את הסנדק ואת הרך הנימול.

והשאלה היא: למה הוא בא? מה מרגש אותו בשני האירועים הללו, שגורם לו לרדת מהשמיים ולדפוק על הדלת בכל בית יהודי, מירושלים עד הונג קונג? ומדוע הוא לא בא לבקר גם באירועים גדולים אחרים כמו בר מצווה, חתונה, סעודת ליל ראש השנה או תפילת נעילה של יום הכיפורים?

השאלה בעלת משקל משמעותי, משום שזה לא דבר פשוט לזכות לביקורו של אליהו. החלום היהודי בכל הדורות הוא לזכות לביקורו של הנביא. דמותו של אליהו מתקשרת עם בשורות טובות וגילוי סודות תורה עמוקים, כמו שמבקשים בברכת המזון: "הרחמן הוא ישלח לנו את אליהו הנביא זכור לטוב ויבשר לנו בשורות טובות ישועות ונחמות", והמדרגה הנעלה ביותר שזכו לה גדולי החכמים והמקובלים הייתה "גילוי אליהו", התגלות של המלאך שמגלה את סודות התורה ואת מה שמתרחש בעולמות העליונים.והנה, בלילה הזה כולנו זוכים לביקורו של אליהו, שבא אלינו הביתה מיוזמתו.

ובכן: מדוע הוא בא1?

בוא ותראה מה זה יהודי

התקופה בה אליהו חי בעולם, לפני שעלה למעלה והפך למלאך, הייתה זמן חשוך ואיום בחיי עם ישראל, ולכן אליהו פעל כנביא קנאי וקפדן ביותר. מולו עמד זוג אכזרי ומרושע, אחאב מלך ישראל ואשתו איזבל עובדת האלילים שהגיעה מצידון. הם הפיצו את עבודת הבעל, ואליהו ראה לחרדתו איך הארץ מתמלאת בכוהני עבודה זרה. במטרה לזעזע את העם הוא ערך את המבחן המפורסם על הר הכרמל, בו זעק "עד מתי אתם פוסחים על שני הסעיפים", אך דבר לא עזר לו. העם נשאר דבק בעבודת הבעל, והוא עצמו נאלץ לברוח אל המדבר מאימת המלכה שנשבעה לחסל אותו.

מתוך כעס וחמה על השחיתות הרוחנית, אליהו גזר בצורת על ארץ ישראל: טיפת מים לא תרד מהשמיים עד שעם ישראל יחזור בתשובה. הוא עמד לפני השם ואמר מילים חמורות2: "קנֹא קנאתי להשם אלוקי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל, את מזבחותיך הרסו ואת נביאיך הרגו בחרב וָאִוותר אני לבדי ויבקשו את נפשי לקחתה". אליהו הביע ייאוש גמור מעם ישראל, התקווה נגמרה ואין עוד סיכוי לחזור בחזרה.

וזאת בדיוק הסיבה שבגללה אליהו נשלח לכל ברית מילה, כדי להראות לו מהו העומק של הנשמה היהודית: ברית מילה היא המצווה המקוימת ביותר בעם ישראל, אפילו יהודים רחוקים ביותר מחיי תורה ומצוות עורכים ברית לבניהם. ולא שזאת מצווה קלה לקיום. כל אבא וכל אימא נאלצים להתעלות על רגשות האהבה לפעוט שזה עתה נולד ותחושת הצער שלו. ובכל זאת, יהודים מעולם לא וויתרו על המצווה הזו, ועד כדי מסירות נפש ממש. לכן הקדוש ברוך הוא שולח את אליהו לכל ברית מילה ברחבי העולם, כדי שילמד לא להתייאש מיהודי – כי עומק הקשר בין יהודי לאלוקים עמוק הרבה יותר מהשאלה איך היהודי נראה. כך אומר המדרש3: "אמר לו הקדוש ברוך הוא [לאליהו]: לעולם אתה מקנא... חייך שאין עושים ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך".

אותה סיבה מסבירה גם את הביקור של אליהו בליל הסדר. גם ליל פסח הוא החג המקוים ביותר בעם ישראל. אין כמעט אדם או משפחה בישראל שלא חשים בעוצמה את החיבור לעמנו בליל הגאולה ולא מתקבצים יחדיו לציין את נס יציאת מצרים. לכן אליהו נשלח בלילה הזה לכל בית יהודי, כדי לראות את היופי ואת הזהות היהודית שחזקה מכל דבר.

האמת היא שיש קשר עמוק ומיוחד בין שתי המצוות הללו, ברית דמים ממש שמתחילה ביציאת מצרים. מסופר במדרשים שלפני היציאה ממצרים, בני ישראל מלו את עצמם לקראת הקרבת קרבן הפסח. הם עירבו את דם המילה ודם הקורבן ומרחו את תערובת הדמים הזו על משקופי הבתים. כמו שנאמר: "ואומר לך בדמיך חיי – דמיך לשון רבים, דם פסח ודם מילה". אותם ברית וקשר עמוקים שהחלו אז, ברגע הגדול של יציאת מצרים, עם דם הברית ודם המילה, נמשכים עד היום. אלו שתי מצוות של ברית וקשר החזקות ביותר בין יהודי לקדוש ברוך הוא.

הגאון רבי חיים ברלין (בנו של הנציב מוולוז'ין), כיהן כרבה הראשי של מוסקבה ובסוף ימיו עלה לארץ והתמנה לרבה של ירושלים. בשבת חול המועד פסח בכל שנה, כשבעל הקורא היה מוציא את מגילת שיר השירים וקורא בה, היה הרב ברלין מנגב את דמעותיו מעיניו.

פעם שרתה עליו רוח של גילוי לב, והוא הסביר את פשר הרגשנות שמעוררת בו המגילה:

פעם הוזמנתי לחקירה במשרד ממשלתי במוסקבה, ופקיד בכיר החל לתשאל אותי על פעילות הדת שלי. התמלאתי פחד ולא הגבתי. הוא איים בקול שהוא ייאלץ לעצור אותי, אך אני המשכתי לשתוק. האיש קם ממקומו, עשה כמה סיבובים סביב השולחן, נצמד אליי ואמר בלחש שהוא רואה שאני איש סוד, ולכן הוא מבקש ממני לבוא אליו הביתה למחרת בבוקר, לערוך ברית מילה לתינוק. הסבתא הזקנה של התינוק קיבלה אותי לבדה, ואני ערכתי במהירות את הברית והסתלקתי משם.

אחרי כמה ימים זומנתי שוב לחקירה חוזרת, ואותו פקיד צעק עליי וגידף אותי. כשהיה רגע של שקט הוא פלט: "תודה על הטובה שעשית עבורי".

לא יכולתי להתאפק ושאלתי גם אני בדממה: "אתה הרי מתנהג כמו אדם אתאיסט. מדוע אתה מסכן את חייך ואת המשרה שלך על מצווה דתית?".

הוא השיב כך: "אני כבר אבוד, זאת העבודה שלי, זאת הקריירה שלי ואני משתדל לעשות אותה הכי טוב שאפשר. אבל הבן שלי רק מתחיל את החיים. יתכן שהוא ירצה בעתיד להיות יהודי כשר. אני פותח בפניו את הדלת, כדי שאם ירצה לחיות חיים אחרים הוא יוכל לעשות זאת".

אז הבנתי פתאום את משמעות הפסוק בשיר השירים: "הנך יפה רעייתי, הנך יפה עינייך יונים". מדוע שלמה המלך מדמה את עם ישראל דווקא לעיני יונה? כי היונה אף פעם לא מתרחקת מהשובך. גם כשהיא עפה לחפש אוכל, היא נשארת בקשר עין עם השובך כדי להשגיח על הגוזלים. ליהודי יש עיניים של יונה: הוא אף פעם לא מתנתק. תמיד-תמיד הוא שומר על קשר עין עם הזהות היהודית שלו"...

המצוות המשפחתיות

ועדיין: מה באמת הסוד של שתי המצוות הללו? למה דווקא המילה והפסח מצליחים להישמר כך בעם ישראל, בכל הדורות ובכל הגלויות? כיצד הצליחו דווקא הן לחדור ללב היהודי יותר מכל מצווה אחרת4?

מילה ופסח הן שתי מצוות שחייבות להתקיים בצורה משפחתית. אלו שתי מצוות שעוברות דרך ההרמוניה המתוקה של המשפחה ומתקיימות בחיק המשפחה. ברית מילה נערכת כשהילד גוזל בן שמונה ימים ואבא שלו הוא זה שדואג למצווה; וקרבן פסח היה נאכל רק "בחבורה", עם כל בני המשפחה יחד.

שתי המצוות הללו מסמלות את הדרך החינוכית היהודית הייחודית, שזכתה להצלחה כה גדולה במהלך הדורות: יהודי מתחנך בבית והחינוך עובר במשפחה. אנחנו לא סומכים על כל אחד שימצא לבדו את דרכו בחיים, אנו לא משאירים את החינוך לבית הספר, אלא יודעים שאבא ואימא הם קודם כל מחנכים, והבית הוא קודם כל בית הספר ליהדות.

ואין לזה תחליף. ילד לא שוכח לעולם את המצווה שהוא קיים בבית. החגיגה של ליל הסדר, הקריאה המשותפת של ההגדה, הילדים ששרים "מה נשתנה"; וכך גם התמונות שהילד יראה כל חייו מברית המילה שלו, איך אימא מביאה אותו אל האולם ואבא מוביל אותו למוהל – זה מה שיהיה ה"אני" האמתי שלו. אי אפשר לברוח מזה. ולכן אלו מצוות נצחיות שכל ילד יהודי ממתין בתורו להזדמנות שיוכל להעביר אותן הלאה, לילדים שלו עצמו.

בקליפורניה פועלת אוניברסיטה יוקרתית ללימודי יהדות, "אמריקן ג'ואיש יוניברסיטי". אחת מתוכניות הדגל של המוסד היהודי הוותיק היא לאסוף בקיץ כמה עשרות סטודנטים יהודים מהמוכשרים בארצות הברית, במגמה להצמיח מהם את דור המנהיגים הבא. אחד מימי הסמינר השנתי מוקדש למפגש עם נציגים מכל ה'זרמים' ביהדות האמריקאית, להיכרות והתרשמות.

פעם קיבל הרב שלמה קונין, השליח הוותיק בקליפורניה, הוראה מהרבי מליובאוויטש למצוא דרך להופיע בפני הסטודנטים ולהציג בפניהם גישה יהודית חסידית. זה לא היה קל, אך קונין הבלתי-נלאה שכנע את מנהל המוסד, שלמה ברדין, לתת לו במה. קונין הוזמן מדי שנה לדבר בפני הסטודנטים, ותמיד שובץ אחרון בתור, לאחר יום שלם של נאומים מנציגי כל שאר הזרמים.

באחת השנים קיבל הרב קונין בקשה מפתיעה מברדין. "קיבלנו השנה קבוצת נערים ליברליים מאד, שאף דת משום סוג היא לא אופציה עבורם. אני רוצה שהפעם אתה תפתח את הכנס, כי רק אתה תוכל אולי לשבור את הקרח הציני שלהם".

הצעירים קיבלו את הרב המזוקן בעיניים רושפות. הם קטעו אותו ללא הרף, ואחד מאלו שהובילו את ההתקפה היה בחור בשם סטיבן ליבוביץ'. הוא נאבק מול הרב קונין בזעם, בתוקפנות עזה נגד "כל הדתיים".

בסוף היום התיישב הרב קונין עם הצעירים בחדר האוכל, ושר איתם ניגון חסידי. הוא בחר בניגון "קול ביער", שהולחן לפני מאתיים שנה על ידי הסבא משפולה, מתלמידיו של הבעל שם טוב. השיר מתאר דו-שיח בין עם ישראל לקדוש ברוך הוא, שבו אלוקים מפציר בנו לעשות את הצעד הראשון ולשוב בתשובה ואילו אנו מתחננים שהוא יהיה זה שיעורר אותנו לשוב. קונין שר את הניגון הנוגה שוב ושוב, עד שהוא בקרב הצעירים. עוד אחד הצטרף ועוד אחד, והאולם התמלא בשיר.

ואז פתאום קם ליבוביץ' ממקומו ויצא מחדר האוכל בסערה. הרב קונין יצא אחריו החוצה. לייבוביץ' לא הפסיק לבכות, וסיפר סיפור מצמרר:

סבו מצד אימו היה שוחט חבדניק. בשנות חייו האחרונות הפך להיות חולה ומוגבל ועבר לגור בביתם. היה לו סט נפרד של כלים כשרים ואת הארוחות הוא היה אוכל בצד לבדו. יום אחד סבא הושיב את סטיבן על ברכיו וביקש ללמד אותו ניגון. סבא היה חלש ועייף, מלא צער על ילדיו שעזבו את דרך המצוות, אך הוא אמר לילד: "יום יבוא והניגון הזה יסייע לך". הוא שר את השיר כמה פעמים, וסטיבן הלך לעיסוקיו. כשסטיבן חזר הביתה, סבא כבר לא היה בין החיים.

סטיבן הכאוב ניסה להיזכר נואשות בניגון של סבא. הוא רדף אחרי המורים הדתיים והרבנים שהוא הכיר, אך איש לא השיב את נפשו. והיום, כשהרב קונין החל לשיר, הכול חזר אליו. זה בדיוק היה השיר שהוא כל כך חיפש. הוא חזר לבית הקטן, לברכיים של סבא, לשיר בדמעות "בניי, בניי, להיכן הלכתם?"...

העוינות שאפפה את סטיבן לייבוביץ' באותו בוקר התפוגגה, והיום הוא מנהל משפחה חסידית למופת.