הם צוות. בעל ואישה. שליח ושליחה. הם שלוחים של הרבי, נציגי ליובאוויטש, שליחי חב"ד.

אלה הם השלוחים.

בתוך הקהילה החב"דית, התואר 'שליח' מעורר כבוד, אולי אפילו שמץ של קנאה. הם הנבחרים, האליטה. הילדים שואפים להיות שלוחים, חולמים לאייש בתי חב"ד בארצות אקזוטיות רחוקות בהן מדברים שפות משונות. במוחם הילדותי הם רואים את החלום כאידיאל צרוף, נקי מקשיים וטראומות הסובבים את השליח במציאות.

כשהזוג הצעיר מגיע למקום שליחותו, הוא לא מתקבל בתופים וחצוצרות או שטיחים אדומים הנפרשים לכבודם. יש להם מעט מאד חברים, ללא קרובי משפחה, ללא תרבות, אווירה וסביבה המוכרות להם. מצרכים רבים, כמו למשל בשר כשר, מוצרי חלב ומוצרים בסיסיים אחרים קשים להשגה, אולם יש להם מצרכים אחרים שהם ממש חיוניים לשליחותם, אותם הם מביאים עמם כמטען: סבר פנים יפות, אהבה לכל יהודי, רחמים, סובלנות, הקרבה עצמית, מסירות והתמסרות מוחלטת לזולת ללא כל מניעים אנוכיים.

מצוידים בתכונות אלו, הם מייד מתחילים בפעולות הסברה, שופכים אור, מסלקים מיתוסים, סותרים סטריאוטיפים. "מה זאת אומרת להיות יהודי"? "הרב, כיצד אני יכול לשמור שבת כשחנותי מוכרת הכי הרבה דווקא בשבת"? "כיצד המצוות רלוונטיות היום, בקהילה הזו"? הן שאלות אופייניות. השליח החב"די אינו מתעקש. הוא רק מציע. הוא אינו מבקר; הוא מעודד. הוא אינו מטיף מוסר. הוא מתנהג כשווה בין שווים, כחבר. והמהפכה מתחילה. זה קורה בלי שאף אחד מרגיש. מספר שנים עוברות, ופתאום זה נהפך למראה מקובל: משפחות עם סוכות, שומרי שבת וכשרות, ועוד.