פעם היו בתי כנסת שונים למעמדות חברתיים שונים: בית כנסת אחד לנגרים וסנדלרים, אחר לאיכרים ובית כנסת נפרד לגמרי עבור תלמידי החכמים שלא היה מכבודם להתפלל יחד עם "פשוטי העם".

קשה להאמין? רק לפני מאתיים שנה, זה היה המצב ברחבי הערים הקטנות במזרח אירופה.

ואז הגיע הבעל שם טוב.

אין לאפיין שום יהודי כ"רחוק", משום שבעצם כולנו אחד.

רבי ישראל בעל שם טוב (1694-1748), מייסד החסידות, הסביר שחלוקה למעמדות מעין זו עוינת ליהדות. הוא דיבר על המקור האלוקי המשותף לכל הנשמות, על התכונות היפות שהן אוצרות רוחניים, המצויות אצל כל יהודי, משכיל או בור, מלומד או עם-הארץ. כך הוא לימד את תלמידיו:

כתוב: "כי תהיו אתם ארץ חפץ, אמר השם צבאות".

היהודים מכונים "ארץ". ללמדך, שכשם שהמדענים הגדולים ביותר, לעולם לא יגלו את כל מרבצי הטבע שהחדיר הקדוש-ברוך-הוא לתוך הארץ, כך לא יוכל לגלות איש את האוצרות הגדולים הרובצים בתוך תוכם של היהודים, המכונים בשם "ארץ חפץ".

בכל מקום שהלך, בנה הבעש"ט גשרים של אהבת ישראל. הוא שבר את המחיצות בין יהודים, קירב אותם זה לזה, לימד אותם על חובתם העצומה לאחריות הדדית ואהבה לזולת, והראה להם שאנחנו עם אחד.

אולם ההתנגדות לדרכו הייתה איומה ונוראה, לפעמים אף פנאטית. בניית גשר בין תלמידי חכמים לבין עמי הארצות – אמרו מתנגדיו – מורידה את כבודה של התורה ומעודדת בורות ופשטות.

אך תוך מספר דורות הפכה החסידות להיות תנועה אוניברסאלית. בדורנו אנו, הרעיון של בתי כנסיות נפרדים למעמדות שונים של יהודים נראה כל-כך אבסורדי, שאנשים מסוימים מתקשים לקבל שהבעש"ט היה זה שהמציא את המהפכה של המסת המחיצות בחברה היהודית לפני מאתיים שנה.

גלגל חוזר בעולם. אך לפני שבעים או שמונים שנה, כל הקהילות העירוניות הקטנות ברחבי אירופה הכילו רוב מוחץ של אנשים שומרי מצוות; יהודי שלא שמר מצוות היה דבר נדיר ובלתי מצוי. אולם המהפך של שתי מלחמות העולם שינה לגמרי את פני החברה היהודית, ובשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת הקהילות היהודיות באירופה ובאמריקה נחצו לשני מחנות נפרדים, מחנה אחד מורכב ברובו מאנשים שאינם שומרי תורה ומצוות, ובשני היו אנשים יראי שמים ושומרי תורה ומצוות. ההפרדה היתה כה בולטת, והקבוצה הדתית לא רצתה כלל להתערב בקבוצה הלא-דתית ואף לא לקרב אותה.

ואז, בשנות הארבעים של המאה העשרים, הגיעה תנועת ליובאוויטש והחלה להסתער על הבריקאדות שחצצו בין יהודי אחד לחברו.

קודם כל, ליובאוויטש הייתה חלוצת השיטה של 'חדר' יהודי באמריקה. היא ייסדה בתי-ספר שהעניקו חינוך תורני במשך יום לימודים מלא עבור כל ילד יהודי. לאחר מכן פנתה חב"ד אל בתי הספר הציבוריים, בהם רוב התלמידים היהודיים הגיעו מרקע לא-דתי. עבור ילדים אלו, השתמשו חסידי חב"ד בשעה החופשית (Release time) הקיימת בבתי הספר האמריקאיים כדי להקים ב- 1942 רשת של כיתות המספקות לימודי תורה בסיסיים שעה אחת בשבוע. כמו כן נוסדו קבוצות נוער ל"מסיבות שבת" אחה"צ. חסידי חב"ד התחילו להופיע ברחובות הערים במשך חג הסוכות והציעו ליטול אתרוג ולולב. למי? כמובן, לאלו שאינם שומרים תורה ומצוות; הירחון התורני הראשון באנגלית "Talks & Tales" הופיע לראשונה בחנוכה 1942.

כמה שנים לאחר מכן התוצאות ניכרו היטב בשטח. בישוב החבד"י במרכז הארץ, כפר חב"ד, בהתוועדות חסידית, הסבו חבדניקי"ם ילידי ברית-המועצות לצד אחים יהודים מרקע קומוניסטי, באווירה חמה, ידידותית ושמחה; הישיבה הראשונה לבעלי תשובה, הדר התורה, פתחה את שעריה בברוקלין ב- 1962; ישיבה נוספת, תפארת בחורים, נפתחה מאוחר יותר במוריסטאון, ניו-גרסי; בתי חב"ד צצו בזה אחר זה.

והשאר היסטוריה....

כמו בתקופת הבעל שם טוב, הגישה החב"דית שוברת המחיצות הייתה קורבן לביקורת נוקבת ואפילו להתקפות מתלהמות; ושוב, לאחר מספר שנים בלבד, שיטת קירוב הלבבות והפצת היהדות עשתה לה כנפיים. יותר ויותר התקבלו שיטות אלה בחוגים רחבים יותר והתקבלה הגישה שכולנו עם אחד. אחדות שהיא ייחודית לעם היהודי. כולנו איברים של גוף אחד. חיזוק של איבר – יהודי – אחד, יחזק את האיברים כולם. חסידות חב"ד שמה דגש עמוק על אחדות זו, המשקפת את האמונה הבסיסית שלה, שכל יהודי, ללא הבט על שייכותו האתנית או הרקע שלו, הוא בעל נשמה, נפש ייחודית, ניצוץ אלוקי. ניצוץ כזה שהוא משותף לכל יהודי ושווה אצל כל יהודי.

בשל נשמה זו, התורה וכל מצוותיה הן הירושה, הזכות החוקית והמיוחדת של כל העם היהודי. כך שכאשר עולה השאלה "מדוע אתם מניחים תפילין עם יהודים ברחוב", או מחלקים נרות שבת קודש ופמוטים, לגברים ונשים שלא הכרתם קודם לכן, עונים חסידי חב"ד:

לא בגלל מה שהם יהיו, אלא בגלל מה שהם עכשיו; לא כדי שהוא או היא יהיו יום אחד "דתיים", אלא משום שכבר עכשיו הם יהודים, ותפילין ונרות שבת שייכים להם. זו זכותם וחובתם לבצע את המצווה, וזו זכותנו המיוחדת, כבודנו וחובתנו לעזור להם באופן מכובד, באותה התלהבות ורחמים שבהן נספק ארוחה חמה ומקום לינה לעובר אורח שמעולם לא ראינו קודם לכן ולעולם לא נשוב לראותו.

ישנם כאלו שקוראים לכך 'קירוב רחוקים'. חב"ד מעירה על כך: אין לכנות שום יהודי בכינוי 'רחוק', משום שבמהותנו כולנו אחד.

רבי שניאור זלמן מליאדי, מייסד חסידות חב"ד, אמר:

"סבא (כפי שנהג לכנות את הבעש"ט) אהב עמוקות את פשוטי העם. בימי הראשונים במזריטש, הרבי שלי (המגיד ממזריטש, ממשיכו של הבעש"ט) אמר שהבעש"ט היה נוהג לומר לעיתים קרובות, שאהבת ישראל ואהבת השם אחד המה. כתוב בפסוק: "בנים אתם לה' אלוקיכם"; כאשר אוהבים את האב – אוהבים את בניו".

רבי יוסף יצחק שניאורסון, האדמו"ר השישי של חב"ד