להיתקע בלי דלק, במיוחד ביום שישי אחרי הצהריים – זה לא הבילוי החביב עליי במיוחד. הוסיפו זאת לכך שהייתי בשכונה לא מוכרת, מסוג השכונות בהן לא צועדים סתם כך אפילו לאור היום.

בקיצור, פחדתי.

הכול התחיל בצורה די תמימה. לקחתי את אשתי לתור אצל רופא במקום מרוחק בעיר מגוריי בשיקגו. בשל תקלה כלשהי במכונית נאלצתי לשכור רכב לכמה ימים. הדפסתי את דרכי הגישה. היה נראה שנצליח להגיע ליעדנו ובחזרה די בקלות.

כמו אצל כל רופא, התור ארך יותר ממה שציפינו, אך כשיצאנו מהמרפאה היה עדיין די זמן עד לכניסת השבת. יצאתי מהחניה, נסעתי לאורך רחוב אחד ו-קפוט! המכונית דממה.

אפילו לי – בור ועם הארץ בעניני מכינקה – הספיק מבט אחד אל מחוון הדלק כדי להבין שאין לנו אף טיפת דלק. הייתי די בטוח שמוקדם יותר באותו יום המיכל לא היה כל כך ריק. האם מחוון הדלק במכונית השכורה מקולקל, או שמישהו סחב דלק מתוך המכונית תוך כדי שהות במרפאה?

כך או כך, הבחנתי בשוטר שעומד לא הרחק משם. אמרתי לאשתי לחכות ברכב בדלתות נעולות בעוד אני רץ להשיג עזרה. כאשר הגעתי לשוטר הסברתי לו מה קרה.

"אדוני השוטר, אני רב, השבת היהודית נכנסת עם שקיעת השמש ואני תקוע כאן בלי דלק. לחברת ההשכרה ייקח כמה שעות להגיע הנה. האם תוכל בבקשה להסיע אותי לתחנת הדלק הקרובה?"

"לא", הייתה תשובתו העניינית והמהירה. "אתה יכול ללכת ברגל. היא נמצאת במרחק שישה או שבעה רחובות בלבד".

היו אלה שבעת הרחובות הארוכים ביותר שצעדתי לאורכם מימיי. תוך שאני מנסה לחשוב על דברי תורה כדי להסיט את מחשבותיי מההליכה בשכונה המפוקפקת, וגם כדי שאוכל להיחשב כ"שליח מצווה" עליו נאמר "שלוחי מצווה אינם ניזוקין..."

בסופו של דבר הגעתי בשלום ליעדי.

עובד תחנת הדלק היה סגור בתוך צריף קטן, מוקף בשלוש שמשות של זכוכית עבה שהפרידו אותו מן העולם החיצון. המיקרופון בצריף כיוון את קולו המרעים אל האנשים העומדים בתור בעודו גובה מהם כסף דרך מגירה צנומה הנעה מצד לצד – עוד תזכורת לחיים בשכונה קשה זו.

הצצתי דרך הזכוכית המשוריינת העבה והתמקדתי במצרכים המוצעים למכירה. ראיתי משקאות וחטיפים בשפע, אך אף לא מיכל אחד. ואכן, כאשר שאלתי את המוכר אם יש להם מיכל שבו אוכל לקחת את הדלק, הוא ענה לי במלה אחת: "לא!" ואז התחלתי באמת להיכנס לפאניקה.

בנקודה זו עשיתי את הדבר היחידי שיכולתי לחשוב עליו – התחלתי לחפש בפחי האשפה. היה זה מן הסתם מחזה של ממש עבור אלו שבאו למלא דלק, לראות גבר בעל זקן ארוך וכובע שחור מפשפש בפחי האשפה.

אבל מישהו דאג לי באותו יום. בסוף מצאתי מיכל פלסטיק ענק של מיץ תפוזים. הוצאתי אותו, רוקנתי את שארית תוכנו והלכתי למלאו בדלק.

בקושי הבחנתי באדם שבמכונית שליד משאבת הדלק הסמוכה, אשר ניסה להשיג את תשומת לבי. "אתה צריך טרמפ לאנשהו?" הוא שאל.

ניסיתי לחשב במהירות: האם יותר מסוכן ללכת בחזרה לבד ברגל, או לקבל טרמפ מאדם זר לחלוטין?

התפללתי בדממה ולבסוף עניתי, "אכן כן. זה יהיה ממש יפה מצדך. זה רק במרחק כמה רחובות מכאן".

אחרי שנתתי לנהג החדש שלי את ההנחיות כיצד להגיע למכוניתי התקועה, חשבתי שמוטב לפתוח בשיחה ידידותית עד שנגיע ליעדנו.

"אתה יודע – מה שאתה עושה זה מעשה טוב באמת", אמרתי לו.

"אתה מתכוון למצווה", הוא השיב. "האם אתה לא חבר בתנועת צ'בד?" (באנגלית, המילה CHABAD יכולה להיקרא גם כ'צ'בד').

הייתי בשוק. הבטתי בו שוב ושאלתי אותו לבסוף, "אתה יהודי?"

"ממש לא", השיב לי האיש. "אני נראה יהודי?"

"אז איך אתה יודע מהי מצווה? ושאני מחב"ד?" שאלתי אותו.

וזה מה שהוא סיפר לי:

"בצעירות למדתי במכללה בחוף המזרחי של ארצות הברית. חברי לחדר היה יהודי, אבל לא ממש קיים מצוות. מדי שבת בבוקר היה רב מבית חב"ד עם זקן ארוך – פחות או יותר כמו שלך – שהיה בא לחדרנו ומנסה לשכנע את החבר שלי ללכת לתפילות. הרב היה תמיד אומר שהוא זקוק לחבר שלי בשביל התפילות, בשביל המניין.

"ידידי מעולם לא רצה ללכת והעדיף לישון. הרגשתי לא נעים בשבילו ואפילו הצעתי לו לעזור. הרב היה מאוד נחמד, אבל הסביר לי שאני לא יכול לפתור לו את בעיית המניין. במקום זאת היינו משוחחים על העולם ועל הצורך לעשות במעשים טובים. אתה יודע – עוד מצוות.

"אז כשראיתי אותך עומד ליד משאבת הדלק עם המיכל הזה, חשבתי על הרב, ושאולי הגיע הזמן לעשות מצווה".

זמן קצר לאחר-מכן היינו ליד המכונית שלי. "תודה רבה!" אמרתי לו ועמדתי לצאת מן המכונית.

"רק רגע, רבי, לא כל כך מהר", הוא השיב לי. "איך תעביר את הדלק למיכל בלי צינור?"

"לא חשבתי על כך".

היו סמוכים ובטוחים שהחברה'מן הזה לא עזב עד שמצא דרך להעביר את הדלק למכונית ווידא שהיא מתניעה ומוכנה לצאת לדרך.

הודיתי לו מקרב לב, הצעתי לו תשלום סמלי והוא סירב באדיבות, ועד מהרה היינו בדרכנו הביתה.

תוך כדי הנסיעה הביתה סיפרתי לאשתי על "איש המצוות" המיוחד הזה. לפתע קלטתי שכבר פגשתי באקראי בכמה אנשים כמוהו.

הרבי מליובאוויטש לימדנו שעלינו להירתם למען כל יהודי, יהא אשר יהא הרקע ממנו הוא בא, ולהעניק לו את ההזדמנות לעשות אפילו מצווה אחת נוספת. תכופות אנו מצליחים לשכנע אדם זר ברחוב להניח תפילין – אפילו פעם אחת בלבד. לפעמים, שיחה ידידותית עם הנוסע היושב במושב המטוס לידנו עשויה להוביל להדלקת נרות שבת בערב שבת.

תכופות מטרידה אותנו מחשבה זו. האם זה כדאי? זו רק מצווה אחת. רק פעם אחת ויחידה.

למען האמת, זו לא השאלה הקשה ביותר. אנו בהחלט יכולים להבין שכל מעשה טוב הוא אינסופי, אלוקי, נצחי – במיוחד לאור העובדה שמצוות הן דבר "מידבק".

אולם הדבר הגרוע יותר הוא להיתקל בדחייה. אתה מנסה לעשות ככל יכולתך, פונה אל אדם אחר ומדבר על לבו בצורה המשכנעת ביותר שביכולתך להתחבר לדבר-מה קדוש – והאדם הזה דוחה את פנייתך מכל וכל. "אני לא מעוניין". "אני לא דתי". "לא מתאים לי לקיים מצוות עכשיו", או מבט ריק וחלול האומר, "תתחפף מפה!"

תגובה כזו מוציאה לך את הרוח מהמפרשים. אתה מרגיש כאילו נתקעת בלי דלק. אתה תוהה אם העניין באמת שווה את המאמץ.

ואז נפתח צוהר הגורל להצצה ביסוד הנצחי. "איש המצוות" שלנו הזכיר לנו שקיימת תמונה רחבה בהרבה.

שום מאמץ, גדול או קטן, לא יורד לטמיון. יכול לקחת זמן עד שהמלים ישקעו וישפיעו. אבל חכמינו זכרונם לברכה לימדו אותנו כי "דברים היוצאים מן הלב – נכנסים אל הלב." אינך יודע מתי ואיך בדיוק יקרה הדבר, ואף אינך יודע בלבו של מי תיגע.

הצלחנו להגיע הביתה בזמן לשבת. באותו ערב, כאשר הדליקה אשתי את נרות השבת, הודינו לאלוקים על חסדיו, והתפללנו שהרב של חב"ד באותה מכללה לעולם לא יחדל לחפש אנשים עבור המניין שלו.