הרביעי כו'. בשו"ת פנים מאירותא הביא ראיה לזה ממ"ש הב"י ביו"ד סס"י קט"ו בשם בעל העיטורב, ושם מוזכר ג"כ חמץ שעבר עליו הפסחג, אבל בחמץ לפני הפסח יש לומר דאפשר לא מקילינן כולי האי (דלא כשיורי כנסת הגדולהד), לפי שיש לו עיקר מן התורהה, דהיינו חמץ גמור להשהותו.

וכיון שחייב לבערו בערב פסח מדברי סופרים, כמו מי דבש הראשון, לפיכך גם לאחר הפסח הוא אסור בהנאהו כמו מי דבש הראשון, כיון שעבר על מצות חז"ל שצוו לבערו ועבר בבל יראה ובל ימצא מדברי סופרים. והרי זה דומה לפחות מכזית חמץ שעבר עליו הפסח שאסור בהנאהז. ולא אמרינן דהיכא דלא עבר אדאורייתא ליכא למיקנסיהח, אלא בדבר שלא הצריכוהו לבער משום מצות ביעור עצמה אלא משום חשש תקלה שלא יאכלנוט, כגון חמץ נוקשהי ומשהו חמץיא בתוך הפסחיב וכיוצא באלו, אבל דבר שהצריכוהו לבער משום מצות ביעור בעצמה, כגון פחות מכזית גזירה משום כזית, וכן דבר המעמיד אף שיש ס' לבטלו מן התורה לרוב הפוסקים, כמ"ש הפרי חדשיג והחק יעקביד, מ"מ כיון שמדברי סופרים אינו בטל הרי עבר על ביעור דרבנן ובל יראה ובל ימצא דרבנן, דאם לא כן, אף שהוא כבעין מכל מקום כיון שאינו אלא מדברי סופרים להוי כחמץ נוקשה בעינו שמותר לאחר הפסח, אלא ודאי הדבר ברור כמו שכתבתיטו. וזהו טעמו של (הרשב"א) [הראב"ן] שהביאו המ"א לפסק הלכה דאף מי דבש הרביעי והחמישי אסור לאחר הפסח, כיון דעבר על בל יראה ובל ימצא דרבנן. וכ"מ בהדיא ברא"שטז וברבינו ירוחםיז וטור ומ"איח בשם הרשב"איט גבי אלמור"יכ, עיין שם.

והא דשרינן שאור הד'* היינו בתערובת שלאחר הפסח, שאף שאור הא' אין לו עיקר מן התורהכא, דומיא דחלב של עכו"םכב. וכהאי גוונא כתב הרשב"א בתורת הבית הארוךכג, הביאו הב"י בי"ד סי' קכ"אכד, על הא דכלי חרס מגעילו ג' פעמיםכה, דהיינו בדבר שאין לו עיקר מן התורה כמו בתרומה דרבנן ע"ש. וחמץ שעבר עליו הפסח נמי דמי לתרומה דרבנן לענין ביטול ברובכו לרוב הפוסקים, כמ"ש המ"א בסי' תמ"זכז. לפיכך אין לסמוך על שו"ת הנ"ל אלא בהפסד מרובה. ועיין באלי' זוטא סוף סי' תמ"זכח, ובשו"ת שבסוף ספר בית לחם יהודה בסס"י רצ"גכט:

[*פירוש של כותיםל בזמן שהיה חמצן כחמצו של ישראללא שעבר עליו הפסח.]