ומ"מ תקנו חכמים שיוציא דברים הללו בפיו. כן הוא בב"י בשם הירושלמיא . והפרי חדשב פסק כהאומריםג דלא סגי בלב בלבד. ואף דאנן לא קיי"ל הכי אלא כמ"ש רמ"אד ומ"א סי' תל"וה דעיקר הביטול הוא בלב, היינו מדאורייתא, אבל מדרבנן לכתחלה צריך להוציא בשפתיו כמ"ש הב"י מהירושלמי (וע' בלבושו ואלי' זוטא סי' תל"וז ). וברש"י דף ד' ע"אח וברי"ףט ורא"ש סי' ט' משמע קצת שהיה נוסחתם כן בגמ' (כמ"ש האליה זוטא שם). ולכל הפחות תקנת הגאונים היאי , ושייך לומר תיקנו חכמים. ואין לומר דתקנתם היתה שיאמר בלבו (כמ"ש הלבוש שם), דהא ברי"ף ורא"ש לא הוזכר כלל בלבו (עי' באלי' זוטא שם). וע' במ"ש ברס"י תל"ז בפנים, שכן הוא גם כן דעת המ"איב שם:
הערות שוליים
א.
פ"ב ה"ב.
ב.
סעיף ג.
ג.
ר"ן פ"ב (ט, ב) ד"ה אמר בשם איכא מאן דפירש.
ד.
שם סעיף א.
ה.
ס"ק יג.
ו.
שגורס בגמרא דידן (ו, ב): ויאמר כל חמירא כו' (כברש"י שם), ומפרש דהיינו שיאמר בלבו.
ז.
ס"ק ח (דסבירא להו דלא קיי"ל בזה כהירושלמי).
ח.
ד"ה חובת הדר.
ט.
ג, א.
י.
הלכות גדולות הל' פסח (כח, ד). וראה דרכי משה ס"ק ב שהנוסח בלשון ארמי לקחוהו מהגאונים.
יב.
ובקונטרס אחרון שם ס"ק ג.
1.
ס"ק ג, שאע"פ שמסתמא הפקירו המשכיר כשיצא ממנו מ"מ יבטל ג"כ בפירוש.

הוסיפו תגובה