מטעמים ידועים כו'. עי' במ"א סי' תמ"ז ס"ק מ"ו ועי' במ"ש בסי' תמ"וא.

כתב החק יעקבב מי שלא ביער חמצו ומת לאחר שהגיע זמן איסורו אין היורשים מחויבים לבערו מעיקר הדין*, עיין שם שהביא ראיה מהמפקיר עבדו ומת וכו' ואיסורא לבריה לא מוריתג, ואף ע"ג דלית הלכתא כאמימרד, מכל מקום התם היינו מדרבנן בעלמא כמ"ש הרא"ש שםה, ודלא כדעת הרי"ף שםו. ולא העתקתי דבריו לפי שאין דמיונו עולה יפה כמו שיתבאר, והם שמות שוין וגופין מחולקין דוק ותשכח. ואף לפי דמיונו לא קיי"ל הכי, שהרי הרשב"א בחידושיו והב"י ביו"ד סי' רס"ז כתבו כדעת הרי"ף דאיסורא מוריש לבנו, וכן הוא בדרישה שםז, וכן הוא שיטת הטוש"ע שםח, דמדאורייתא צריך גט שחרור ולא מדרבנן כדעת הרא"שט. וכן בדיןי שבשל תורה הלך אחר המחמיריא.

[*ומכל מקום טוב לבערו כיון שכבר נאסר בהנאה ולמה להם לקיימו, אך שאין לברך על הבדיקה וביעור כיון שאינן מחוייבים לבדוק ולבער החמץ שאינו שלהם.]

ולפי דעת החק יעקב הדין כן בכל שאר איסורי הנאה דאיסורא לא מוריתיב, גם למ"שיג החק יעקב ועוד משום דחמץ אינו ברשותויד כו'**, וזהו הפך הגמרא*** בקדושין דף י"ז ע"בטו דאי ירושת הגר דאורייתא אסור לו ליטול מעות חליפי ע"ז שביד (אחיו) הנכרי, לפי שמיד במיתת אביו זכה הוא בע"ז מדין ירושה, ע"ש בפירש"יטז. ואין לדחות שהנכרי אביו היה מותר לו ליהנות מע"ז ואינו מוזהר אלא לעבדהיז, שהרי בש"ך לי"ד סי' קמ"ויח פסק כן גם במומר שמת והניח בן ישראל ונכרייט. ואין לומר דכוונת הש"ך משום איסור רוצה בקיומוכ, חדא דאיסור זה לא נזכר כלל בדבריו ולא בטוש"ע באותו סימן, ותו דלא הוה ליה למימר דירושת הגר דרבנן, דאפילו אם היה דאורייתא התירו לו להיות רוצה בקיומו של איסור כדי שלא יחזור לסורו, ובגמרא לא אמרו כן בפ"ה דע"זכא, אלא בקידושין דף י"ז ע"ב, ומשום איסור חליפיןכב ודו"ק****.

[**דהא דחמץ אינו ברשותו של אדם היינו משום דאסור לו ליהנות ממנו כמשמעות הגמרא פסחים דף ו' וכפי' רש"י בב"ק דף כ"טכג ע"ש.

***והביאוהו הרמב"ם ור"ש ורע"בכד לפסק הלכה בפרק ו' דדמאיכה ע"ש.

****ואין לומר דשאני חמץ שמוזהר עליו לבערו, הרי גם ע"ז מוזהר עליה לבערה כמ"ש הרמב"םכו וטוש"ע סימן קמ"וכז. ועוד דמשמעות הגמראכח ורש"יכט דלא תלי אלא באיסור הנאה.]

ותול כיון דכל איסורי הנאה אינן הפקר גמור, א"כ לא דמי כלל לעבד שהפקירו שאין לו בו שום צד ממון, לכך אינו יכול להוריש כי מה יוריש, אבל חמץ יש לו בו צד ממון, שאם עבר ומכרו מותר ליהנות מדמיו מן התורה. ומה שלא מצינו דמים לחמץ בפסחלא היינו משום דלכתחלה אסור למוכרו כמו שכתבו התוס' ריש פ"ק דחוליןלב, ולשיטת רש"י שםלג משום דמדרבנן אסור למוכר עצמו, א"כ לאו מידי חסריה, וכדפירש רש"י בפסחים דף ל"א סוף ע"בלד. אבל על כל פנים אינו הפקר גמור עד שכל הרוצה ליטול בעבירה יבא ויטול בעל כרחו של בעליםלה, דאם לא כן למה ליה לרש"י למימר דלאו מידי חסריה תיפוק ליה דהפקרא הוא, וכל תרומה שהפקירה כהן ואכלה זר במזיד פשיטא דפטור מכלום. וכן מצינו בהדיא בפסחים דף ו' ע"ב ולא מצי מבטיל ליה, משמע דאי הוה מצי הוה מועיל, ואי בלאו הכי נמי הפקר גמור הוא עד שאין בניו יכולין לירשו ואפ"ה עשאו הכתוב כו' אם כן כשיפקירנו מה מועיללו, אלא ע"כ כשהוא הפקר גמור לא עשאו הכתוב כו', ועכשיו שאינו הפקר אלא שאין לו זכות בגופו מחמת שאסור לו ליהנות ממנו ולכך אינו יכול להפקירו, עשאו הכתוב כאלו הוא שלו לגמרי. וא"כ לא דמי כלל לעבד שהפקירו הפקר גמור, ואפשר שבניו יורשים החמץ דירושה ממילאלז הוא וחיילא על כל מה ששם אביו נקרא עליו אף שאין לו זכות בגופו*****, אבל אינו יכול להפקירו ולמכרו וליתן במתנה כיון שאין לו שום זכות בגופו, אף שהוא שלו ואין אחר יכול להוציא מידו בעל כרחו כמו שנתבאר. וכדמשמע בהדיא בריש פרק ו' דכריתותלח דדוקא משום דמיאש מהשור כשנגמר דינולט נעשה הפקר, אבל מחמת שהוא אסור בהנאה לא נפקע שם הבעלים ממנו, ודוקא כשהוזמו עדיו מועיל יאוש בעלים דנמצא למפרע היה מותר בהנאה ויכול להפקירומ, אבל בחמץ שאין לו זכות בגופו אלא שעשאו הכתוב כו' לא מהני יאוש. וכן מצאתי בפ' הגוזל דף צ"ח ע"במא עיין שם ודו"ק. וכן מצאתי בפרק מרובה דף ס"ו ע"ב כיון דמטא זמן איסורא ודאי מיאש כו' ואפילו הכי עשאו הכתוב כומב.

[*****ואין לומר דאיסורא לא ניחא ליה דליקנימג, דהא ירושה בעל כרחו חיילא, ואף אם אומר איני חפץ בה לא אמר כלום, אלא א"כ אומר לאשתו בעודה ארוסה וכמ"ש בטוש"ע אה"ע סימן צ"במד, ע"ש בב"י לדעת הרמב"ןמה ורשב"א ורא"שמו ומ"ממז.]

ועוד דלפי דעת החק יעקב ישראל שהיה לו ע"ז ומת יועיל לו ביטול, דאיסורא לא מורית לבריה, וכיון דמית פקע איסורא דישראל ונעשית ע"ז של הפקר ויבטלנה נכרי קודם שיזכו בה היורשיםמח, ולא אשתמיט חד מהפוסקים לפלוגי בהכימט, ואדרבה איפכא יש לדקדק ממ"ש הב"י בי"ד ריש סימן קמ"ונ והש"ך שםנא.

וליכא לדמויי לטובת הנאה דאיכא למ"דנב דאינה ממון להורישם לבניו, דהתם גוף המעשר אינו שלו כלל, אבל הכא גוף החמץ שלו אלא שאין לו זכות ליהנות ממנו.

ולפי דעת החק יעקב מי שהיה לו אחד מאיסורי הנאה הצריכים ביעור ומת ובא אחר וביערו אין חייב ליתן עשרה זהובים לבנונג (חסר איזו שיטות בהעתק מחמת שנטשטש גוף הכתב):