מקפיד כו'. לכאורה אין ללמוד זה ממוקצה מחמת חסרון כיס דבעינן שיקפיד עליו,א דהתם תורת כלי עליו, אבל הכא אם לא ייחדן להטמנה, כיון דודאי עתיד להחזירן להפתקב כדפרש"יג שוב אין תורת כלי עליהם, כדמשמע בהדיא ברש"יד ור"ןה גבי מוכין עיין שם, ואם כן יש לומר דאף אם אינו מקפיד למיזגא עלייהוו (עיין בגמרא), דעל כרחך בקפידא כזו מיירי המג"אז מדמייתי מסי' ש"ח,ח מכל מקום כיון שאינם עומדים לכך אלא לסחורה אסור לטלטלם, כמו [נ]דבך של אבנים,ט שאף שבודאי אין מקפידים עליהם לישיבה בעלמא (דאם לא כן הוה להו להפוסקים לפלוגי בהכי בין חריותי לאבניםיא ולמה כתב המגיד משנהיב שלהרי"ף נדחה דין האבנים לגמרי מדין החריותיג ולהרמב"םיד חילקטו בענין אחרטז כמ"ש הב"י בסי' ש"חיז), ואפילו הכי אסור לטלטלן משום דלא קיימי להכי, כמ"ש המגיד משנה וב"י ומג"א סי' ש"ח.יח

ואף אם תימצי לומר דהמג"א סמך על הרמב"ם נגד רש"י ור"ן דכתב בפרק כ"ויט דגיזין אסורין משום מוקצה מחמת חסרון כיס, מכלל דסבירא ליה דמשום קפידתו לא פקע תורת כלי מהן הואיל והן ראוין למיזגא עלייהו, רק שאסורים מחמת קפידתו, ואם כן הוא הדין להפתק לדידן כשטמן בהן.כ זה אינו, דבהפתק מודה הרמב"ם, דכיון שהקצם לסחורה ביטלם מתורת כלי אף שאין מקפיד להשתמש בהם גם כן תשמיש אחר, מידי דהוה אליבני דשרגינהו,כא שאין האיסור בהם אלא משום דביטלם מתורת כלי בסידורם,כב (ולא) משום מוקצה מחמת חסרון כיס, דאין דרך להקפיד לישב עליהם למעלה, במכל שכן מנדבך של אבנים דחשיבי מינייהוכג כמבואר במלחמות פרק י"ז.כד ועוד דבהדיא פירש המג"א עצמו שם בס"ק ל"ו משום דליכא תורת כלי עלייהו, ואם כן הוא הדין לגיזין שהקצם לסחורה אף אם אינו מקפיד עליהם כלל. וכן המג"א עצמו בסימן ש"ח סק"ג ומ"ח לא הזכיר קפידא כלל.

אלא שלכן נתחכםכה המג"אכו להביא ראיה מסי' ש"ח סכ"ה, ולכאורה אינו ענין לכאן, אבל כוונתו למה שכתב רמ"א שםכז דעורות של דקה דלא חזו למיזגא עלייהוכח אם חשב עליהם מבעוד יום מותר לטלטלם, אע"פ שאין תורת כלי עליהם, שהרי אינן ראויין אפילו למיזגא עלייהו, וגרועין מגיזין שהקצם לסחורה אבל ראויין למיזגא עלייהו,כט ואלו אינן ראויין, ואפילו הכי מהני בהו מחשבה בעלמא. ואף אם תימצי לומר דרמ"א שם לשיטתיה אזיל דגם באבנים סבירא ליה דמהני מחשבה,ל אבל להב"ילא דסבירא ליה גבי אבנים דבעינן יחוד אם כן הוא הדין לגיזין,לב מכל מקום גם בגיזין כיון שטמן בהם עשה בהם מעשה כמו שכתב הב"י כאן.לג והמג"א לשיטתיה אזיל, שבסי' ש"ח ס"ק מ"א מ"ב (עיין שם ודו"ק) סבירא ליה כהמגיד משנהלד דהסידור הוה מעשה (דלא כב"י שםלה ודו"ק) ומועיל גם באבנים בלא ייחוד, ואם כן למה צריך יחוד בגיזין ואמאי קתנילו כיצד הוא עושה כו', עיין סי' ש"ח בפניםלז ודו"ק (אלא שלא רצה המג"א להביא ראיה מדברי עצמו, אלא מהשו"ע, ולכן הביא מסעיף כ"ה שם) (והשתא אתי שפיר הא דבסי' ש"חלח לא הזכיר קפיד, משום דהתם לא מיירי בטמן בהם ודו"קלט), אלא על כרחך צריך לומר דהכא שאני דקפיד עלייהו והוה ליה מוקצה מחמת חסרון כיס.

ואף אם תימצי לומר דמוקצה מחמת חסרון כיס נמי סגי במעשה זו,מ מכל מקום מעשה חדא לא עבדא תרתי לאעיולא תורת כלי ולאפוקי ממוקצה דחסרון כיס. דמחשבהמא גרידא לא מהני למוקצה מחמת חסרון כיס, דכיון דקפדי עלייהו בוודאי לאו אורחיה לייחודיה להכי, ובכהאי גוונא לא מהניא מחשבה עיין סי' ש"ח.מב וכן משמע בהדיא סי' ש"י ס"ז בהג"ה דבעינן מעשהמג עיין שם במג"א.מד ולא דמי לנסרים של אומן,מה משום דלא אתעביד בהו מעשה של הקצאה. אי נמי משום דאיהו הוא דקפיד אבל בעל הבית דאינהו רובא דאינשי לא קפדי, ונמצאת קפידתו באה ע"י מחשבתו שחשב עליה למוכרה, לכך היא נפקעת ג"כ ע"י מחשבה בעלמא, כמ"ש המגיד משנהמו והשלטי גיבורים,מז מה שאין כןמח דרובא דאינשי מקצי להו לסחורה, כשעדיין לא טמן בהם. ואף לר"ןמט דפליג צריך לומר דמודה,נ בנסריםנא שאני לענין אורחייהו ליחודי, דכיון שמצד עצמם ראויות ליחודי לתשמיש כמו של בעל הבית, אלא שהאומן מקפיד עליהם, לכך נפקע ע"י מחשבתו כמו בחריות,נב ולא פליג אלא במידי דאורחיה, דסבירא ליה דכל שכן הוא.נג

(ומיהו ממה שכתבו האחרונים גבי סכין של מילה דאסור להחזירו לביתו אלא אם כן עודו בידו, עיין מג"א סי' של"אנד שכתב כן בשם הרמב"ן ורבינו ירוחם,נה אף שמאתמול היתה דעתו להחזירו לביתו, לא מוכח מידי דגבי מוקצה מחמת חסרון כיס לא מהני מחשבה בעלמא, דהתם לא חשב עליו להשתמש בו כלום. עיין ב"ינו ומג"א סימן ש"ח סקי"ח):