מתוך הספר לאן הלכת? – התמודדות עם שכול ואובדן לפי גישת החיים של הרבי מליובאוויטש. כאן תוכלו לרכוש את הספר במחיר מוזל ולקבל אותו בדיוור ישיר עד הבית.

איך עשית את זה?

דוד ריבלין, שהיה קונסול ישראל בניו יורק בתחילת שנות השבעים, סיפר על ביקור שלו אצל הרבי כעשר שנים קודם לכן, יחד עם משה שרת, ראש ממשלת ישראל לשעבר.

"אמירה אחת של הרבי", אמר ריבלין, "חקוקה בזיכרוני לעד. שרת העלה את נושא השואה ולכידת אייכמן. בהקשר לכך סיפר הרבי כי לאחר השואה ביקשו כמה מנהיגים דתיים מחמיו, רבי יוסף יצחק, הרבי הקודם של חב"ד, שיצטרף אליהם בקריאת גינוי חריפה נגד אנשים שהתבטאו בצורה מקוממת כלפי אלוקים בעקבות מאורעות השואה.

"חמי התנגד לכך בתוקף, אמר הרבי, ונימק זאת בכך שיש מקום, במיוחד ליהודי מאמין, להביע את חוסר ההבנה שלו, ויש לו רשות מלאה לקרוא תיגר ולשאול את הקדוש ברוך הוא: "איך יכולת לעשות זאת?!"...".

זעקה של אמונה

אל מול טרגדיות, בוודאי מול כאלה בממדים היסטוריים כמו השואה – גם המאמינים האדוקים ביותר מתמודדים עם שאלות תיאולוגיות כואבות. האם מותר להעלות תהיות על אלוקים, להתקומם על מה שקרה? ואם לא, לאן נפנה כדי למצוא משמעות באסון? ואם כן מצאנו פשר ומשמעות לקטסטרופה, האם זה אומר שאנחנו מצדיקים את הסבל?

כמובן, הגישה הטבעית של האמונה היא, בהתאם להוראת חז"ל, שצריך לקבל את כל מה שהקדוש ברוך הוא עושה, ולהאמין שהכול לטובה. ועם זאת, הרבי התעקש לציין כי אין פירוש הדבר שאנו נדרשים להצדיק את כל מה שהשם עושה. אסור להטיל ספק, אבל מותר לשאול שאלות, לפרוק את התימהון ולהביע את הזעקה.

הביטוי אולי החריף ביותר המביע את הגישה הזו הושמע על ידי חותנו וקודמו של הרבי, ביחס ליוזמות כאלו ואחרות שביקשו לתת פשר וצידוק לאירועי השואה. "זה לא העסק שלנו לסלוח לאלוקים", הוא אמר.

על פניו, בעיניים מאמינות ודתיות זה עלול להישמע פרדוקסלי. אם כל מה שאלוקים עושה הוא לטובה, האם אין זו חובתנו לדברר כל החלטה שלו? האם איננו מחויבים למשמעת אפולוגטית, לפענח ולהסביר את המשמעות מאחורי כל אסון, טבעי ואנושי, שמתרחש בעולם? – ובכן, התשובה של הרבי היא "לא" מובהק ביותר.

אלו אינן מילים חסרות אמונה, חלילה; בדיוק להיפך – זוהי בדיוק אמונה עזה ונוקבת, חסרת פשרות, לעתים עד כאב. הקובלנה, ההתקוממות והשאלה הגדולה הן אלו שמוכיחות שהנחת המוצא היא אמונה מוחלטת בכך שיש בורא לעולם, שהוא הטוב המוחלט והוא מנהל הכול. מישהו אחראי לכל סיכה שנעה כאן בעולם, ואליו אנחנו זועקים: איך קרה מה שקרה? זו לא זעקה של בגידה, זו זעקה של אמונה.

גישה יהודית עתיקה

זוהי סוגיה תיאולוגית לא פשוטה בכלל, אבל יש לגישה הזו יסודות קדומים שמושרשים בגנום היהודי. המנהיגים הגדולים שלנו לא היו מוכנים להשלים עם הסבל, הם סירבו להבין את הרוע. הם העזו לעמוד ולשאול את הקדוש ברוך הוא: למה?

הדוגמה הראשונה היא אברהם אבינו, האב הקדמון של עם ישראל, מי שגילה והפיץ את בשורת האמונה באלוקים אחד, בעולם של עבודת אלילים. כשהקדוש ברוך הוא מספר לו שהוא עומד להשמיד את סדום המושחתת, אברהם נעמד לנהל משא ומתן. הוא לא מוכן לקבל את הדברים כפי שהם, הוא מעז להתווכח ומנסה להציל את תושבי סדום (לפחות את חלקם החפים מפשע). הוא מתייצב לפני הבורא ומציג טיעון מוסרי כבר משקל: "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט1?!".

מאוחר יותר בהיסטוריה היהודית יהיה זה משה רבינו שיעמוד מול גזירת הגורל האלוקית, על סף פתרון חידת הסבל האנושי – אך יסרב להצדיק אותו. המדרש מספר כי בסנה הבוער, אירוע ההתגלות הראשון של האלוקות למשה רבינו, הציע הקדוש ברוך הוא להסביר למשה את המשמעות מאחורי הסבל האנושי. אך משה סירב להצעה. "וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו2". כואב ככל שיהיה, הוא רצה לשמור על האנושיות שלו, להרגיש את הכאב הבלתי פתור שבצער, להשאיר את הנעלם במשוואה.

להיות אמתי

בקטע מטלטל, התלמוד3 מתאר את חוסר ההשלמה של הנביאים והחכמים עם אי הצדק הלכאורי ששורר בעולם, את ההזדהות שלהם עם המצוקה וחוסר הנכונות להצדיק אותה, את גבולות ההעזה שלהם לעמוד מול מהלך ההיסטוריה המוכוון מלמעלה – ולהתקומם.

כך נפתחת הסוגיה: "משה אמר 'הא-ל הגדול הגיבור והנורא'. בא ירמיה [הנביא] ואמר: 'נכרים מקרקרין בהיכלו, איה נוראותיו? לא אמר 'נורא'; בא דניאל ואמר: 'נכרים משתעבדים בבניו, איה גבורותיו? לא אמר 'גיבור'".

איך הם היו מסוגלים לעשות את זה? – שואל התלמוד את השאלה המתבקשת. איך העזו הנביאים לגעת בקודש? איך ידם לא רעדה כשהם החליטו החלטה כמעט חתרנית, להשמיט מנוסח הפנייה אל האלוקים, המקודש בידי משה רבינו, תארים על ריבונותו וחוזקו?

תשובתו של התלמוד היא לא פחות ממדהימה: "מתוך שיודעין בקדוש ברוך הוא שאמתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו". אלוקים לא אוהב שקר, הם ידעו. האלוקות היא אמת, אמת נצחית ומוחלטת; ואם בשעתם כוחות זרים החריבו את המקדש ועם ישראל היה רדוף ומדוכא, הם פשוט לא היו מסוגלים להוציא מפיהם את המילים "הגיבור והנורא".

*

כמובן, אנחנו לא מתקרבים לאיכות הדבקות של ענקי האומה האלו באלוקים. אנחנו לא עד כדי כך קרובים שנוכל להביע בצורה כזו את השאלות. אבל את סימן השאלה, שמלווה דווקא באמונה חזקה שמתלווה אליה סימן קריאה – מותר לבטא, לצעוק לקדוש ברוך הוא: למה? זהו לא ביטוי של התרחקות, זהו מבע של אמת, של מתיחת שריר הכאב שאלוקים טבע בנו, של העצב האינסופי שאין לנו דרך לפתור אותו ולהבין את פשרו על פי התוכנית האלוקית.

עד מתי?!

כך בדיוק הגיב הרבי לסבל אנושי. הוא בכה לאלוקים בכנות העמוקה ביותר, בזעקה של אמונה. בעוד שגישתו הכללית של הרבי לחיים הייתה אופטימית, שמחה, ומלאת אמונה בטוב מדבקת ומרוממת – הוא מעולם לא השלים עם הצער.

באחד הימים של חודש פברואר בשנת 1992 חזרה פסיה לאה לאפיין מהמכולת לביתה. אדם שחור התנפל עליה, ותוך כדי מאבק בו נדקרה למוות. למחרת ליוו אותה למנוחות, במסע לוויה קשה ורטוב מדמעות, אלפי חסידים, ובראשם הרבי. זמן רב לאחר שהארון חלף על פניו, עמד הרבי ברחוב כהלום כאב, ופניו מביעות יגון עמוק.

בערב האחרון של ימי ה'שבעה', נשא הרבי דברים באזני הנוכחים במרכז חב"ד העולמי. החסידים לא היו רגילים לראות את הרבי נסער כל כך. כל גופו רעד, אפילו הדוכן שעליו נשען רעד.

"מה שקרה", אמר הרבי, "הוא בלתי מובן לחלוטין! אין למי לפנות להסבר. כל הנוכחים, כולל אני, המומים ומבולבלים באותה מידה. השאלה תמיד תיוותר, תמיד תישאל.

"במשך שנים רבות – אם חלילה הגשמת הנבואה "הקיצו ורננו שוכני עפר" תתעכב – הילדים ישתוקקו לאימם. הם יספרו לילדיהם שלהם על כמיהתם העזה לאימם; הם יגידו להם שהיא זכתה לקדש את שמו של הקדוש ברוך הוא...

מספיק זה מספיק! האם לא די במות כל הקדושים עד עכשיו?!... עוד יום חולף, עוד שבוע עובר, עוד רגע עובר – ומשיח עוד לא בא! אנחנו אומרים וחושבים וקוראים: עד מתי?! כמה זמן עוד עלינו לחכות בגלות?".