מתוך הספר לאן הלכת? – התמודדות עם שכול ואובדן לפי גישת החיים של הרבי מליובאוויטש. כאן תוכלו לרכוש את הספר במחיר מוזל ולקבל אותו בדיוור ישיר עד הבית.
הנשמה ממשיכה לחיות
זה קרה ביום האחרון של שנת 1952. הרב יעקב ישראל זובר, מורה בישיבת חב"ד בבוסטון ורב קהילת בית המדרש הגדול ברוקסברי שבמסצ'וסטס, הותקף בידי קבוצת בריונים. הם שדדו את כספו והיכו אותו למוות.
היהודי הזה שרד את זוועות הדיכוי של ברית המועצות הסטליניסטית, כשהתעקש להמשיך לשמור על אורח חיים דתי, רק כדי להירצח במקלט הבטוח של ארצות הברית. זו הייתה טרגדיה נוראית.
הרבי שלח נציגים מברוקלין להלוויה והושיט יד לתמיכה במשפחה.
כמה חודשים לאחר מכן הגיעה חנה (שם משפחתה כיום, לאחר נישואיה, הוא שרפשטיין), בתו של הרב זובר, עם אמה לניו יורק לפגישה אישית עם הרבי. הקשר של חנה עם הרבי הפך קרוב וחם, והמשיך לאורך שנים.
באופן טרגי ביותר, פחות מחמש שנים לאחר הירצחו של אביה של חנה, אמה, הרבנית זלטה זובר, לקתה בשבץ מוחי קטלני ולמחרת היום נפטרה.
חנה הייתה שבורה ומרוסקת. היא ביקשה להיכנס שוב לפגישה עם הרבי, סיפרה לו על הכאב הרגשי הגדול שהיא חווה וביקשה הדרכה כיצד להתמודד עם היגון העמוק.
התשובה של הרבי עזרה לחנה להיחלץ מהמצוקה הרגשית הקשה. כך אמר לה הרבי: "כל מי שמאמין באלוקים, מאמין גם בנצחיותה של הנשמה. למעשה, עיקרון זה התגלה גם בעולם הפיזי. המדע רואה כאמת מוחלטת את חוק שימור החומר, שקובע ששום דבר בעולם לא יכול להתכלות באופן מוחלט. על אחת כמה וכמה כשמדובר על ישות רוחנית כמו נשמה, היא בשום אופן לא מתכלה ולא נעלמת. המוות וההתפוררות של הגוף הפיזי לא נוגעים כלל בקיום של הנשמה. היא בסך הכול עוברת לחיות חיים מסוג אחר".
המוות רק מנתק בין הגוף לנפש
הרבי חזר והדגיש את הנקודה הזו, בכל דיאלוג עם אנשים שהתאבלו על יקיריהם. מבחינה רוחנית, הסביר הרבי, אבדן של אדם אהוב אינו האבדן המוחלט שאנו רואים בו לעתים קרובות, כי הנשמה הרוחנית ממשיכה לחיות. היא תמיד שם, גם אם הגוף הפיזי הפסיק לנשום.
המוות נשמע לנו כסוף קיומי, כוח מאגי של כיליון מוחלט. וזה מה שמפחיד אותנו כל כך כבני אנוש, זה מה שמעצים את חווית האבדן שלנו בפטירת אדם קרוב לליבנו. אבל האמת היא שהמוות לא פגע בנשמתו של מי שנלקח מאתנו. למוות יש שליטה רק על הגוף הפיזי ועל החיים הגשמיים של הנפטר, בעוד הנשמה ממשיכה להתקיים.
לא לחינם המונח השמש לתיאור מוות ביהדות הוא הסתלקות. בעוד מוות נושא קונוטציות של חידלון וסופיות, הסתלקות משמעה התרוממות, מעבר לממד קיום גבוה יותר. כאשר אדם משלים את משימתו בחיים ומסיים את תפקידו כאן בעולם, הנשמה שלו פורשת כנפיים ועולה לעולם האמת.
הדבר היחיד שמחלה או תאונה קטלנית יכולים לעשות הוא לגרום להחלשה או לניתוק הקשר המחזיק את הגוף והנפש יחד. תאונה יכולה לפצוע את הבשר, מחלה עלולה לשתק את המערכות הגופניות, אך שום דבר לא יכול אפילו לשרוט את הנשמה.
בפטירה, הנשמה עוזבת את משכנה הזמני בעולם הזה וחוזרת אל המקום שממנו באה, אל העולם שאליו היא שייכת באמת. המוות מחזיר את הנשמה לעולם הנשמות, שם היא חיה בצורת חיים אחרת, טהורה ומופשטת יותר.
כמו מקלט טלוויזיה
ניתן לדמות זאת לשידור טלוויזיה. המשדר משדר תמונות וצלילים בצורת גלי אנרגיה, המתקבלים על ידי מקלט שמפענח אותם ומציג אותם לצופה. תארו לעצמכם שמשהו משתבש במכשיר הטלוויזיה בסלון שלכם, כך שהמסך והרמקולים שלו לא יציגו עוד את הרעיונות, הרגשות והפעולות המקודדים בגלי האנרגיה. אך תהיה זו טעות לחשוב שהאנרגיה הגלית חדלה, רק בגלל תקלה במקלט שמונעת ממנו לקלוט ולפענח אותם.
על פי האנלוגיה הזו, הנשמה דומה לתחנת שידור. שם מתחוללת האנרגיה, שם נמצא האדם – המחשבות שלו, הרגשות שלו, התודעה ותכונות האופי שלו. הגוף הוא כמו מקלט, הוא מאפשר לתשדורות הנפשיות להיות משודרות בצורת פעולות ממשיות. כך, מותו של הגוף אינו משפיע בשום אופן על שלמותה של הנפש, על גלי האנרגיה שממלאים את החלל. אין זאת אלא שהגוף התקול שולל מאתנו את היכולת לראות ולשמוע את אותה אנרגיה רוחנית שוודאי קיימת.
יום אחרי אושוויץ, שנה אחרי, דור אחרי
הרעיון הזה דורש מאתנו לחשוב באומץ על הקשר שלנו עם יקירינו שנפטרו, ויש בו כוח מחולל פלאים להפוך על ראשה את פירמידת היחסים שלנו עם אלו שכבר אינם אתנו.
כשאדם יקר נפטר, אי אפשר שלא לחוש את הכאב הצורב של האבדן. אתה מושיט את היד, אך אינך מסוגל לגעת; את רוצה להחליף עוד מילה, אך את נענית בדממה של אבן; אי אפשר יותר לחבק, להרגיש או לדבר עם המנוח.
אבל אפשר לחשוב על כך שוב, מזווית שונה: מי הוא האדם שאהבנו? מי הוא זה שהיינו כל כך קשורים אליו? האם זה גופו או האישיות שלו, המעטפת הגופנית שלנו או ה'פנים' הנשמתי שלו?
התשובה אמורה להיות ברורה. אנחנו מחוברים ואוהבים את האישיות, את האופי, את התכונות הטובות של אהובינו. כל אלו הן תצורות של הנשמה ששכנה שם, בתוך הגוף שעכשיו נלקח מאתנו.
ובכן, שום אסון בעולם לא יכול לקחת מאתנו את הנשמה האהובה שאתה היינו כל כך קשורים. ולכן, גם עכשיו, גם אחרי שהגוף שהיה לידנו קודם טמון עכשיו מתחת למצב שיש, האיש שאהבנו עדיין פועם בליבנו.
הרבי הביע זאת בהתרגשות רבה, בהתבטאות נדירה שלו על השואה: "הנשמה ממשיכה לחיות יום אחרי אושוויץ, שנה אחרי אושוויץ ודור אחרי אושוויץ... היא נותרת לנצח".
כתוב תגובה