מתוך הספר לאן הלכת? – התמודדות עם שכול ואובדן לפי גישת החיים של הרבי מליובאוויטש. כאן תוכלו לרכוש את הספר במחיר מוזל ולקבל אותו בדיוור ישיר עד הבית.

"ויידום אהרן"

שני דברים בלטו מאד בתגובתו של הרבי לטבח הטרוריסטי המחריד בבית הספר המקצועי בכפר חב"ד. הראשון היה העיכוב בפנייה שלו לכפר המוכה. רבים תהו: מדוע הרבי המתין שבוע שלם לפני ששלח את מסרי העידוד שלו? בנוסף, רבים ציפו שהרבי יציע איזשהו הסבר תיאולוגי לטרגדיה. אך הוא סירב בעקשנות לעשות זאת. כל השאלות בנוסח "למה זה קרה?" נתקלו בשתיקה רועמת. דממה.

הרבי עצמו הסביר את התנהגותו במספר מכתבים, וכן בשיחה פומבית שנשא כמה שבועות לאחר האירוע. הרבי הפנה לתגובתו של אהרן הכוהן כששכל את שני בניו, שמתו בעיצומה של החגיגה ביום חנוכת המשכן. התורה מתארת זאת בשתי מילים שאומרות הכול: "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן1". התגובה המתאימה היחידה לטרגדיה בלתי נתפסת היא שתיקה.

שתיקה אומרת יותר ממילים. האינסטינקט הטבעי של אדם מאמין הוא לראות גם בשבר את הכוונה האלוקית. זה עשוי לגרום לאדם לנפק הסברים ולמצוא סיבות וצידוקים להתרחשויות. אהרן הכוהן מזכיר לנו: זה לא תפקידנו להצדיק ולמצוא הסבר פילוסופי כזה או אחר למה שקרה. זה לא במנדט שלנו. מוטב שנחתום שפתיים, שלא נוציא מילה.

אלוקים לא רוצה לשמוע

ב-1990, עם התגברות המתיחות במפרץ הפרסי ואיומיה של עיראק בהפעלת לוחמה כימית נגד ישראל, מנהיג דתי רב השפעה בישראל טען, בנאום שפורסם בתקשורת הישראלית, כי המלחמה הממשמשת ובאה תהיה "שואה שנייה", והיא תבוא כעונש על זניחת אורח החיים הדתי.

תגובתו של הרבי לטענה זו הייתה חזקה וחד משמעית. שרידי השואה, שבה נרצחו שישה מיליון יהודים, הם "אודים מוצלים מאש", כמו גחלת ששרדה את הלהבות ונדלקה מחדש. אסור, התריע הרבי, להחריד אותם ולהזהיר אותם מפני שואה נוספת. חמור מכך, הקביעה כי השואה הייתה עונש משמים, מחללת את כבודם של אלו שנספו בשואה, השם ייקום דמם.

*

הרבי מעולם לא הצדיק אסונות שהעם היהודי עבר. לא הטרור ולא השואה היו בעיניו אותות של נקמה או ענישה מלמעלה כתגובה לחטאים. הרבי התייצב להגנה מוחלטת על עם ישראל, ולא היה מוכן לקבל פרשנויות כאלה. הוא התעקש נחרצות לראות את עם ישראל, תמיד, בעין אוהבת, לא שיפוטית.

זה לא עונש

הריגתם הנוראה של שישה מיליון יהודים בצורה כה מזעזעת, הסביר הרבי, בשום אופן איננה יכולה להיות עונש על חטאים. אפילו השטן בכבודו ובעצמו לא יכול למצוא משקל כבד כל כך של חטאים שיצדיקו את רצח העם היהודי. נהפוך הוא, כל הנרצחים בשואה הם "קדושים", כי חייהם נגזלו מהם רק בגלל היותם יהודים, כי הם נטבחו באשמת היותם בניו של השם, ובמותם הם קידשו את שמו של הקדוש ברוך הוא. הרמה הרוחנית של קדושי השואה נשגבה כל כך, עד ש"אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם2". מה גם שעובדתית, רבים מקדושי השואה נמנו על שמנה וסלתה של יהדות אירופה הדתית.

לחשוב שהקדוש ברוך הוא יושב בשמים וסופר לבנים שלו את החטאים, בפנקסנות וציפייה לענישה – זו פרספקטיבה שגויה לחלוטין על הדרך שבה אלוקים מנהל את העולם. למעשה, זה לא פחות מעלבון כלפי הקדוש ברוך הוא, חלילה. להשוות את הקדוש ברוך הוא לרודן אכזר ורדוף נקמה, זה ההיפך הגמור מכבודו. השם הוא אב רחום, "א-ל רחום וחנון", שאוהב כל אחד מילדיו ללא סייג.

לשפוט חיובית

זו לא הייתה רק עמדה נקודתית ביחס לפרשנות התיאולוגית לשואה. זו הייתה השקפת חיים.

שוב ושוב הדגיש הרבי כי אלוקים אוהב את ילדיו – כפי שנאמר בתורה אינספור פעמים – וכי הוא לא רוצה לשמוע עליהם דברי גנאי. גם הנביאים, המוכיחים בשער, הזהירו ש"אין הקדוש ברוך הוא רוצה במי שאומר דילטורייא [- 'מלשין' ושופט בביקורתיות] על ישראל3".

עלינו להעריך את החשיבות של דיבור חיובי ואת ההשפעות המזיקות של דיבור שלילי. כל מי שיש בו יראת שמים, פוחד גם לדבר בצורה נגטיבית על ילדיו של אלוקים, בבת עינו. לבקר יהודים זה כמו להעביר ביקורת על זה שיושב למעלה, חלילה. המניעים אינם משנים – מתקפה על יהודים היא מתקפה על אבא שלהם.

לחלופין, הרבי הראה בעצמו מה זה שיפוט חיובי. הוא לא רק דחה ביקורות שליליות על יהודים, הוא לא רק אהב את כולם ללא תנאי; הוא גם ניפק סיבות והסברים להתנהגות שלהם, גם אם לעתים היא הייתה פגומה ולא תקינה.הרבי העדיף להציב כמודל את הדמויות הגדולות מההיסטוריה של עם ישראל – בראשם משה רבינו ואהרן הכוהן, ובדורות המאוחרים יותר היו אלה מנהיגי החסידות כמו הבעל שם טוב ורבי לוי יצחק מברדיצ'ב. הם חיפשו תמיד ללמד זכות, לשפוט לחיוב ולגלות אמפתיה ואהבה ללא קץ לעם ישראל, גם בנקודות שפל רוחניות.

אין שום הסבר

במקום ההסבר הקל, שפירש את האסונות כענישה שמימית, הרבי קרא זאת אחרת. יש דברים שקורים בעולם כתוצאה מצו אלוקי שלא אמור להתפרש בכלי ההיגיון האנושי. אפילו תלמידי חכמים גדולים, אפילו צדיקים שקרובים לאלוקים, אינם יכולים למצוא באירועים כאלה שום נימוק.

למשל, מי יכול להסביר מדוע אחד מגדולי חכמי התלמוד, רבי עקיבא, נרצח בצורה כה ברוטלית על ידי הרומאים? מדוע "עשרת הרוגי מלכות" הוצאו להורג בעינויים קשים? כאשר משה רבינו חזה את הדברים וביקש מהקדוש ברוך הוא תשובה, הוא נענה במילים: "שתוק, כך עלה במחשבה4".

אין שום הסבר הגיוני לשואה, אמר הרבי, פרט לעובדה שזה היה רצונו של הקדוש ברוך הוא. זו הייתה עת קשה של הסתרת פנים אלוקית, של "בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ5". אנחנו לא צריכים לחפש הסברים, אלא פשוט לדמום מול האירוע הבלתי-נתפס, שמעבר ליכולת הקיבולת של ההבנה האנושית.

ומבעד לדמעות, חשוב לזכור את נקודת האור: כשליהודים כואב, במובן מסוים גם הקדוש ברוך הוא חווה כאב. גם הוא בוכה. כמו שאומר הפסוק: "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה6".