מתוך הספר לאן הלכת? – התמודדות עם שכול ואובדן לפי גישת החיים של הרבי מליובאוויטש. כאן תוכלו לרכוש את הספר במחיר מוזל ולקבל אותו בדיוור ישיר עד הבית.

פרופורציות נכונות

כשמדברים על השואה, צריך לעשות זאת בזהירות רבה יותר מצעידה בשדה מוקשים. כל ביטוי עלול להכאיב, כל אמירה עשויה לקומם, כל מסר יכול להיות קשה מאד לעיכול. ובכל זאת, חשוב להכניס לעיסוק בנושא נקודת מבט נכונה, שתיתן פרספקטיבה רגישה אך שונה על הטרגדיה העצומה הזו.

שיח השואה עלול להכניס אותנו לעמדה של קרבנוּת ופסימיזם נצחית.

ברמה האישית, אלה שחוו את השואה על בשרם או ממעגל שני, עלולים להיות שבויים לנצח בצל האסון. גרוע מכך, הם עלולים להגדיר את עצמם על פי הכאב שלהם, סיפור החיים שלהם נחווה דרך הפריזמה של עצב ויגון בלתי נגמר, שמונע מהם לחיות את החיים.

ברמה הקולקטיבית של ההיסטוריה היהודית, אנחנו עלולים ליפול למלכודת ולהיות שבויים בנרטיב הקרבן הטיפוסי, המדגיש את הרדיפות הרבות שספגו היהודים מידי אויביהם על חשבון כל האושר והפריחה של האוצר היהודי, את הסיפור של "איך היהודים איבדו את החיים" על פני "איך הם חיו את חייהם".

הדברים הבאים עשויים לסייע לנו להעמיד את הדברים בפרופורציה, בלי להמעיט או להפחית במיליגרם של מודעות ורגישות לאבל הלאומי והאישי על העולם שהיה ואיננו.

לא לשפוט ברגע

בנאום פומבי שנשא ב-13 באפריל 1973, דיבר הרבי באופן נדיר, פתוח וכנה על השואה:

[כשמדברים על השואה,] יש לקחת בחשבון עקרון יסוד:

אם תשאלו אדם רציונלי: מהי מהות האדם? האנשים שהוא אוהב, האנשים הקרובים אליו – מי הם באמת, הגוף או הנשמה? הם יאמרו: הנשמה! למרות שהם מבשר ודם, והוא מתחבר אליהם באופן פיזי בנגיעה ודיבור – למי הוא באמת מחובר? מי או מה יקר לו באמת? על מי הוא מגן ולמי הוא דואג? לנשמה.

כעת, אם תשאלו אדם חושב "האם חנית או חרב יפגעו במשהו רוחני?", הוא יצחק למשמע השאלה. כי איזו יכולת יש לחרב או חנית, גם לא לאש או מים, לפגוע בישות רוחנית? – כך, כל אחד יודע שהאש עלולה לפגוע רק בגוף ולנתק את הקשר בין הגוף לנפש, אבל האש לא יכולה לשרוף את הנשמה, בדיוק כמו שהמים לא יכולים להטביע אותה.

ובכן, האדם האהוב שנשלח לאושוויץ וחייו נגדעו רק בגלל היותו יהודי – רק הגוף נלקח, אבל הנשמה נותרת. הקשר בין הגוף לנשמה נותק, אבל הנשמה ממשיכה לחיות – יום אחרי אושוויץ, שנה אחרי אושוויץ, ועוד דור אחרי אושוויץ. אין שום סיבה לומר שההתרחשויות בעולם הזה משפיעות עליה, אין שום סיבה להניח שהיא חדלה להתקיים.

מה אומר לנו עיקרון זה? אם מישהו היה בא ומדווח: "ראיתי אדם שיושב ובוכה, בכאב נורא. ברור שהחיים שלו מלאכים בסבל בלתי נסבל"; או אם הוא היה מספר "פגשתי פעם אדם, והוא היה מלא התרוממות רוח. כך שחייו הם בוודאי סיפור בהמשכים של שמחה ואושר, ללא חוויה של כאב" – היה ברור לכולם שהמדווח הזה איננו אלא טיפש. העובדה שראית רגע אחד מתוך שנות חייו המלאות של אדם, אינה מעידה בשום אופן על סיפור חייו, לא על העבר ולא על העתיד.

ובנושא שלנו: כל השאלות שנשאלות על מלחמת העולם השנייה ועל השואה, איך זה יכול לקרות וכיצד זה מתיישב עם הקיום הנצחי של העם היהודי - זה דומה לתצפית רגעית על חייו של אדם שתוביל למסקנות על איך נראו החיים שלו ואיך הם ייראו בהמשך.

גם אלה שנספו באושוויץ חיו מספר שנים עד אז, וגם לאחר מכן נשמותיהם ממשיכות לחיות ויחיו עוד אלפי שנים. נכון, הרגע הזה הוא מלא כאב; אבל לעומת חיי הנצח של הנשמה זה רגע חולף. אין זה הגיוני להסיק חד משמעית מהתבוננות של רגע על מה שעוברת הנשמה ותעבור מכאן והלאה.

חיים עם נצח

הנקודה המהותית כאן היא כי חיוני לשים את הדברים בפרספקטיבה ובהקשר הנכון, כאשר אנו מנתחים את איכות חיינו האישיים ואת ההיסטוריה היהודית כולה.

וכך, כאשר אנו לוקחים צעד אחורה מהמציאות הנוכחית ומתבוננים במה שקדם לנקודת ההווה בזמן ולוקחים בחשבון את מה שיבוא בעקבות החיים המידיים שלנו, ואת תוחלת החיים הקולקטיבית של העם היהודי – נראה את הכאב והטרגדיה, האישיים והלאומיים, כחולפים. הם זמניים, לעומת השמחה, השפע ואריכות הימים שחווינו כאומה וכאינדיבידואלים עם נשמות נצחיות.

אסור שהאובדן וההרס אדירי הממדים לחיים היהודיים שגרמה השואה יהיו נקודת המוקד של ההגדרה העצמית שלנו כפרטים וכעם. אין הכוונה להפחית בעוצמת הטרגדיה, חלילה, אלא לוודא שהיא לא תכתיב את הדרך שבה העם היהודי מביט על עברו, ההווה שלו ועתידו.

גם ברמה האישית, כאשר נתקלים באובדן מזעזע, הדברים משמשים השראה והזמנה להחליף את סיפור החיים המשותק שעומד רק בצל כאב מופרז בסיפור חיים משוחרר ובריא יותר, תוך נתינת משקל נכון לנצחיותו של עם ישראל ולנצחיותה של הנשמה, שהייתה הרבה לפני שנולדנו ותמשיך לחיות גם לאחר שנסיים את שהותנו על פני כדור הארץ.