עולם כל כך יפה

מתוך הספר לאן הלכת? – התמודדות עם שכול ואובדן לפי גישת החיים של הרבי מליובאוויטש. כאן תוכלו לרכוש את הספר במחיר מוזל ולקבל אותו בדיוור ישיר עד הבית.

"אה, יום חדש"

ה'תחקיר' התקיים בשעת ערב מאוחרת במשרדו של הרבי.

זה היה בשנת 1971. הסופר והעיתונאי גרשון בר יעקובסון חזר זה עתה מביקור בברית המועצות הקומוניסטית. הוא נשלח לשם למלא משימה: להבריח עזרי דת ותשמישי קדושה אל המדינה המסוגרת עבור היהודים הכלואים בה, שלא הורשו לקיים אורח חיים דתי בגלוי, ולחזק את רוחם בעת הקשה. עם שובו הוא התבקש לסור לחדרו של הרבי, כדי לתאר בפניו את כל מה שהוא ראה ועשה בשליחותו החשאית.

הפגישה נמשכה במשך כל הלילה. יעקובסון לא הפסיק לספר על הסבל והרדיפות שחווים היהודים מאחורי "מסך הברזל", על המצוקות הקיומיות של יהדות ברית המועצות המתמודדת יומיום ונאבקת לחיות חיים דתיים, ועל הכמיהה העמוקה של היהודים המדוכאים לחופש דת.

עם כל סיפור שהרבי שמע, עם כל אנקדוטה וכל חוויה שיעקובסון שיתף – פניו של הרבי נפלו יותר. היה ברור שהמאבק ההרואי של היהודים בברית המועצות נגע לליבו, שהוא חווה אתם את הכאב והסבל.

ואז, כשהסתיים הלילה הארוך, קרני שמש ראשונות הפציעו והאירו את משרדו של הרבי. הרבי קם לאיטו, ובבת אחת הבעת פניו השתנתה. המבע הכאוב התחלף בחיוניות קורנת, כאילו המשקל הכבד של יהדות ברית המועצות הוסר מעל כתפיו. הרבי התרומם, ואמר בטון אופטימי ומאושש, כאילו הוא מקדם את פניו של ידיד אבוד ששב מן הכפור: "אה, יום חדש"...

סוד האופטימיות של הרבי

סימן ההיכר של גישתו של הרבי לעולם היה אופטימיות נצחית, כמעט עקשנית. גם מול טרגדיה בסדר גודל משברי, הוא סירב לחיות עם פחד כמצב תודעתי קבוע או לראות את העולם כמקום שלילי מטבעו.

בחשיפה אישית נדירה לאחד מאנשי סודו הקרובים, הרב בער יוניק, העיד הרבי שסיפור חייו עיצב את השקפת עולמו החיובית והאופטימית. כך אמר לו הרבי: "עבדתי על עצמי לראות את הדברים באור חיובי. אחרת לא יכולתי לשרוד". הרבי נולד באוקראינה במפנה המאות, וחווה על בשרו את הפוגרומים האנטישמיים, מלחמת העולם הראשונה, המהפכה הבולשביקית ועלייתו של הקומוניזם, ומלחמת העולם השנייה, זאת מלבד חוויות חיים אישיות קשות. הרבי קיבל החלטה מודעת להתמקד בחיובי ולא בשלילי בחייו ובעולם הסובב אותו.

הרבי לא היה מוכן לקבל תלונות "על המצב", ותמיד האיר את התקווה. העולם שלנו עשוי מתרכובת משונה, תערובת של טוב ורע. כל אדם עומד מול הבחירה אילו היבטים להדגיש, לאילו לתת משקל עודף. בפניו עומדים שני נתיבים אפשריים: לראות את הטוב או לראות את הרע.

למרבה הפלא, שום מציאות אובייקטיבית לא משנה את המצב הנתון הזה: זו תמיד הבחירה שלנו באיזה נתיב להצעיד את החיים שלנו. ההיסטוריה כבר הוכיחה את זה. האדם הראשון חי בגן עדן, ממש מילולית, אבל היו לו כבר תלונות על החיים ועל המצב. כבר בחטא הראשון היה לו את מי להאשים – "האישה אשר נתת עמדי1", זו היא. מצד שני, אפילו במחנות המוות יהודים היו פוקחים את העיניים ומודים לבורא העולם על יום חדש, על הנשמה שהוא החזיר להם.

בסופו של דבר, כל אחד ימצא את עצמו באחד משני הקצוות. החיים שלנו לא תותים, אבל גם לא קוצים. הם אולי לא ורודים כמו גן עדן, אבל גם לא שחורים כמו הגיהינום.

לצורך העניין, מי שאלוקים בירך אותו במשפחה, בעל או אישה וילדים, ולא יפסיק לקטר על הקשיים שהוא חווה, לוקה בכפיות טובה חמורה. אלפי אנשים מתפללים בדמעות לזכות להתברך בילדים משלהם, הם היו נותנים כל מה שיש ואין להם כדי לחבוק ילד אחד. מי שלא התאמץ בשביל זה לא תופס כמה אושר מציף את הבית ואת הלב שלו. איך אפשר לראות את החיים כנעדרי טוב, כפסימיים וקודרים? אם זה רע – מהו טוב?

סבל ואושר הם עניין של בחירה. אסור לזלזל בכאב של מישהו, הוא אמתי. אבל איכות החיים שלנו, השאלה האם הם יהיו מלאי משמעות וסיפוק או רדופים וחסרי מזל, תלויה במידה רבה בכוח הרצון שלנו ובמשקפי הפרשנות שנרכיב, בהחלטה האם להתמקד בחיובי או בשלילי.

זה מוביל אותנו בהכרח לעובדת החיים הפשוטה: גם האדם הפסימיסט ביותר יוכל למצוא נקודות טובות בחיים. וזו החכמה: אדם צריך להיות מודע לטוב שמקיף אותו, לטוב שאלוקים חונן אותו. עמדת חיים זו משפיעה על כל מצב הרוח, הרגשות והפעולות.

הגן של אלוקים

בנאום פומבי של הרבי, בהתוועדות לציון יום פטירתו של חמיו, הגה הרבי במאמר חסידות שכתב חמיו. הנושא של המאמר הוא פסוק משיר השירים, שמציג אמירה מפיו של הקדוש ברוך הוא: "באתי לגני2", כלומר: ירדתי אל העולם.

וכך אמר הרבי:

יש לנו כאן שיעור מאלף. העולם שבו אנו חיים הוא גן. הוא פרדס נושא פירות. יתרה מכך: זה לא סתם פרדס בינוני, ששייך לאדם בינוני ומנפיק יבול בינוני; זהו "גני" – הגן של אלוקים. הוא לא ג'ונגל פראי, הוא המטע הפרטי של הקדוש ברוך הוא. ואל הגן הזה הקדוש ברוך הוא יורד לקבוע את משכנו.

גם אם לעיניים הפיזיות שלנו זה עשוי להיראות רחוק מהמציאות, התורה קובעת: העולם הוא גן השעשועים של אלוקים, הוא מקום מלא בטוב ועונג. וזה מאפשר לנו לפקוח את העיניים ולראות את העולם אחרת. למרות כל הניסיונות המרושעים להסתיר את היקר והיפה שבעולם שלנו, לזנוח את התקווה ולבחור בייאוש – עלינו לדעת שאנחנו חיים בעולם יקר, עולמו של הקדוש ברוך הוא!

זה לא אומר שצריך להסיר את כל המגננות. יש סכנות שאורבות בדרך, ובהחלט יש צורך לנקוט זהירות ולפעול תוך שמירה על מידה סבירה של בטיחות. אך הגישה הכללית שלנו לעולם לא צריכה להיות אפופת פחד וחשדנות. במקום זאת, עלינו לזקוף את הכתפיים, להאמין ולראות את הטוב שבעולם, ולזכור שאלוקים שם אותנו כאן כדי שנשמור על העולם ונפתח את הטוב שבו.

הטרור מאיים, הטוב מנצח

אם זה נכון בימי שגרה ובעידנים של שלום ושגשוג, תפיסת העולם הזו הופכת לקריטית כשהעולם גועש ורועש, כשתופעות כמו טרור עולמי ומקומי מאיימות להחריב הכול.

עם עלייתו של הטרור הפונדמנטליסטי בחלקים רבים של העולם, קשה להיות אופטימיים. התופעה המדאיגה, שחושפת את הרוע האנושי בהתגלמותו המפלצתית ביותר, מעלה את התהייה האם אנו מתקרבים לתקופה מסוכנת ביותר בהיסטוריה או אפילו מצויים בעיצומה.

דאגה זו רלבנטית במיוחד בעידן הטכנולוגי והתקשורתי המתקדם שלנו, שבו העולם הוא כפר גלובלי אחד גדול. פני הטרור הפכו להיות כה מגוונות ומעשי הזוועה כה נועזים, ונדמה לנו שהטרור מתקרב יותר ויותר לדלת הבית שלנו. כל זה מציף בנו את החרדה הקיומית: "האם אנחנו בטוחים היכן שהוא? האם כוחות הרוע גוברים על הסדר העולמי והטוב? האם העולם שלנו צועד לקראת קטסטרופה?".

אם נקשיב לדבריו של הרבי, התשובה שלילית. הניצחון הסופי נתון בידיהם של הצדיקים והטובים, לא בידיהם של כנופיות טרור, גם אם הן תחבולניות וחזקות. כפי שהוכיחה ההיסטוריה שוב ושוב, סופו של הטוב לנצח.

בעוד התקשורת מעצימה באופן מתמיד את הדימוי של עולם שמתפרק וקורס, עולם ששולטים בו אכזריות ומנגנוני דיכוי וכוח – חשוב לזכור שלטוב, לא משנה כמה קלוש ושברירי הוא ייראה, יש את הכוח להניע את המציאות, להשיב את הרכבת אל המסילה ולמלא את הייעוד האלוקי של העולם.

*

ב-27 ביוני 1976 נחטף מטוס אייר פראנס מפריס לתל אביב על ידי טרוריסטים פלסטינים וגרמנים, והונחת בנמל התעופה באנטבה שבאוגנדה, במרחק אלפי קילומטרים מישראל הקטנה. החוטפים הפרידו את הנוסעים היהודים משאר הנוסעים, ואיימו להרוג אותם אם ממשלת ישראל לא תיענה לדרישותיהם לשחרר מחבלים כלואים.

ממשלת ישראל נכנסה למשא ומתן עם החוטפים במטרה למשוך זמן. שבוע לאחר מכן העולם התעורר לחדשות מדהימות. מבצע צבאי יצירתי ונועז, בלתי אפשרי, השיב את בני הערובה בריאים ושלמים הביתה.

כעבור מספר שבועות דיבר הרבי על הלקחים שניתן ללמוד ממבצע ההצלה מעורר ההשתאות:

לא הייתה שום דרך טבעית להוציא מבצע כזה לפועל. האויבים היו גדולים בהרבה מכוחות ההצלה. זה נכון לזירה עצמה, בשדה התעופה; ונכון שבעתיים אם סופרים את כוחות האויב בכל המדינות שבשטחן היו צריכים הכוחות לטוס כדי להגיע לאוגנדה, בהלוך ובחזור לארץ הקודש.ובכל זאת, ראינו במו עינינו איך האיכות גברה על הכמות.

גם במבצע עצמו לא הייתה זו הכמות שניצחה. לא מספר כלי הנשק או האנשים קבעו מי יגבר. נהפוך הוא, הכוח הקטן יותר, באנשים ובתחמושת, הוא זה שניצח. כי זה היה מבחן איכות, ואיכות המשחררים הכריעה את איכותם של החוטפים.

יתר על כן, גם במצילים עצמם, הייתה זו האיכות שגברה על הכמות. מבחינת השיקולים הפיזיים, זו הייתה משימה בלתי אפשרית. הם פעלו נגד הטבע של הגוף, נגד האינסטינקט הבסיסי של ההישרדות והשימור העצמי, שבדרך כלל היה מונע מאדם מלהיות מעורב בכל זה מלכתחילה. אולם, השיקולים הרוחניים, האינסטינקט היהודי המתעלה מעל כל שיקול, הוא זה שגבר, זה מה שגרם להם להרשות לעצמם לעשות את מה שהם עשו.