מתוך הספר לאן הלכת? – התמודדות עם שכול ואובדן לפי גישת החיים של הרבי מליובאוויטש. כאן תוכלו לרכוש את הספר במחיר מוזל ולקבל אותו בדיוור ישיר עד הבית.

לנצח את הרע

כאשר מתרחשת טרגדיה ברמה קהילתית או לאומית – אם להיות ספציפיים יותר, הכוונה היא לשואה, לטרור ולמלחמות ישראל הכואבות – ההלם ותחושת הפגיעות עלולים לשתק. מתעוררות שאלות קשות כמו "מה נעשה עכשיו? האם עלינו להתקפל ולסגת למקום בטוח יותר, או דווקא להרחיב את מאמצי ההתבססות והנוכחות שלנו כאן? האם זה סימן שאנחנו במקום הלא-נכון?".

לרבי הייתה תשובה ברורה וחד משמעית לשאלה כיצד נכון להגיב לרוע: היהדות אינה מספקת הסברים לאסון, אבל תשובה יש לה.

קודם כל חשוב להבין שזה איננו אסון של אדם יחיד, זו לא טרגדיה של משפחה. יש כאן שיקוף של מאבק בין כוחות נוגדים, בין הטוב לבין הרע. הרוע מנסה לגדוע חיים, לפגוע באמונה ולהחליש את כוחנו.

לכן, בשום אופן אין להפחית או לגרוע מהפעילות החיובית, בדיוק להיפך, להגדיל ולהרחיב אותה. צמצום המאמצים החיוביים והפעילויות הטובות רק תורם לקידום המטרות האידיאולוגיות של הרע. לעומת זאת, בחירה שלנו לבנות מחדש ולהגביר את ההשקעה וההצמחה לנוכח האבדן והפגיעות – ובמיוחד לנוכח הטרור ומעשי האיבה – אנו מכריזים על ניצחון. אנחנו עצמנו משמשים הוכחה חיה לכך שהרוע הוא בר חלוף, שהוא לא ישיג את מטרתו, כי החיים מנצחים את המוות.

הטענה של מרים

הרעיון הזה עתיק יומין, ימיו כימי ההיסטוריה של עם ישראל. מי שהגתה אותו לראשונה הייתה ילדה בשם מרים, אחותם של משה רבינו ואהרן הכוהן, כשבני ישראל היו עבדים תחת שלטון פרעה המצרי.

לאחר שפרעה גזר שכל התינוקות הזכרים העבריים יוטבעו בנהר הנילוס, הוריה של מרים, עמרם ויוכבד, אשר מילאו תפקידי הנהגה בעם המתהווה, התגרשו. אין עוד טעם בחיי משפחה, אם פרעה גוזל את דור ההמשך ומטביע אותו למוות. בעקבות הגירושים האלו, עוד ועוד משפחות החלו להתפרק, עוד ועוד זוגות התגרשו.

ניגשה מרים הקטנה לאביה ואמרה לו: "פרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות1".

הטיעון הזה שכנע את עמרם לחזור ולשאת לאישה את יוכבד. בזכותו נולד משה רבינו, מי שגאל את עם ישראל ממצרים בשליחותו של אלוקים. ויותר מכך: לא משה אחד בלבד נולד. המשפחות של כל העם נבנו מחדש, ונרשמו שיאים בשיעורי הפריון והילודה היהודיים שלא נשברו מעולם – "וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ2".

אינטואיטיבית, טענתה של מרים לא הייתה יכולה להתקבל על הדעת. הטיעונים הנגדיים היו חזקים ומהדהדים: איזה אדם שפוי יכול להביא ילדים לעולם כה חשוך וסוער? במצרים התחוללה שואה – ילודים שימשו כחלקי חילוף בבניין, ורצח עם בוצע נגד תינוקות זכרים. להוליד ילדים נראה אז, בנסיבות ההן, כמו מעשה חסר אחריות, התאבדותי. ובכל זאת, מרים הנביאה צדקה. העם היהודי האמין שבלי להביא ילדים לעולם הוא יעזור לתליין, הוא יגשים במו ידיו את תכנית ההשמדה שהאויב תכנן עבורו. ובמציאות, הילודה שהתגברה סייעה לשמור על ההמשכיות של העם ולהביא לגאולה.

לא רק צדק פואטי

בבסיס הדברים עומדת תפיסה פילוסופית עמוקה. כפי שניסח זאת הרבי: "הדרך להילחם באובדן והרס בלתי נתפסים בהיגיון אנושי היא להשיב באותה מטבע, בטוב לא רציונלי". כלומר: פעולת הגמול לרוע מוחלט ובלתי אנושי היא הגדלת החיוב והטוב, גם אם זה לא נראה מייאש ובלתי מציאותי, גם אם זה דורש כוחות נפש ומשאבים שנראים גדולים עלינו בכמה מידות.

אין כאן רק צדק פואטי, אלא הרבה מעבר לכך. זה קשור להסבר הקבלי על היסודות הרוחניים שמעורבים בכל תהליך של השתקמות מאסון:

בתכנית האלוקית, אסון נועד לסלול את הדרך להבראה, להתחדשות גדולה יותר שתישא בכנפיה ברכה רבה יותר. וכפי שמדגישה החסידות, החושך איננו כוח עצמאי; בראייה עמוקה ופנימית, גם הוא סוכן של האור שיידלק ויגרש אותו. זה ההסבר לכך שאחרי כל משבר מורעפת מלמעלה נדיבות אלוקית גדולה, שמכילה הרבה יותר חסד ואושר מאשר בזמן הקדם-משבר. זה מלמד אותנו משהו על הכוחות שאנחנו יכולים למצוא בתוכנו לאסוף את השברים ולהחליט נחושות לגלות את הרחמים של אלוקים, לחשוף את הטוב שמחכה להתעורר מחדש.