והחי ייתן אל ליבו

מתוך הספר לאן הלכת? – התמודדות עם שכול ואובדן לפי גישת החיים של הרבי מליובאוויטש. כאן תוכלו לרכוש את הספר במחיר מוזל ולקבל אותו בדיוור ישיר עד הבית.

נשמות מקנאות

בשנת 1941, יזם האדמו"ר השישי של חב"ד, רבי יוסף יצחק שניאורסון, תכנית לימודי יהדות שבועית עבור הילדים היהודים שלמדו בבתי הספר הציבוריים בניו יורק. בכל יום רביעי אחר הצהריים היו תלמידי הישיבה החב"דית בניו יורק מתנדבים לנסוע לבתי הספר, מכנסים את הילדים בבית כנסת קרוב ומלמדים אותם שעה של לימודי מורשת ומסורת, ומלווים אותם בחזרה לבתי הספר שלהם.

בחור צעיר ושקדן אחד כתב לרבי מכתב, וביקש פטור מהשתתפות בתוכנית, שכן הוא חש שזהו עבורו בזבוז זמן יקר של לימוד תורה.

וכך הוא נימק את דבריו: ראשית, הוא לא רואה הישגים בעבודה ההתנדבותית שלו עם הילדים. מדי שבוע הוא מדקלם עם הילדים תפילות וברכות, אבל הוא לא מאמין שיש לכך השפעה מתמשכת. שנית, ההתנדבות השבועית לוקחת כארבע שעות מזמנו, והוא סבור שהזמן שלו יהיה מנוצל טוב יותר אם הוא יקדיש אותו להמשך התקדמות בלימודים בישיבה.

הרבי השיב: "אני רוצה שתדע כי ביום רביעי אחר הצהריים, מדי שבוע, כל הנשמות בגן עדן, כולל משה רבינו עצמו, מקנאות בך על ההזדמנות המיוחדת שיש לך לומר "שמע ישראל" וברכה עם ילד יהודי. הם שוב לא יכולים לתקשר עם ילדים יהודים ולקרב אותם לאביהם שבשמים. האם יש לך מושג מה הם היו מוכנים לתת כדי לזכות בזכות שיש לך?!".

להוקיר כל רגע

הסיפור הזה ממחיש ומחיה את ההוראה הברורה של המשנה במסכת אבות1, הקובעת כי "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי העולם הבא". כלומר: דווקא לנו, בני האדם החיים כאן בעולם, יש זכות והזדמנות גדולה לעסוק בתורה ובמצוות במהלך שהותנו הפיזית על כדור הארץ – שלא תחזור כשהנשמה תעזוב את הגוף.

לאור גישת חיים זו, פטירה של אדם אהוב אמורה להיות מניע לפעולה ולמעשים חיוביים. זו לא רק הדרך הטובה ביותר להנציח את זכרם של הנפטרים. הרבי ראה זאת כפעילות התבוננות והנעה עצמית. זה הזמן שבו אלה שנותרו בעולם הזה צריכים להיות מודעים וערניים יותר לקיומה ולקריאתה של הנשמה שלהם, כעת יש להם את היכולת לבחון מחדש את המצב הרוחני, התודעתי והרגשי, של חייהם.

זה מסביר את העובדה שעל פי ספרות חז"ל, תקופת האבל של משפחה שכולה צריכה להיות מוקדשת למחשבות של תשובה. זהו זמן הולם להבחין בהזדמנויות שניתנו לנו לחיות חיים מלאי משמעות, בדרך התורה והמצוות. כשאנו מתבוננים באובדן של אדם אהוב וחושבים על כך שנשמתו חזרה למקור הקדום הרוחני שלה, אנחנו נעשים פתוחים וקשובים יותר לצורך ולרצון של הנשמה שלנו לפתח את מערכת היחסים שלה עם אלוקים בזמן המוקצב לכך, בזמן שעוד נותר לנו לחיות כאן על פני האדמה.

כך שהרהורים על היותנו בני תמותה וארעיות החיים, ועל כך שהחיים בעולם הם משימת ייעוד עבורנו להיענות לקריאתה של הנשמה – מגבירים את תחושת המחויבות והמוטיבציה לפעול בכיוון ולעשות מצוות ומעשים טובים, וגורמים לנו להוקיר כל רגע של חיים כהזדמנות ליצירת קשר נצחי עם הקדוש ברוך הוא.