האבל של הרבי

הרבי עצמו שיתף פעם את הציבור בחוויית האבל האישית שלו.

בעשירי למרץ 1988 נאם הרבי בביתו הפרטי נאום נדיר. אלה שהיו נוכחים במקום, ואלפים שהקשיבו לשיחה באמצעות שידור טלפוני במוקדים רבים בעולם, לעולם לא ישכחו את האירוע.

רק שלושים יום קודם לכן איבד הרבי את אשתו, הרבנית חיה מושקא שניאורסון זכרה לברכה. הם היו נשואים כמעט שישים שנה, שותפים לדרך ארוכה ומלאת חוויות חיים משמעותיות. יחד הם ברחו מברית המועצות המסוגרת והדכאנית, יחד הם נמלטו מברלין הנאצית, יחד חיו בארצות הברית של אמריקה.

הפטירה הפתאומית שלה, באמצע הלילה במהלך אשפוז בבית הרפואה בעקבות כיב קיבה, השפיע עמוקות על הרבי. בהלוויה ובתקופת האבל הראשונה ניכר על הרבי צער עמוק. אבל השיחה בביתו הפרטי בתום ה"שלושים", הייתה הפעם הראשונה שבה הוא דיבר בפומבי על רגשותיו.

איך מטהרים "טומאת מת"?

הרבי ציטט מדרש חידתי המתאר חילופי דברים בין הקדוש ברוך למשה רבינו. אלוקים מסר למשה את החוקים והדינים במצבים שונים של טומאה ואת הדרכים להיטהרות מהם. כאשר הקדוש ברוך הוא לימד את משה על הטומאה שמתפשטת בעקבות מגע גופני עם גוויית אדם, משה החוויר ושאל: "אלוקים, איך אפשר לטהר את הטומאה הזו?".

הרבי הציג קריאה עמוקה במדרש, שחושפת את הדיאלוג השמימי הזה כדיון מעמיק מבחינה פילוסופית וקיומית. מה שמשה שאל באמת היה: איך אפשר למלא את החלל ההרסני שנוצר על ידי המוות? איך אפשר אי פעם להירפא מתחושת החסר וחדלון החיים שמביא אתו המוות?

נשים לב, אמר הרבי. משה האמין בצורה העמוקה ביותר באלוקים ובדרכיו. ובכל זאת, היה לו קשה לקבל את זה שאפשר, כך אומר לו הקדוש ברוך הוא, להשתקם גם מ"טומאת מת", שאפשר להחלים גם אחרי שרואים את המוות בעיניים.

זאת משום שהשאלה של משה לא הייתה רציונלית. מבחינה אינטלקטואלית, הוא הבין את כל ההסברים ההגיוניים בנושא המוות. אבל בראותו את הצער הבלתי נסבל המלווה את המוות, הוא צעק לאלוקים: הכול נכון, אבל איך אפשר ליישב את כל ההסברים היפים עם לב מדמם? כיצד ניתן לרפא את הצלקות הכואבות של המוות על ידי תהליך טקסי?

הרבי דיבר בהתרגשות רבה וקולו נשבר. השכל מבין שצריך להתאושש בהדרגה מההלם והאבדן; אבל הלב מסרב לקבל את זה. המעבר משלב אחד לשני בסולם ההתאוששות מהאבל הוא קשה מאד.

אך זה לא אמור למנוע מאתנו להקים את עצמנו בכוח מכיסא האבלים. גם משה רבינו הבין שצריך לקבל את החוק הזה כי כך אלוקים אמר וקבע, גם אם הלב מתקומם. לכן, עלינו לעשות כל שביכולתנו כדי לשלב את ההיגיון והרגשות שלנו, הן כדי לתפקד היטב בחיינו שלנו והן כדי לעמוד באחריות שלנו כלפי אחרים. ובכוחו של הצו האלוקי נוכל לגבור על עצמנו ולסלק את שאריות השליליות של המוות, להיטהר מ"טומאת המת".

לכל הנוכחים היה ברור שדבריו של הרבי היו אוטוביוגרפיים, שאלו היו רגשות אותנטיים שנבעו מהמפגש הטרי שלו עם האבדן.

*

לא תמיד קל לקבל את זה שהחיים חייבים להמשיך. הקושי הרגשי עשוי להמשיך ולהכביד. ועם זאת, עלינו למצוא בעצמנו את הכוחות ולהתגבר, לטובתנו ולטובת יקירינו שאינם.