הילדים שלכם זקוקים לאהבה

זוג יהודים באו לרבי, שבורים נפשית בעקבות מותה הטרגי של בתם המתבגרת. הם היו זקוקים לעצה: מבחינה כלכלית וחברתית חייהם היו נוחים מאד במקום שבו התנהלו עד אז חייהם, הם היו נטועים עמוק בקהילה המקומית – אבל המקום הזכיר להם כל הזמן את הבת האהובה, האובדת. הם לא היו מסוגלים להשתחרר מהטראומה, שליוותה אותם כמו צל. האם לעקור עם המשפחה למקום אחר, בתקווה ששם יוכלו לחוש את הפצעים, להחלים ולשקם את חייהם?

"הילדים האחרים שלכם", שאל הרבי, "היכן תוכלו לגדל אותם באהבה?".

בני הזוג לא היו בטוחים מה התשובה שלהם לשאלה הישירה הזו, והרבי המשיך: "אם המעבר למקום מגורים חדש יפתח את הלב שלכם לריפוי ויאפשר למשפחה שלכם לפרוח, אין מה לפחד מהאתגרים שאתם תצטרכו להתמודד בעקבות המעבר. הילדים שלכם זקוקים לכם, הם זקוקים לאהבה שלכם, לזוג הורים בריאים ומשפחה מתפקדת – זה מה שצריך להנחות אתכם בהחלטה על עתידכם".

זמן להתאבל, זמן לנגב את הדמעות

לא פעם נתקלים האבלים בקושי פסיכולוגי להפסיק לבכות, להתנער מהאפר, לקום ולחבוש את הפצעים. עם תום תקופת האבל המסורתית בת שבעת הימים, עשוי האבל לתהות: איך אפשר לשטוף את הפנים ולחזור לחיים רגילים מהר כל כך אחרי האסון? איך בכלל אני מסוגל להפיג את אדי העצב?

אכן, כדי להתמקד בחיים שלפנינו ולדאוג לאנשים שנוכחים בחיינו עכשיו, צריך להשאיר את העבר מאחור. וזה מעלה את המחשבה ההרסנית מכולן: האם אין זו בגידה ביקר לי מכל, להתגבר על הפטירה ולהמשיך הלאה?

תגובתו של הרבי למחשבות כאלה הייתה נחרצת: מי שחושב שההפחתה ההדרגתית של האבל עלולה לגרום לנפשו של המנוח להרגיש פגועה ונבגדת טועה בגדול. ההפך הוא הנכון: שקיעה של קרובי המשפחה בחור השחור של היגון והקדרות עושה רק רע על הנשמה ליקיריהם שבעולם האמת.

לכל דבר יש זמן. טקסי האבלות ונוהלי ההתנהגות בתקופות האבל השונות מסייעים לפרוק את הרגשות הקשים מנשוא, וזה לגיטימי ונחוץ, אבל הם גם מספקים את המנגנון שבאמצעותו ניתן להחזיר את החיים למסלולם.

הקדוש ברוך הוא מנחה אותנו, באמצעות כללי התורה, להגביל את תקופת האבל ובהדרגה לחזור לחיים. לכן יש מדרג ברור של חריפות האבל בהלכה, כפי שנאמר בתלמוד1 "שלושה ימים לבכי, ושבעה להספד, ושלושים לכביסה ולתספורת", ובשנת האבל אומרים קדיש ונוהגים במנהגי אבלות.

אם כן, התורה מצווה עלינו להתאבל, אך גם מחייבת אותנו להקטין את עוצמת האבל בכל אחד מהשלבים הללו. האבל הכבד מתפוגג עם הזמן, הדמעות מתייבשות, ובסוף צריך לקום ולהמשיך בחיים. ואם בורא העולם קבע כך, ברור כי אין זה מעבר ליכולתו של כל אדם, וגם אחרי אסון שנראה בלתי אפשרי להשתקמות חובתנו להתאושש ולשמש מקור השראה וכוח לבני המשפחה שלנו ולסביבתנו.

זו אנוכיות

הרבי הדגיש לא פעם כי לא רק שהגבלת האבל איננה חסרת רגישות, אלא שהגזמה בביטוי הצער היא מבע של אנוכיות. הארכת תקופת האבל מעבר לנדרש על פי התורה היא קודם כל העדפת האינטרסים האישיים של האבל על פני רצונו של המנוח.

זאת משום שנשמתו של הנפטר רוצה שיקיריה יתגברו על שלב ההתאבלות ויחזרו לחיות את החיים במלואם. והיא רוצה שהם יעשו זאת בלי קוף של אשמה על הכתפיים, אלא בשלווה פנימית ובשמחה. כשהנפטרים רואים שבני המשפחה והחברים שלהם מוטרדים יותר מדי מהיעדרותם הגופנית, הם נעשים עצובים; ומנגד, כאשר הם רואים שבתום תקופת האבל שקבעה התורה הם חוזרים לחיים נורמליים ופרודוקטיביים, הם יכולים להרשות לעצמם לנוח בשלום על משכבם.

כך כתב הרבי לאדם שאיבד נפש קרובה ולא היה מסוגל לצאת מהלך הרוח הקדורני:

אם אתה מרשה לעצמך להיסחף ברגשות אלה [של צער] מעבר לגבולות שנקבעו על ידי התורה – בנוסף לכך שזהו עוול לעצמך ולסביבתך, זהו עוול גם לנפשם של הנפטרים. פירושו של דבר הוא שאדם דואג יותר לרגשותיו מאשר לרגשותיה של הנפש היקרה שעלתה לגבהים רוחניים חדשים של אושר נצחי. כך, באופן פרדוקסלי, תחושת האבל הנמשכת, הנובעת מהאהבה הגדולה לנפטר, גורמת למעשה כאב לאדם האהוב, משום שהנשמה ממשיכה להתעניין ביקיריה שנותרו מאחור, רואה מה קורה להם ואפילו טוב יותר מאשר קודם, שמחה בשמחתם וכן הלאה.

זהירות מהיצר הרע

מסורתיים ודתיים צריכים להיזהר כאן שבעתיים. היצר הרע ערמומי מאד ויודע שלא ניתן לגשת לאנשים מסוימים בגלוי וללא תחפושת, אז הוא מנסה להערים עליהם על ידי התעטפות באצטלה של אדיקות יתרה.

היצר הרע עלול לשתול בנו טענה: הקדוש ברוך הוא קבע תקופה של אבל, מה שמוכיח שזה בהחלט הדבר הנכון לעשות; אז למה לא לעשות יותר מזה ולהאריך את התקופה עוד?

עלינו לעמוד על המשמר בעיניים פקוחות ולא להתפתות. לא לאפשר לו להסיח את דעתנו מעובדת היסוד שאומרת שכשמגיע הזמן לפרק את סוכת האבלים חייבים לעבוד את השם בשמחה ובטוב לבב, בעוד עיסוק יתר בכאב וחיטוט חוזר בפצע רק מכאיבים לנשמה.

כמו שאמר שלמה המלך, החכם מכל אדם2: "עֵת לִבְכּוֹת, וְעֵת לִשְׂחוֹק".