מתוך הספר לאן הלכת? – התמודדות עם שכול ואובדן לפי גישת החיים של הרבי מליובאוויטש. כאן תוכלו לרכוש את הספר במחיר מוזל ולקבל אותו בדיוור ישיר עד הבית.
פרח שנקטף
הטרגדיה הגדולה ביותר שהורה יכול לחוות היא אבדן ילד. בייחוד כשהמוות הוא תוצאה של אירוע טרגי פתאומי, הכאב הצורב של האבדן והשאלות שנותרות ללא מענה מענים את ההורים ואת משפחתו של הילד שנקטף. שאלות "מה היה קורה אילו" והצער על החיים שנגדעו בטרם עת, האבל על הפרח שנבל לפני שהספיק לפרוח – רק מתעצמות עוד יותר במקרה של מוות בגיל צעיר מאד.
להחזיר את הפיקדון
שני סיפורים חז"ליים מציגים את הגישה היהודית שעשויה לשמש מקור נחמה לשכול הורי.
הסיפור הראשון מופיע במדרש1:
"נחמו אותי", ביקש רבן יוחנן בן זכאי מתלמידיו.
רבי אליעזר אמר: "גם האדם הראשון איבד בן. ועם זאת, הוא מצא נחמה".
אבל רבן יוחנן רק השיב: "למה אתה מוסיף לצערי את הצער של מישהו אחר?".
רבי יהושע אמר: "לאיוב היו בנים ובנות, והוא איבד את כולם. ועם זאת, הוא מצא נחמה".
ושוב השיב רבן יוחנן: "למה אתה מוסיף לצערי את הצער של מישהו אחר?".
רבי יוסי אמר: "לאהרן היו שני בנים יוצאי דופן שמתו באותו יום. ועם זאת, הוא מצא נחמה".
גם על כך השיב רבן יוחנן: "למה אתה מוסיף לצערי את הצער של מישהו אחר?".
רבי שמעון קם ואמר: "דוד המלך איבד בן, ועם זאת הוא מצא נחמה".
רבן יוחנן שוב הגיב: "למה אתה מוסיף לצערי את הצער של מישהו אחר?".
ואז אמר רבי אלעזר בן ערך: "הרשה לי לספר לך סיפור. מלך הפקיד אצל אחד מנתיניו חפץ יקר מאד לשמירה. האיש לא הפסיק לדאוג, שכן היה עליו להחזיר את החפץ למלך ללא שריטה. רק כשהוחזר הפיקדון למלך, האיש השתחרר מדאגה. אתה, רבי, נמצא באותו מצב. היה לך בן שעזב את העולם הזה שלם, ללא חטא. התנחם בכך שהחזרת אותו לאלוקים במצב מושלם, בדיוק כמו שהוא הפקיד בידיך".
"אלעזר, ניחמת אותי!" אמר רבן יוחנן.
הסיפור השני נוגע בעצב ההורות הרגיש ביותר2:
מעשה היה ברבי מאיר שהיה יושב ודורש בבית המדרש בשבת במנחה, ומתו שני בניו.
מה עשתה אימן? הניחה שניהם על המיטה ופרשה סדין עליהם.
במוצאי השבת בא רבי מאיר מבית המדרש לביתו.
אמר לה: היכן שני בניי?...
אמרה לו: רבי, שאלה אחת יש לי לשאול לך.
אמר לה: אמרי שאלתך.
אמרה לו: רבי, קודם היום בא אדם אחד ונתן לי פיקדון, ועכשיו בא ליטול אותו. נחזיר לו או לא?
אמר לה: בתי, מי שיש פיקדון אצלו אינו צריך להחזירו לבעליו?!...
תפסה אותו בידה, והעלתה אותו לאותו החדר, הקריבה אותו למיטה, ונטלה סדין מעליהם, וראה שניהם מתים ומונחים על המיטה.
התחיל בוכה ואומר: בניי, בניי...
באותה שעה אמרה לו: רבי, לא כך אמרת לי שאנו צריכים להחזיר הפיקדון לבעליו?
כך אמר: "השם נתן והשם לקח, יהי שם השם מבורך".
*
כדי לא לאבד את הרצון בחיים, ההורים שקברו את פרי בטנם צריכים לחשוב על כך שהם סוגרים בכך מעגל. שהילד שהיה חלק מהתמונה המשפחתית המאושרת שלהם היה מתנה זמנית שהופקדה בידם, כדי שישמרו עליה וישקו אותה ויחנכו אותה בדרך הנכונה והטובה – ובבוא הזמן יחזירו אותה למקום שאליו היא שייכת.
יש כאן תובנת חיים שעוסקת במהות ההורות ובעצבים הכי רגישים שלה. הילדים אינם שלנו, למרות שהבאנו אותם לעולם; הם חיים שהופקדו בידינו כמתנת שמים, בכדי שנלווה אותם ונעצים אותם ונכוון אותם ללכת באורחות התורה והמצוות. וכשמגיע הזמן, והילד הקטן עוצם את עיניו לנצח ושוכב בשלוות עולמים, נדע שעשינו את מה שהיה עלינו לעשות, שהשבנו לבורא העולם את המתנה היקרה מכל, זכה ונקייה.
תיקון גלגולים
עם זאת, הורים שאיבדו את ילדם היו שמחים ושלווים הרבה יותר אם הייתה להם דרך לתת פשר ומשמעות למוות הכואב כל כך.
ובכן, כאן מגיעה התשובה העמוקה יותר לכאב השותת על מותו של ילד: הילד האהוב שנפטר לא חי ונעלם מאתנו סתם כך. גם אם איננו מסוגלים לתפוס איזו משימת חיים הוא השלים, כי בעיניים האנושיות שלנו הוא לא הספיק לעשות הרבה בחייו הקצרים כל כך – הנחמה נמצאת בידיעה שהוא לא בא לכאן ללא סיבה ולא נלקח מאתנו סתם, בפתע פתאום. חיכתה לו כאן שליחות שמימית שהוא השלים, בדרך זו או אחרת.
על פי תורת הקבלה, נשמה אמורה להתעלות לעולם האמת כשהיא מושלמת ומטוהרת. לעתים היא נשלחת ל'סיבוב חוזר', על מנת לבצע את ה"תיקון" שמוטל עליה, בכדי שתוכל לשוב למקומה הטבעי למעלה.
אישה שעברה מספר רב של הפלות כתבה על כך פעם לרבי בשברון לב, והרבי השיב לה: ישנן נשמות שהמשימה היחידה שנותר להן להשלים בעולם, אותה לא ביצעו ב'גלגולים' קודמים, היא להיווצר כעוברים בצורה טהורה. ברגע שמשימה קצרה זו מושלמת, נשמות טהורות אלו משיגות את השלמות הרוחנית שלהן וחוזרות לעולם האמת.
ההתרחשות הזו מאחורי הקלעים בעולם הנשמות עשויה להעניק לנו פרספקטיבה חדשה על מחזור החיים של אדם. אפילו עובר ברחם אמו הוא נשמה, נשמה שנשלחה לעולם על מנת להשלים משימה כלשהי, שלא תמיד אנחנו מסוגלים להניח עליה את האצבע ולזהות אותה.
ילד רך שנים שנפטר הוא שבר שלא מתאחה לעולם עבור הוריו ובני משפחתו. אך הנחמה היא כי הוא עשה את שלו, שכעת הנשמה שלו קרובה לאלוקים, כשהוא טהור ומושלם.
מרים הקטנה עלתה לגן העדן
מרים גרמן הייתה בסך הכול בת שש כשנהרגה בתאונת דרכים קשה בברקלי, קליפורניה, בערב חג הפסח.
לאחר מותה כתבו הוריה מכתב ארוך לרבי, וביקשו הסבר כלשהו לאירוע הטרגי הזה. הם היו מוטרדים במיוחד מההרגשה כי לבתם שנפטרה בטרם עת לא ניתנה ההזדמנות למלא את ייעודה בעולם. הם גם הרגישו שאין להם הזדמנות להתאבל עליה כראוי, כי על פי ההלכה, חג הפסח קטע את תקופת האבל של ה'שבעה' (שנמשכת בדרך כללי שבוע) לאחר שעות ספורות בלבד.
הרבי הגיב על חששותיהם במכתב:
מיותר לציין כי אף אחד לא יכול לפרש את הדרכים של אלוקים בוודאות בכל מידה שהיא...
כל הנשמות שיורדות לעולם ממשיכות 'גלגול' קודם שלהן בעולם, שנועד להשלים (באופן מלא או חלקי) את מה שלא השלימו קודם לכן. אלה שנפטרו [בגיל צעיר], לפני שחלה עליהם המחויבות לקיים את המצוות, באו לעולם הזה [רק] בכדי להשלים את מספר השנים שחסרו להם [ב'גלגולים' קודמים].
אם מרים הייתה צריכה להשלים את מספר השנים שחסר לה בעולם הזה, ואז לעלות מיד לגן העדן, ההורים שלה צריכים לנסות לא להיות עצובים, אלא להתנחם בידיעה שבחג הפסח היא כבר הייתה בגן עדן.
חיים חדשים
לא פחות חשוב ממציאת הפשר וסגירת המעגל, הנחמה הגדולה ביותר שתוכל לרפא את השבר היא יצירת חיים חדשים שימשיכו את אלו שנגדעו. הורים שכולים, שקברו ילד באדמה, יכולים להשתקם. אפשר לעשות זאת אם ממלאים מחדש את הבית בשמחה, אם מביאים לעולם ילד נוסף, שימשיך את מעגל החיים.
הורים מבוגרים, שכבר לא יכולים להוליד ילדים נוספים בעצמם, יכולים למצוא מזור בהשקעה בבני המשפחה החיים. לתת אהבה ולהתמסר לטובת אלו שחיים, הילדים והנכדים שכמהים ללב שיכיל אותם וייפתח אליהם.
הוסיפו תגובה