מתוך הספר לאן הלכת? – התמודדות עם שכול ואובדן לפי גישת החיים של הרבי מליובאוויטש. כאן תוכלו לרכוש את הספר במחיר מוזל ולקבל אותו בדיוור ישיר עד הבית.

עשרים שנות בכי

מרגרט קוזן הייתה זמרת אופרה מצליחה בווינה של סוף שנות השלושים. באוגוסט 1939 היא הופיעה בפסטיבל זלצבורג, כשבין הצופים היה גם אדולף היטלר, יימח שמו. מאוחר יותר באותו לילה הוברחה מרגרט על ידי חבריה מחוץ לאזור הסכנה. היא הצליחה לעלות על הספינה האחרונה שחצתה את האוקיינוס והגיעה לארצות הברית, מספר ימים לפני פלישת הצבא הגרמני לפולין ופריצת מלחמת העולם. מאוחר יותר התיישבה מרגרט עם משפחתה בדטרויט שבמישיגן, שם היא הקימה את "פרו מוצרט", ארגון לקידום תרבות אופראית.

כעבור שנים גדלה בתה של מרגרט והתחתנה עם רופא. בשנת 1959 קיבל חתנה של מרגרט הזמנת כבוד לערב של ידידי חב"ד. מרגרט התלוותה לבתה וחתנה, וזכתה למפגש עם הרבי במסגרת הערב.

"נכנסתי לחדר של הרבי", סיפרה מרגרט. "אני לא יכולה להסביר מדוע, אבל פתאום, בפעם הראשונה מאז השואה, הרגשתי שאני יכולה לבכות. עד אותו רגע, כמו כל כך הרבה ניצולים אחרים שאיבדו משפחות שלמות, לא בכיתי על מה שהיה ואיננו. ידענו שאם נתחיל לבכות לא נפסיק לעולם, ושבכדי לשרוד עלינו לאגור את הכאב בפנים ולא לבטא לעולם את הרגשות שלנו. עשרים שנה סכרתי את הדמעות, אבל באותו רגע המפל הפנימי שלי התפרץ החוצה. התחלתי לבכות כמו תינוקת, בכי של עשרים שנה. חלקתי עם הרבי את כל הסיפור שלי: הילדה התמימה, כוכבת האופרה בווינה, ההופעה מול היטלר, ההימלטות לארצות הברית, והידיעות הנוראות מכל עם קרובי משפחתי שנספו".

"הרבי הקשיב", אמרה מרגרט. "אבל הוא הקשיב לא רק באוזניים. הוא הקשיב בעיניים, בלב, בנשמה. חלקתי אתו את כל החוויות שלי, והוא ספג הכול. באותו לילה הרגשתי שזכיתי באבא שני, שהרבי אימץ אותי כביתו".

לשתוק ולהקשיב

מרגרט לא הייתה היחידה. ניצולי שואה רבים הגיעו לרבי לבקש עצה ונחמה, ולהפתעתם, במקום לנסות לתרץ את העבר או אפילו לחזק אותם, הרבי היה שואל אותם בעדינות על בני המשפחה שלהם – כמה מהם נספו בתופת, מה היו שמותיהם ומי הם היו. הניצולים היו נשטפים בדמעות, והרבי יחד אתם.

אנשים רבים מתארים חוויה דומה: הם מספרים, פורקים את מה שעל הלב שלהם – והרבי שותק. שותק ומקשיב. כל מי ששיתף את הרבי בטרגדיה, עצב או אבדן, ראה את הרבי רק מביט בו, לפרקים מהנהן בהשתתפות ושפת גוף שמשדרת הבנה וחמלה ללא קץ.

זהו שיעור חשוב מאין כמוהו עבורנו: כאשר אנו מנהלים אינטראקציה עם אנשים שחוו אובדן, לעתים קרובות התגובה הטבעית שלנו היא למצוא את המילים הנכונות או להסיט את הדיון, במטרה לנסות להקל על הכאב שלהם. אבל האמת היא שהדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא להיות נוכחים במקום ופשוט להקשיב, לאפשר לאבלים להביע את הצער שלהם, לפרוק את המעמסה שמכבידה להם על הלב.

זו גם הפרקטיקה ההלכתית להתנהגות בבית האבלים: לשתוק, לא לומר מילה, עד שהאבל יפתח בדברים. זו שתיקה של הזדהות, של אמפתיה והקשבה. השתיקה הזו מדברת טוב יותר מכל מילה שתיאמר. היא לא מורכבת מהברות וצלילים, אלא מרגשות מוחשיים של תקשורת נוכחת, נוגעת. זו שתיקה שיוצאת ישר מהלב, ויש לה כוח יותר מכל מילה מדוברת.

ובנימה אישית: פעם נסעתי במשך ארבע שעות לבקר חבר באבל. כל הדרך חשבתי, ניסיתי למצוא מילים של נחמה לכאב. אבל לא היה לי שום דבר חכם לומר, אז ישבתי מולו ושתקתי. לא הפרעתי לשקט הזה באף הגה, וכשהגיע הזמן להיפרד אמרתי את מילות התנחומים המסורתיות ועזבתי. כעבור חצי שנה נפגשנו, והחבר אמר לי: "אני רוצה שתדע שביקור התנחומים שלך נגע בי בצורה מיוחדת. נסעת כל הדרך לבית שלי, בלי לומר לי מילה. הרגשתי שבאת פשוט להיות איתי ולחלוק אתי את הכאב. זה היה מנחם מאד".

לבכות אתם

הדבר המועיל ביותר שאנחנו יכולים לעשות עבור אלה שחווים אבדן, במיוחד בשעות ובימים הראשונים, הוא פשוט להיות שם בשבילם, לבכות יחד אתם. אולי יש לנו מילים חכמות לומר, אבל זה לא מה שהם צריכים מאתנו ברגע זה. הם עדיין לא מוכנים שכאב האובדן יפחת, וניסיון שלו לעשות זאת עלול להתפרש כעלבון באבל שלהם. במקום זה, מה שהם צריכים מאתנו בשלב זה הוא השתתפות בצער.

כך כותב הרמב"ם בספר ההלכה שלו1: "אין אומרים שמועה והגדה (= דברי תורה) בבית האבל, אלא יושבים דווים. וכן אין אומרים בפני המת אלא דברים של מת".

האנשים שעכשיו חווים את הכאב האנושי החזק ביותר, לא רוצים שנבדר אותם, שנסיח את דעתם בהעלאת נושאים אופטימיים יותר. להיפך, הם רוצים כתף לבכות עליה. הם רוצים לדבר על האנשים האהובים עליהם ולשתף אותנו ברגשות שלהם. הם רוצים שגם אנחנו נרגיש מעט מהגעגוע הבלתי ניתן לריפוי, שניגע ולו במשהו בכאב הצורב. אם נדבר על דברים אחרים, עליזים ואופטימיים, למרות הכוונות הטובות הפצע העמוק יסרב להגליד.

אנחנו צריכים להיות שם, להקשיב ולהשתתף בצער. מותר גם להשתחרר ולדמוע בעצמנו ליד האבלים. כך אנו עוזרים להם להביע את הכאב, כדי שניתן יהיה לטפל בו ועם הזמן להחלים ממנו.