רגישות לאבל

הרב הרברט ויינר, מחבר הספר על הקבלה "תשע וחצי מיסטיקות", התכתב עם הרבי בתקופה שלאחר פטירת אמו של הרבי.

במכתב כותב לו הרבי כך:

על בסיס היכרותנו האישית ומה ששמעתי עליך מחברים משותפים, אני מרשה לעצמי להציע לך כי בנוסף לאמירת ה"קדיש" בתפילות היומיומיות, כמקובל, כדאי גם ללמוד שיעור הלכה מעשי מקיצור שולחן ערוך.

בימינו יש לכך חשיבות מיוחדת ומשמעות רבת ערך. מעל הכול, זו זכות הרבים, בנוסף לזכות המיוחדת עבור נשמת הנפטרת. כמו כן, המשך דבקות ברצון השם, בעיקר על ידי אישיות בעלת השפעה, נותן ביטוי מעשי למילים הפותחות את הקדיש: "יתגדל ויתקדש שמיה רבה", שמו של הקדוש ברוך הוא.

כל הקטע הזה נכתב כ"נ.ב." ועל גיליון נפרד. זאת לא מפני שהוא חשוב פחות מהמכתב המצורף, אלא משום שחז"ל בחכמתם לימדו אותנו שיש להתייחס ברגישות לאבלים. כאן עלולים לחשוב: הנה בא אדם שאיננו קרוב משפחה שלי ורוצה לנצל חוויה כה קשה ומאמללת כדי לקדם את 'האידיאלים שלו'. מסיבה זו, חלק זה של המכתב הופרד מחלקו הראשון, [כדי להביע את העובדה שאין קשר בין האירוע המצער לבין ההצעה שלי אליך ללמוד הלכה].

אין ספק שאיש בעולם לא היה מחויב יותר לאידיאל של קידום שמירת התורה והמצוות יותר מהרבי. ואף על פי כן, האידיאל הזה, ככל שהיה אצילי, הושם בפרספקטיבה שונה מתוך רגישותו לאבל.

בלי אג'נדות

אמפתיה אמתית דורשת מאתנו לשים את עצמנו בנעליים של אחרים, של אלו שכעת חווים את החוויה המטלטלת מכולן. לכן, השאלה שעלינו לשאול את עצמנו בתגובה לטרגדיה איננה "מה אני הייתי רוצה שאחרים יעשו למעני אילו, חלילה, הייתי במצב דומה?", אלא "איך האבלים היו רוצים שנקל על הכאב שלהם?".

נקודת מבט זו יכולה לסייע במניעת הצעות לא יאות ולא מתאימות, שעלולות לגרום כאב מיותר לבני המשפחה, במיוחד אם הצעות אלה נתפסות כניסיון סמוי לנצל באופן אינטרסנטי את המצב הרגיש על מנת לקדם סדר יום ואג'נדה של מישהו.