גם לשיר, גם לרקוד וגם לנגן

השבת הזו מכונה בשם "שבת שירה". רגע אחרי שבני ישראל עלו מהים וראו את המים חוזרים וסוגרים על פרעה ומרכבותיו – הם פרצו בשירה אדירה של תודה לריבונו של עולם.

בתלמוד הירושלמי1 מוסבר מדוע רק אז פרצה השירה ולא קודם. הם לא שרו במכת דם, לא זימרו במכת צפרדע ולא פצחו במחול אפילו בבוקר של ט"ו בניסן, יום היציאה הסופית ממצרים. למה באמת? כי עד הרגע הזה הם היו רדופי חרדה. נזכור שהם ברחו ממצרים למורת רוחו של פרעה שבכל רגע היה יכול לקום ולרדוף אחריהם – כפי שאכן קרה בפועל. אף אחד לא מסוגל לשיר כשהוא עמוק בתוך הצרה. רק כשהם ראו מול עיניהם את פרעה ומרכבותיו שוקעים במצולות, הם הבינו שזה אמיתי וסופי. "לעולם לא עוד". אז הם פרצו בשירת "אשירה להשם כי גאה גאה, סוס ורוכבו רמה בים".

כאן מספרת התורה כי כשעמדו בני ישראל מול הים, נוצרו שתי מקהלות: אחת של שירת גברים והשנייה של שירת נשים. בהתחלה, שרו משה והגברים את שירת "אז ישיר", ואחריהם קמה מרים וסחפה את כל הנשים במקהלה משלהן.

איזו מקהלה הייתה מרשימה יותר? התשובה מפורשת בתורה: מקהלת הנשים קטפה את המקום הראשון בקונצרט ים סוף. שכן הגברים הסתפקו בשירה בפה, ואילו הנשים הוציאו תופים ופרצו במחול. הן גם שרו, גם רקדו וגם ניגנו.

חז"ל ידעו להעריך את שירת הנשים ולכן העניקו לה את הכבוד הראוי: הפטרת הפרשה, "ותשר דבורה", עוסקת בשירת אישה ולא בשירת גבר. למרות שישנן שירות גברים בתנ"ך, כמו שירת דוד בתהלים, חז"ל בחרו להנציח בהפטרה דווקא את שירתה של דבורה, כדי להפגין את העוצמה של שירת הנשים מול הים, לעומת שירת הגברים המאופקת.

והשאלה מתבקשת: מה היה באמת מקור העוצמה של שירת הנשים? מדוע הן שרו יותר ברגש מהגברים? הרי בסך הכול כולם חוו את אותם אירועים ויצאו ביחד ממצרים2?

קושי זה שמחה

הרבי מליובאוויטש מוצא3 יסוד רב משמעות למקור הכוח של שירת הנשים: הן שרו בהתלהבות גדולה יותר מהגברים, משום שהן סבלו יותר מהם במצרים. באותם ימים נוראים של גלות, לא היה כל דמיון בין זעקת הנשים לזעקת הגברים – ורק מי שחווה קושי, יודע לשיר כשהבעיה נפתרת.

הגברים עונו בעבודות כפייה בפרך. זה בהחלט לא נעים, אבל גם לא סוף העולם. אפשר לשרוד את זה. הנשים, לעומת זאת, התמודדו עם הצרה הנוראה ביותר שקיימת בעולם: הן ראו את הילדים נעלמים ולא חוזרים. בשעה שהגברים הורחקו מהבית אל מחנות הכפייה, הנשים נשארו בבית ונאלצו לראות מול עיניהן את התרחשות השואה. הקלגסים המצריים באו לבתיהן, חטפו את התינוקות הרכים והטביעו אותם ביאור, על פי גזירת "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו".

וכשם שהנשים התמודדו עם כליה גשמית, כך הן נאבקו יומיום מול איום כליה רוחני. המצרים המיתו את הבנים ביאור, אך החיו את הבנות. הם כמובן לא עשו זאת מתוך רחמים וחמלה, אלא מתוך כוונת זדון של אנשי "ערוות הארץ". הם רצו לגדל את בנות ישראל כחניכות של החינוך המצרי השפל. ועל האימהות היהודיות הוטלה המשימה הנעלה, לגדל בנות כשרות במצרים. לשמור על החינוך הכשר של בנותיהן מול פיתוי הרחוב המצרי. ואין לדעת איזו התמודדות הייתה גדולה יותר: זאת של הבנים או זאת של הבנות.

לכן הנשים שרו בהתלהבות עצומה מול הים, כי קושי ושמחה הם לא שני הפכים. הם שני צדדים של אותו מטבע. הקושי מוליד שמחה, והשמחה היא תוצר של העמידה באתגר. תורת ישראל לא מאמינה בחיים קלים. התורה לא מבטיחה בשומקום חיים של מנוחה וישיבה על החוף עם בקבוק בירה. בדיוק להיפך: על הצדיקים נאמר ש"אין להם מנוחה". משום שחיי חופש אינם מייצרים משמעות, רק חיים של יצירה מייצרים סיבה לחיות אותם.

הכי שמח בעולם

במקום אחר4 מעביר הרבי את אותו מסר, דרך התבוננות בדבר מעניין: החג השמח ביותר בשנה הוא חג הסוכות. זהו החג היחיד בו אנו אומרים בתפילה "זמן שמחתנו", החג שבו התורה עצמה מצווה שלוש פעמים את מצוות "ושמחת".

זאת כמובן עובדה תמוהה מאד, משום שלכאורה, חג הסוכות מסמל אירוע הרבה פחות חשוב מאשר החגים האחרים. בעוד שחג הפסח מציין את המאורע המהפכני של יציאת מצרים, וחג השבועות הוא היום בו הפכנו לעמו הנבחר של אלוקים – חג הסוכות מציין בסך הכול את ענני הכבוד שליוו אותנו במדבר. זה היה עוד נס בתוך שרשרת ניסים ארוכה שליוותה את עמנו לאורך כל הדורות. ובכל זאת, דווקא חג הסוכות הוא החג השמח ביותר בשנה. מדוע?

המדרש אומר רעיון פשוט, שאוצר בתוכו תובנה משמעותית: חג הסוכות הוא "חג האסיף". הוא קו הסיום של השנה החקלאית, כאשר החקלאי מסיים לאסוף את פירות האילן היקרים ומכניס אותם למחסנים. וכאשר מסתיימת שנת עבודה בהצלחה – השמחה פורצת מאליה.

באופן פנימי יותר: חג הסוכות מגיע אחרי ראש השנה ויום הכיפורים, בהם כל אחד אסף את כל החלקים הפגומים באישיות שלו ותיקן אותם. והיכן שיש תיקון ותשובה, שם שורה השמחה.

לעבוד קשה על הנחת

הרעיון הוא, אם כן, שאין דרך קלה להשיג שמחה. כולנו שואפים לחיים של כיף והנאה, אך המסר של התורה הוא שהנאה מגיעה רק אחרי עבודה קשה. מי שמחפש קיצורי דרך – מאבד את האושר שבהשלמת המסע.

אפשר לקחת את זה למקומות רבים בחיים, והחינוך כמשל מצוין. האתגרים העצומים הכרוכים בחינוך עשויים לגרום לנו להיכנע לילדים ולתת להם לעשות 'מה בראש שלהם'. אנחנו פשוט מאבדים את הכוח להיאבק. וכאן בא המסר העצום של שירת הנשים ומזכיר: רק מי שמוכן לעבוד קשה – יחווה בסופו של דבר נחת, שמחה והרמוניה משפחתית. מי שמעדיף להזניח את השדה, משום ש'חקלאות היא עבודה קשה', אינו יודע מהו אושר של קטיף הפירות.

יעזור השם שנראה כולנו נחת במלאכת גידול הילדים ונזכה גם בקריעת הים הזו שבחיינו לשיר שירה גדולה לריבונו של עולם, עד שנזכה לצאת עם הפירות הטובים והמתוקים שלנו לקבל את פני משיח צדקנו, במהרה בימינו אמן.