ימים בודדים, אולי שבועות, לפני שירושלים חרבה ודם תושביה ניגר בוואדיות המקיפות את העיר, בית המקדש חולל ונשרף ונסי העיט של הרומאים הונפו בגאווה בחוצות – התקיים מפגש דרמטי, כמעט בלתי אפשרי – שבשעת מעשה היה סוד כמוס.

בתלמוד1 מסופר על נשיא הסנהדרין, רבן יוחנן בן זכאי, שהאמין בהידברות עם האויב, ולאחר שדעתו לא התקבלה אצל ההנהגה הצבאית של המרד, החליט ליזום פגישה אישית עם רמטכ"ל הכיבוש – אספסינוס קיסר – ולנסות להציל את מה שעוד אפשר.

רבן יוחנן העמיד פני מת, כך ששוערי ירושלים אפשרו לסגל תלמידיו הקרובים להוציא את מיטתו מהעיר הנצורה על מנת לקברו. רבן יוחנן, באומץ לב בלתי ניתן להבנה ומתוך אחריות אמת לגורלה של העיר, הצליח להגיע עד לאספסינוס, לרכוש את אמונו ולהוציא ממנו שלוש הבטחות.

מה היו שלוש ההבטחות שהיו כה חשובות לרבן יוחנן, שבגללן היה מוכן להסתכן כל כך?

הראשונה: "תן לי יבנה וחכמיה" – אַפשר לקבוצת עילית של תלמידי חכמים לצאת מהעיר ולחבור לחכמי יבנה, ולהמשיך שם את הסנהדרין ואת יצירת התורה שבעל פה.

השנייה: "רפואתו של רבי צדוק" – בירושלים מסתובב יהודי זקן וצדיק, שכבר ארבעים שנה שרוי בתעניות וסיגופים, תוך תפילה בלתי פוסקת לשלום העיר ולשלמותו של בית המקדש. הורֵה – בבקשה – לרופאים שבאו אתכם, לטפל בו ולתת לו דיאטה כדי שיוכל להתאושש.

והשלישית: "שושלתו של רבן גמליאל" – בירושלים מסתתרים בני שושלת המלוכה היהודית, זרע דוד המלך, צאצאי הלל הזקן, שושלת הנשיאות שממנה יבוא המשיח – אנא, שמור על שלומם, הבטח שלא ייפגעו במהלך המלחמה.

ואספסינוס קיבל את הבקשות והגשים אותן.

*

באותם רגעים איומים, כאשר רבן יוחנן מבין היטב כי סופה של העיר קרב, וכי עם הנצח יוצא לדרך ארוכה, מסוכנת ומפחידה – הוא רואה בעיני רוחו יהודים בני תקופות שונות, לבושים בבגדים שונים, מדברים בשפות שונות, אוכלים מאכלים שונים ונושאים תרבויות שונות זו מזו בתכלית.

והוא דואג דאגה עמוקה: מה ישמור על יהודי שמתפזר לו לפינה רחוקה על פני הגלובוס? מה יקשור אותו עם העם היהודי? כיצד לא תינתק הטבעת משלשלת הזהב ההיסטורית?.

ורבן יוחנן דואג להבטיח את עתיד העם, בשלוש דרכים:

יבנה וחכמיה – יהודי עם תורה הוא יהודי שמחובר בכל הווייתו לעם היהודי. רבי סעדיה גאון (רס"ג) הגדיר זאת נפלא: "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה". יהודי בודד בכפר רחוק בתימן, עם ספר רמב"ם ביד, עם כרך בודד של תלמוד – הוא לא בודד; הוא חלק מאותו גוף שבצד אחר שלו נמצא היהודי המודרני, העוצר את שגרת יומו בוול-סטריט לחצי שעה של לימוד. התורה היא חיינו, והיא סוד קיומנו. "יבנה וחכמיה" ידאגו לפיתוח התורה שבעל פה, לכתיבתה והפצתה לכל יהודי, ולכך שלכל אחד יהיה חלק בתורה, חלק בעם ישראל.

רפואתו של רבי צדוק – רבי צדוק הוא סמל התפילה. הוא מתפלל ומצפה, מקווה ומתחנן. רפואתו של רבי צדוק היא הדרך של רבן יוחנן להנציח את הכוח להתפלל. לא תמיד יהודי מסוגל ללמוד, וגם יהודי שלא פתח מעודו ספר – הוא יהודי, והוא חייב להיות חלק מהעם הזה. ידע כל יהודי, בכל מקום ובכל דור, כי יש לו אוזן קשבת, כי ה' שומע קול תפילה, שומע ועוזר. גם יהודי נידח בתוך הבלתי-אפשרי יוכל תמיד לפתוח ספר תהילים, סידור, או סתם כך את הלב, ולפנות לריבון העולמים בתפילה נרגשת. ומובטח לו שהקב"ה שומע ומקשיב. גם אם בית המקדש וירושלים חרבים, את כוח התפילה אי אפשר לקחת מאתנו.

ושושלתו של רבן גמליאל – ולפעמים ישנו יהודי שללמוד אינו יודע, להתפלל איננו מסוגל, בעצם, הוא בקושי מודע ליהדותו. אבר מדולדל הנמצא בסכנה אמתית, סכנת התבוללות והיכחדות. וכאן מגיעה הבקשה השלישית: שמור על משפחת הנשיאות. בכל דור ודור יהיו מנהיגים, ראשי בני ישראל, שמתסכלים על יהודי במבט אחר. הם יודעים לזהות ביהודי את היותו יהודי, גם בלי שום קשר למעשיו או להתנהגותו. הם יפוזרו בכל מקום – או ישלחו שליחים לכל מקום, וידאגו שלא תאבד שארית יעקב. הם יאהבו את היהודי ויאמינו בו, הם יספרו לו עד כמה הקב"ה מעריך אותו, עד כמה הוא יקר לעם ישראל ולבורא העולם. הם יעשו הכל, כל מה שאפשר, שגם היהודי הזה לא יאבד לעם ישראל. כי כל מה שיהודי צריך – זה רבי שיאמין בו.

*

ואולי, כשגם אנחנו מרגישים לפעמים לבד, ננסה ללכת על הרעיונות של רבן יוחנן:

נפתח משהו ללמוד, לרענן את הנפש; נישא תפילה מעומק הלב ליושב במרומים; ונזכור כי מה שלא יהיה, אנחנו יהודים, וחשובים מאוד בעיניו של הקב"ה.

(ע"פ המהר"ל מפראג, נצח ישראל, פרק ה)