כילד גדלתי על הסיפורים של אריאלה סביר. הם היו משודרים בערוץ 7 - תחנת הרדיו הדתית היחידה שהיתה בישראל לפני למעלה מ-20 שנה. כך ששמחתי על ההזדמנות לראיין אותה ולשמוע ממנה את סיפורה באופן אישי.

אריאלה סביר, כך זכרתי מגיל צעיר, היא דמות מעוררת השראה. עיוורת מאז ילדותה כתוצאה ממחלה נדירה, היא לא נותנת לעצמה לשקוע בייאוש וברחמים עצמיים וממלאת את סדר יומה בשפע אדיר של יצירת שירים, סיפורים ומחזות פרי יצירתה, שהפכו מזמן לסימן ההיכר הבולט שלה.

כשחייגתי אליה בפעם השנייה כדי לשוחח – אחרי שקבענו מועד מוסכם לשיחה ארוכה, היא הפתיעה אותי. "אני רוצה להיות זו שמובילה את הראיון" אמרה. "אספר קודם נקודות שחשובות לי להעביר ואז אתן לך לשאול כרצונך".

אומרים שאני כוכבת ילדים, אבל זה לא נכון

"רק להסביר לך איך אני, כעיוורת יכולה להקריא לך את הנקודות שכתבתי לעצמי" היא פתחה "יש לי מחשב נייד עם תוכנה שמקריאה לי את הטקסט. באוזן השנייה שלי תחובה אוזניה וכך אני שומעת את מה שכתוב שם ומקריאה לך.

"אומרים שאני כוכבת ילדים, אבל אני טוענת שזה לא נכון. כי הרי המילה 'כוכב' בהקשר של אדם מפורסם, כפי שהיא נפוצה כיום, חוטאת לאמת ומנסה להציג אותו כמישהו עתיר תהילה והצלחה שמסנוורת את כולם. אני אולי כוכבת אבל מסוג אחר, כוכבת של פעם. הכוכבים נועדו להאיר את העולם ואני רואה בעצמי כוכבת כזו – של מישהי שנועדה להאיר את סביבתה, לרומם, לחזק, להעביר ערכים ומסרים. אני לא כוכבת במובן של זוהר ועולם שקרי. יתירה מכך: הכוכב בא להאיר את החושך. אם לוקחים את המילה חושך והופכים את סדר האותיות מקבלים את המילה שוכח. מי נמצא בחושך? מי ששוכח מאין הוא בא ולאן הוא הולך. מי ששוכח שיש בורא לעולם, מי ששוכח שאנחנו כאן, בעולם הזה, רק בפרוזדור שלפני הטרקלין. מי שחושב שכוחו ועוצם ידו הביאו את ההצלחה שלו".

ואז היא עוברת לספר את סיפורה האישי. "הקשר שלי עם ילדים החל עם הילדים שלי. העובדה שאני אמא לילדים אינה עובדה מובנת בכלל. כילדה, לאחר שהתעוורתי, אני זוכרת את האנשים סביבי שואלים אחד את השני 'היא תתחתן? יהיו לה ילדים?'. השאלות האלו גרמו לי להבין שלא מדובר בדבר פשוט עבורי ודרבנו אותי מאוד להתאמץ להקים משפחה ולהוליד ילדים, ובשל כך מובן שהקשר העמוק שלי איתם חזק מאוד. בפועל, ב"ה בסופו של דבר התחתנתי עוד לפני חברותי, אבל הרצון שלי לילדים משלי נשאר חזק."

את בעלה קובי, כיום הרב יעקב ואז חייל בצנחנים מכפר הס, היא הכירה בשירותה הצבאי כאשר שירתה בחיל האוויר כמש"קית חינוך. היא הייתה האדם העיוור הראשון שהתקבל לחייל והדבר הזה הגיע לאחר מלחמה עיקשת שניהלה. לקובי מצדו, לא הייתה בעיה גדולה עם עובדת היותה עיוורת. "הוא אמר לי פעמים רבות שהצדדים האחרים שלי מסתירים על העובדה הזו. והוא אכן אמר ועשה, ונישאנו לאחר תקופה לא ארוכה בה יצאנו יחד".

סביר התחילה את הקרירה המרשימה שלה דווקא עם ילדיה. זה התחיל עם בנה הבכור (מתוך 8) שנולד בשנת 84' והמשיך עם שאר ילדיה. היא שרה להם, צחקה ושיחקה, כתבה דקלומים ומשחקי ילדים והשאר היסטוריה.

"כשבננו הבכור היה בן שנה וחצי 'גילו' אותי ותוך תקופה קצרה כולם רצו שאעבוד עבורם ומצאתי את עצמי עובדת בלא פחות מ-25 גני ילדים מידי שבוע. הסוד היה פשוט: מה שהצלחתי בבית עם ילדי שכתבתי לגנים. גם אם היו חומרים שבעיני היו טובים, כשראיתי שהילדים לא מתלהבים מהם, גנזתי אותם והמשכתי הלאה".

משם זה המשיך להתגלגל, ולצד עבודתה בגנים החלו לצאת בקצב מהיר קלטות, דיסקים (של פעם) וסרטים. כשכל אלו, חובה להדגיש, לא היו מיועדים לציבור הדתי או החרדי כיוון שעוד לא חזרה בתשובה. לפי ויקיפדיה, אגב, "עד שנת 2008 פרסמה 5 ספרים, 66 קלטות, ו-7 סרטי וידאו לילדים. סביר כתבה למעלה מ-1,500 שירים, ורבים מתקליטיה היו לרבי מכר והוכתרו תקליטי זהב".

אריאלה עצמה משתתפת בסרטים שלה באופן פעיל ומי שלא מכיר את סיפורה, יתקשה להאמין שמדובר בעיוורת. ילדים שמגיעים להשתתף בפעילות שלה לא מאמינים שהיא עיוורת והיא ממחישה להם את העובדה הזו באמצעות שימוש מושכל בכלב נחיה ובמקל. "אני מסבירה להם שהעיניים שלי הן כמו מצלמה מקולקלת... מבחוץ היא נראית תקינה אבל בפועל היא לא. כמובן שאני מספרת להם את זה כדי שיבינו שאין מגבלה בחיים שלא ניתן לעבור".

רק בנקודה הזו סביר עוברת לדבר יותר על הרגעים בהם היא אובחנה כעיוורת.

היא נולדה לפני 61 שנה, בת למשפחת מצליח שעלתה מעיראק והתיישבה בכפר אורה. בת קטנה אחרי שני ילדים שקדמו לה. בגיל 8, אחרי פעמים רבות שבהם התלוננה על בעיות ראיה, כמו העובדה שהיא לא מצליחה לתפוס כדורים שנזרקים אליה או מצליחה לשחק 'תופסת' כראוי, אובחנה אצלה מחלה נדירה בשם RP. זו מחלה קשה שלמרבה הצער עד היום לא נמצאה לה תרופה ולמרות שברוב המקרים מדובר במחלה תורשתית, במקרה הזה היה מדובר במחלה ללא סימן מקדים שיכל להזהיר על הופעתה.

לאחר שהמחלה התגלתה וכושר הראיה שלה אבד לגמרי, הוצע להוריה לשים אותה במוסד מיוחד, אבל הם סירבו ורצו לאפשר לה מסלול חיים רגיל. "היה בזה משהו טוב ומשהו פחות טוב. מצד אחד, העובדה שנשארתי במסגרת רגילה היטיבה איתי ועזרה לי להתמודד, אבל מאידך בגלל זה לא למדתי לקרוא בכתב ברייל, עד לאחר שהחלטתי לעשות זאת בכוחות עצמי לאחר לידת בני הבכור. כך או כך אין בי שום מרמור על כך, כיוון שכיום השלמתי את הפער ואני בולעת ספרים. ואגב, במסגרת הלימודית שלי לא קיבלתי הנחות ועשיתי את כל הבגרויות בתיכון אבל הלימודים, כמו גם המבחנים נערכו בעל פה".

"ראיתי את ספר התהילים!"

בשלב כלשהו אחרי חתונתם עבר הזוג סביר להתגורר בצפת. אבל אז, זמן קצר לאחר לידת בנם הרביעי, קובי החל לחזור בתשובה. אריאלה עצמה לא ממש התחברה לזה אבל כשאחד מילדיהם חלה בכבד והיה אמור לעבור ניתוח מסובך חלה תפנית מפתיעה. "זה היה בשנת 91'. הייתי עם הילד במרכז הרפואי בבדיקות לפני ניתוח וחסיד חב"ד שעבר במקום הביא לי ספר תהילים והציע לי להתפלל. הוא לא שם לב שאני עיוורת, כי אני כאמור לא נראית כזו, והאירוע הזה גרם לי לטמון את ראשי בתוך ספר התהילים ולפרוץ בבכי, בתפילה לה' שיעזור לבן שלנו, שיעזור לי... ואז קרה הבלתי יאומן, משהו שאין לו הסבר רפואי. כשהספר מונח ממש צמוד מול עיני, הצלחתי פתאום לראות את האותיות בצורה מטושטשת והתחלתי לקרוא לראשונה בחיי את הפרק הראשון של ספר התהילים 'אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד'...

יותר מאוחר, חב"דניקים אחרים שעברו שם שאלו אם נרצה להעביר את שמו של הבן שלנו לברכה אצל הרבי מליובאוויטש. מובן שהסכמנו והרבי נתן את ברכתו לרפואה שלימה תוך זמן קצר ובדרך נס התברר שחשש הרופאים היה מושלל כל יסוד, המחלה לא הייתה קיימת ולא היה כל צורך בניתוח. זה היה רגע מכונן עבורנו. הבנתי אז שיש יש מכוונת שמשגיחה עלינו מלמעלה".

אריאלה החליטה לחזור בתשובה מתוך חישוב הגיוני פשוט. היא חששה שאם היא תשוב לאורח חייה קודם לכן, היא תקבל עונש משמיים והבן שלה יחלה שוב.

"החב"דניקים היקרים שוב באו והצילו אותנו. הם עודדו אותנו והבהירו לנו בצורה הכי ברורה שה' אוהב אותנו, ושצריך לחזור בתשובה מתוך אהבת ה' על כל הטוב שהוא נותן לנו ולא מתוך חששות ופחדים תמידיים... אני חייבת לציין שאותו ילד שהתברך על ידי הרבי הקים היום משפחה, אב לשני ילדים וממלא אותנו בהרבה נחת".

ביחד נוכל לפצח את כל אגוזי המלך הקשים

אריאלה ממשיכה בסיפור חייה המרתק שלא הפסיק להציב בפניה אתגרים. בנם השישי של קובי ואריאלה, חגי, התגלה כאוטיסט.

"בהתחלה לקחנו את זה קשה, זה היה שוק עבורנו, אבל אט אט הבנו שאלוקים נתן לנו את חגי כמתנה ולא כעונש. מתנה של נשמה מיוחדת שיורדת לעולם הזה ומאירה את העולם בדרכה. בפועל, חגי רק חיזק את התא המשפחתי. בגלל הסיפור של חגי כתבתי את אחד משירי המוכרים יותר מכל – 'רק ביחד נוכל לפצח את כל אגוזי המלך הקשים. רק ביחד נוכל לנצח ואת כל חלומותינו להגשים'. בזכות חגי קיבלנו שיעור מבורא העולם איך להפוך את הדמעות לשיר. חגי הוא ילד מדהים! הוא אפילו התגייס לצבא במסגרת מיוחדת".

בנקודה הזו חשוב לציין שהלידה של חגי לא עצרה את הזוג סביר והם החליטו להביא לעולם עוד ילדים כדי להכניס שמחה הביתה.

וזה לא קשה?

"האמת שלאחרונה נהיה לי קשה עוד יותר, כי בעלי היקר לא נמצא כל כך בקו הבריאות, ואני שתמיד הייתי תלויה בו הפכתי להיות משענת עבורו. גידול של ילד אוטיסט הוא בהחלט חוויה לא קלה בלשון המעטה, ובפרט שהיא מגיעה נוסף לניסיון האישי שלי. לפעמים אני מוצאת את עצמי יושבת ובוכה, אבל האהבה שלי לאלוקיי גדולה יותר מכל. גם שקשה לי אני מרגישה שהוא עוטף ומחבק אותי. אני מקבלת מתנות ו'מתנות', אבל יודעת שהכול ממנו וטוב לי שאני יודעת שבורא העולם שומר אותי ומלווה את כל צעדיי.

"אגב, לבכות זה אותיות לכתוב – אז אני מעדיפה לכתוב ולעשות משהו במקום לבכות. לבכות זה גם אותיות לכבות – הבכי מנסה לכבות אותנו ולהרחיק אותנו מעצמנו ומהשליחות שלנו בעולם".

היום סביר נמצאת בצומת דרכים. אחרי שנים רבות של עשייה היא החליטה לקחת פסק זמן, אבל בדיוק בימים האלו, בעקבות אנשים רבים מספור - שאת רובם היא בכלל פוגשת באופן אקראי ברחוב - שמספרים לה כמה הם מתגעגעים לחיבורים שלה ולמסרים שהיא מעבירה בהם, היא החליטה לצאת עם תכנית חדשה בשם 'לפטר את השופט'.

"השופט" היא מסבירה "הוא זה שחי בתוכנו ותמיד שופט כל צעד ומונע התקדמות. הוא זה שאומר לי למשל שהעולם שייך לצעירים ולכן כדאי שאפרוש. אבל אני נלחמת עם השופט ומסבירה לו שאולי אני לא בת 20 לפי תעודת הזהות שלי, אבל בתוכי פנימה אני מספיק צעירה כדי להמשיך הלאה וליצור חומרים חדשים. אני מפטרת את השופט כדי להפיץ אור ולהישאר כוכבת. ההצגה למעשה מתמקדת במבחן הפנימי של כל אחד מול 'השופט' - לבדוק אם יש בתוכו אור שניתן להקרין החוצה ואיך לעשות זאת למרות ש'השופט' מנסה לשים רגליים לכל דבר טוב. הנשים כיום רוצות חיזוקים אמתיים ולא סתם הופעות ואני מרגישה שההופעה הזו יושבת בדיוק על הנקודה הזו, עם הניסיון (מלשון וותק) ועם הניסיון (מלשון התמודדות) שיש לי. אני באה עם סיפור חיי ולא כמרצה, ומלווה את הערב עם שירים שמחים שכתבתי ומילות עידוד".

ואם קראתם את כל האמור לעיל ועמדתם קצת על אופיה המיוחד והייחודי של אריאלה לא תופתעו לשמוע שהתכנית הזו בהנחיתה ובהגשה לא מלווה עם אורות, קולות ופרוטכניקה. אריאלה מגיעה אליהם עם טייפ פשוט, מדליקה שיר ברקע ואז מתחילה.

באופן כללי, למרות שהחיים של אריאלה מאוד תלותיים, בפרט בנושאים כמו הסעות, קניות, עניינים טכניים, מחשבים, דואר ועוד, מצד שני ("רק בדיעבד" היא מבקשת להדגיש), העובדה שאין מה שיפריע לה, יגזול את קו המחשבה שלה וישאיר אותה בלתי ממוקדת גורם לה להפיק את המרב. זה בא לידי ביטוי בעולם הפנימי שלה, בכך שיש לה זמן להתבונן בעולם הפנימי שלה והיא יודעת להעריך כל דבר, אבל גם בעובדה שהדברים הרבים שיוצאים תחת ידיה, מגיעים בצורה המושלמת ביותר. זה יכול להיות תבשיל טוב או עוגה מושקעת (כל מי שנכנס בפתח דלתה של משפחת סביר מעיד על תבשילים ברמה גבוהה ששמם יוצא למרחוק), אירוח בצורה מושלמת ("אני רק מארחת אבל לא מגישה"), מענה טלפוני של נשים רבות שרק רוצות חיזוק וסבתא במשרה מלאה ל-12 הנכדים במשרה מלאה, כמו שרק היא יודעת. עד ממש לאחרונה הפעילה אריאלה קבוצת ווצאפ לנשים מכל העולם העוסקות בחינוך שבו העלתה מידי יום שירים וחיבורים חדשים בהקלטה קולית... הקבוצה הזו הפכה ללהיט וחברותיה צרבו מידי יום את החומרים שהועלו על דיסקים, אבל אחרי תקופה ממושכת זה עייף את אריאלה והיא לקחה פסק זמן מהקבוצה הזו.

ממש לפני סיום אריאלה מבקשת לגעת בעוד שני נקודות. סיפור של השגחה פרטית ושני מסרים.

"באחת ההופעות שלי בבנייני האומה מול קהל עצום של אלפי נשים חב"דיות מכל הארץ, ניגשה אלי אחת המשתתפות והביאה לי פתק. הנחתי את הפתק בכיסי מתוך מטרה להביא אותו לקובי מאוחר יותר, על מנת שיקרא לי מה כתוב בו, אבל שכחתי מהעניין. תקופה קצרה אחר כך שאלתי את קובי על אפשרות של קניית פאה עבורי במקום המטפחת שליוותה אותי מאז שחזרנו בתשובה. הוא חשב מעט אבל ענה שאינו יודע מה להחליט, ושאם כיסיתי את ראשי עד אותו יום במטפחת כדאי שאמשיך כך. משום מה, באותו רגע נזכרתי בפתק שהיה בכיסי, הוצאתי אותו וביקשתי מקובי לקרוא אותו. לתדהמתנו לא היה גבול: הפתק נכתב על ידי אישה בעילום שם. לדבריה, היא חייבת לי תודות על כך שבאמצעות שירי וספריי עזרתי לה פעמים רבות ולכן, כהוקרת תודה, היא רוצה ליידע אותי שהרבי מליובאוויטש אמר שכיסוי הראש בפאה (ולא במטפחת) היא סגולה לילדים יראי שמים. מיותר לציין שכבר למחרת רכשתי לעצמי פאה.

"המסרים הם, קודם כל לא לבכות על 'אבל' ו'חבל' – תמיד לעשות ולהתקדם גם אם נראה לנו שפספסנו משהו, ושנית, כוכב שלא מאיר הוא כוכב שהולך ליפול - כל אחד צריך לשאול את עצמו מידי בוקר ומידי לילה האם הוא מאיר".

ואם אישה שמתמודדת עם כל כך הרבה נסיונות מאירה בצורה יוצאת מן הכלל, נראה לי שכולנו יכולים.