תפארת: הקיבוצניקית שהפכה לאמנית חבדניקי"ת

שנות ילדותה של תפארת טויסטר (כיום בשנות החמישים לחייה) בקיבוץ השומר הצעיר, הזכירו יותר סיפור תנכי קדום. אמה הייתה רועת צאן המחוברת מאוד לסיפורים על משה ודוד, שרעו את צאנם במסירות ואהבה. עבור תפארת, שנקראה אז הגר, ועבור אחותה שרה, הכבשים היו חברים טובים. בקיבוץ בו גדלה, לציונים לא היה ערך. לא ערכו מבחנים, והלימודים היו אמורים להיות מתוך כיף ומשמעת פנימית. העיקרון היה כי בית הספר צריך לחנך לערכים, ולקריירה אין כל חשיבות, כסף היה כמעט מילה גסה. עבור תפארת-הגר, שמגיל צעיר נמשכה לאמנות, החיים היו נוחים, אבל גם קצת משעממים.

הקיבוץ היה חדור אידיאלוגיות שמאלניות, וביתם שלהם היה אף קיצוני מכולם. לדת לא היה מקום בביתם. "חוץ מיום כיפור, בו צמנו מגיל צעיר. אמא הייתה לומדת תנ"ך ותלמוד" היא מספרת, "בתור הנאה אינטלקטואלית בלבד, ובכל זאת זו הייתה סיבה בשבילי לזלזל בה. לפעמים היא הראתה לי דתיים, באוטובוס למשל, אבל הסתכלנו עליהם כמו שמסתכלים על שבט מוזר מאפריקה".

בקיבוץ, הגר ואחותה גדלו בבית ילדים, מה שהקל עליהן את תהליך הגירושים של הוריהן. אמה עברה לגור בתל אביב, והיא נשארה שם, בבית הילדים, לצד אביה שנישא מחדש.

עוזבים את הקיבוץ

"מלחמת יום הכיפורים מסמלת את המפנה בחיי הקיבוץ. הקיבוץ נהג לחגוג יום הולדת ביום כיפור, כאחד מאחד עשר נקודות שעלו על הקרקע ביום זה. במלחמת יום הכיפורים, הקיבוץ איבד שני חיילים. אחרי המלחמה, נגמרה האופוריה ויום זה הפך ליום אבל. האבל הכבד, ועוד סיבות רבות גרמו להתפוררותו של הקיבוץ. מתנדבים רבים, יהודים ולא יהודים, הכניסו אוירה לא טובה, נהנתנות וסמים. בבית הספר, כפי שאמרתי, לא היו מבחני בגרות, והמשמעת הפנימית שפעם הייתה, התפוררה. האידיאולוגיות נזנחו גם הן, ולא עמדו במבחן המציאות. הרגשתי שאין לי יותר מה לחפש בקיבוץ המתפורר. החלטתי לגור עם אמא שלי שהתחתנה בינתיים, ולהרגיש טעם של משפחה בעיר. עברתי לתל אביב, ולמדתי שם בתיכון לאומנויות".

הגר עזבה את הקיבוץ. הפרידה דרשה אומץ והימים שבאו אחריה היו קשים עוד יותר. "עברתי בבת אחת מחופש כמעט מוחלט, למרתון של מבחנים ובגרויות. הרגשתי שאני משועבדת ללימודים. זה לא התאים לנפש האומן שלי".

במהלך שנות לימודיה בתיכון, הגר וחבריה הגיעו לסמינריון שורשים בירושלים. הסמינריון לא היה דתי, כל מטרתו הייתה להכיר לנוער מעט משורשיו ההיסטוריים. הם נדהמו לגלות כמה שהם לא יודעים כלום.

"הזלזול בדת היה חלק מהחיים שלי. הרגשתי תמיד צורך להוכיח לכל מי שהיה לו קשר כלשהו ליהדות, שהכל שקרים. סבתא שלי הייתה דתיה, והייתי מתווכחת איתה ועם כל מי שיכלתי. פתאום, הסמינריון הזה העמיד לי מראה מול העינים, את פשוט בורה. לא יודעת כלום על עצמך. ביקשו מאיתנו להגדיר את עצמינו – יהודים? ישראלים? אזרחי העולם? לא ידעתי איך להגדיר את עצמי, וזה הפריע לי".

"ביקשתי להיות בחדר עם בנות דתיות"

הגר סיימה את לימודיה בתיכון לאומנויות, מבולבלת למדי. בלי יכולת להגדיר מי היא בעצם, ולמה היא חיה. לפני הצבא היא הלכה לקורס קדם צבאי בבית ספר שדה בעופרה. "בקשתי להיות בחדר עם בנות דתיות, כי אני טיפוס שאוהב להתווכח. רציתי להוכיח להן שהן טועות".

בקשתה נתקבלה. הגר שוכנה בחדר אחד עם בנות דתיות, חלקן חוזרות בתשובה, שהגיעו במסגרת שרות לאומי. "היתה שם בחורה חכמה מאוד, שלא נתנה לי להתחמק. הייתי שואלת שאלה, לגמרי בשביל לקנטר, וכשלא ממש הבנתי את התשובה הייתי מעבירה נושא, אבל היא לא נתנה לי. היא הייתה מובילה אותי לעומקים חדשים".

"פעם, כשדיברנו על תפקידה של האישה ביהדות, ניסיתי להציג את הנשים הדתיות כמקופחות, כחסרות אפשרות לבטא את עצמן. כל היום סביב הבית והילדים. היא שאלה אותי – מה לדעתך יצירת האמנות הנפלאה ביותר שיכולה להיות? היא גם השיבה: הלידה, הרגע בו תינוק או תינוקת יוצאים לאוויר העולם. היא צדקה. חשבתי לעצמי שאני לא צריכה להיות דתיה בשביל להבין את זה".

הקורס בעופרה התנהל באוירה אמונית מאוד. המדריכים הסבירו את דעתם, בלי לנסות להצטייר כאובייקטיביים. הם הבהירו כי בתי הספר הממלכתיים אינם באמת אובייקטיביים, אלא מציגים רק צד אחד – אנטי דת. לכן, אמרו, נציג לכם את הצד השני. "מאז הבנתי שאין אובייקטיביות, וחשוב להכיר את השקפה והרגש שמניעים את העובדות".

הגר נחשפה לדברים חדשים. "ראיתי אנשים עם עומק, לא טיפשים בכלל. ראיתי הגיון מאחורי הדברים שהיו נראים לי בעבר פרימיטיביים".

במהלך השרות הצבאי סידרו לה אירוח לשבת אצל משפחות דתיות. "המשכתי להתעניין, אבל עדיין, הכל היה במישור האינטלקטואלי, הראש נפתח לעולם חדש ומעניין. שום דבר עוד לא התבטא בפועל".

אובדן ביום כיפור

הגר עוד מסתובבת חסרת חוט שדרה. פעם משתכנעת לכיוון אחד, ופעם לאחר. היא מחפשת משהו שיעניק לה משמעות לחיים, קצת ערכים. היא מחליטה לבדוק אפשרויות נוספות – יוגה, טבעונות, מדיטציה ועוד. אבל זה לא מספק את הנשמה שלה, שהחלה לבעור. היא שוב מוצאת את עצמה מחפשת, מגיעה לשיעורי יהדות שונים, ונמשכת.

בשלב זה הגר כבר הייתה מאורסת, ופחדה שהמשיכה לדת תפרק את החבילה. היא שיתפה את מי שנהיה לבעלה, וזה לא הפריע. הם נישאו בחתונה צבאית דתית כשרה, כשהגר עצמה עוד לא לגמרי מבינה למה צריך טקס דתי שכזה.

"בעלי ואני נסענו לארה"ב ללימודים הוא – במוסיקה. ואני באמנות. לקראת סיום, רצינו כבר ילדים, וזה לא קרה. ראיתי שאין לי ברכה. פניתי לרב קונסרבטיבי ושאלתי אותו מתי מדליקים נרות שבת. התשובה היתה – מתי שאת רוצה".

התשובה הייתה מוזרה בעיני הגר, שהבינה שלא כאן תמצא את מבוקשה. הייתה לה חברה בתהליכי גיור, שהכירה לה את הרב שליווה אותה, רב חבדני"ק.

"הגעתי אל הרב עם מטפחת וחצאית, כי ככה ראיתי את הדתיות בארץ הולכות. אמרתי לרב שאני רוצה לחזור בתשובה. זה לא היה קל".

לאחר ניסיונות כושלים של הריונות שלא החזיקו, לאחר שנים של ציפיה, במוצאי היום הקדוש בשנה, יום הכיפורים, הגר התבשרה שהתינוקת שברחמה מתה. "השבר היה גדול. הגיע לשם רב רפורמי, שהציע לי לקבור אותה. שאלתי אותו מיד – אתה מתכוון לבית עלמין של יהודים ונוצרים יחד? הוא ענה – בודאי. הבהרתי לו שאם יש לילדה הזו אפשרות למצווה אחת בעולם הזה – קבר ישראל, אני לא אמנע אותה ממנה".

השבת ששמרה

לאחר האובדן הזה, בני הזוג הגיעו להכרה שאין שום דבר בעולם שהוא בשליטתנו. הכל בידי שמים. הם החלו לשמור שבת.

"באותה תקופה, בעלי קיבל הצעה לעבודה מכניסה במיוחד בדרום אפריקה. בדקנו את ההצעה ברצינות, ואז התברר לנו כי העבודה שהוצעה לו כרוכה בחילול שבת. זה היה ניסיון, לשמור את השבת. שינינו כיוון".

מדהים לשמוע, שתקופה קצרה אחר כך, החלה מהפכת האפרטהייד בדרום אפריקה. אם בני הזוג היו מקבלים את ההצעה, ההפסד הכספי היה גדול. זו הייתה אולי הפעם הראשונה בה הרגישו את הפעולה והשכר הישיר של מצוה, אבל ממש לא האחרונה.

"החלטנו לחזור לארץ, אבל קודם עברנו דרך ארצות הברית. סבתא שלי מצד האבא היתה דתיה, והיא גרה שם. התארחנו אצלה, ושם התחלנו להקפיד ברצינות על טהרת המשפחה. נכנסתי להריון. זה היה מותח, אבל כעבור תשעה חודשים בארץ, ברוך ה', ילדתי את בני בכורי. חי, בריא ושלם".

הגר ובעלה הגיעו לארץ, לבאר שבע, שם פגשו את הרב יחזקאל סופר, והחלו להשתתף בשיעוריו בקביעות. "אהבתי את השיעורים האלו. גם בשל תוכנם המעניין וסגנונו הקולח של הרב, וגם בשל התחושה הקהילתית שהייתה שם. אחרי השיעור תמיד נשארנו לפטפט קצת, וגם לעניינים מעשיים- תורנויות לפעילויות חסד וכד'. אני, שגדלתי בקיבוץ, חיפשתי קיבוץ בתוך העיר, ושם מצאתי את זה".

הגר ובעלה ניהלו כבר אורח חיים דתי, והגדירו את עצמם כידידי חב"ד, על אף שכלפי חוץ עוד לא נראה שינוי. "בשלב מסויים החלטתי שאם הרבנים של חב"ד בעיר, שאני כל כך מעריכה אותם, מחזיקים כל כך מהרבי מלובביץ, אז הגיע הזמן לראות במי מדובר. נסענו לרבי, והוא כבש אותנו".

הגר ובעלה חזרו לארץ, ועברו דירה לרחובות. ברחובות יש קהילה חב"דית גדולה יחסית. שם, כשבנם בן ה4 מנדנד ומבקש להיראות כמו כולם, השתנתה גם הופעתם החיצונית. גם הוריה של הגר, שבתחילה נבהלו מן השינוי, החלו להינות ממנו. "אמא, שתמיד אהבה תלמוד, נהנתה ללמוד עם הנכדים גמרא, והתפעלה מהרמה הגבוהה".

אמנות ככלי

הילדים קצת גדלו, והיו חוזרים לעיתים פגועים מחבריהם בגן ובבית הספר. החברים היו קוראים להם 'בני ישמעאל', לאחר ששמעו כי לאמא שלהם קוראים הגר.

"לא היתה לי סיבה לשנות את השם, בסך הכל, הגר הייתה אשתו ששל אברהם אבינו. אבל לילדים היה קשה עם זה, וחוץ מזה – להגר לא יצאו ילדים מי יודע מה... אז הוספתי שם. בהמלצה של רב מפורסם בחרתי בשם תפארת, שאני חושבת שמבטא אותי ואת האמנות שלי".

אם פעם ראתה תפארת–הגר באמנות מטרה, כיום היא רואה בה אמצעי. תפארת משתמשת באמנות ככלי לבטא רעיונות חסידיים עמוקים ולהמחיש אותם בצורה מיוחדת.

"האמנות בימינו לא מעתיקה את המציאות – בשביל זה יש מצלמה. תפקיד האמנות להתבונן ולמצוא את העומק שבמציאות. וכאן מבחינתי החיבור לחסידות – העומק שבבריאה, והעומק שבאדם, הכוחות המופלאים שאלוקים נתן לנו. אני עוסקת כיום גם בחינוך ובהעצמה אישית, וגם בתחומים אלו אני מכניסה המון אמנות. ילדים, וגם מבוגרים, מבינים טוב יותר על ידי המחשה והתנסות חווייתית".

לתפארת יש כיום משפחה לתפארת, ילדים ונכדים מוכשרים ומתוקים. "עברתי הרבה, אבל כשאני מסתכלת על המשפחה שלי אני מרגישה שבשביל הנחת הזו היה שווה הכל".

תפארת בשמחה משפחתית