כיצד הגעתי ממגרשי ה"סופרבול" לבית הכנסת

הכירו נא את אלן ויינגרד. שחקן קו ההתקפה בקבוצת הגרין ביי פקרס. שחקן בדאלאס קאובויס. אלוף. לאלן, הזוכה בסופר-בול ה-27 כחבר בדאלאס קאובויס 1992, היו חיים נהדרים. "חיים שכל אחד היה רוצה", כפי שהוא עצמו הגדיר זאת. הוא היה אתלט מוכשר והיו לו חיים אישיים נפלאים. הוא גדל והפך מילד רגיל החי בדרום פלורידה לאחד האתלטים המצליחים ביותר בעולם.

ועם זאת, תמיד נראה היה כי יש לצדו מישהו אחר. מישהו ההולך אתו במסעו מפלורידה לקולג' בטקסס, אל המקצוענים. הוא צפה בו בהתבגרו, התאמן אתו כשהתכונן להפוך לחלוץ, ואפילו ישב עמו כשהלך לדוג. מי היה זה? מי צפה בו, מי התאמן אתו, מי הלך לדוג אתו?

הכירו נא את שלמה ויינגרד.

יהודי.

כשאלן היה צעיר, הוא כמעט ולא הבחין בשלמה. הוא חשב שכל מה ששלמה צריך זה בר-מצווה. כל מה שהוא צריך זה "המסיבה הגדולה, וזהו זה". כשאנשים החלו לשאול אותו שאלות על שלמה, הוא לא טרח לענות להם. "למה בחנוכה יש שמונה ימים? לא רק שאני לא יודע, גם לא איכפת לי".

ועם זאת, שלמה נשאר לצדו, המשיך לשבת אתו, לעבוד אתו. פעם בכמה זמן הוא הרים את ראשו, ותכופות היה זה בזמנים שבהם אלן הכי פחות ציפה לכך. אנשים נהגו לומר לו דברים כמו "אתם העם הנבחר". בזמנים אלה, אלן לא יכול היה שלא להבחין בשלמה, וכפי שהוא הגדיר זאת, "גאוותי על היותי יהודי המריאה לשחקים!". מקרים כאלה היו הדברים שעזרו לו להבין ששלמה הוא חלק ממנו, אף שהוא לא הבין בדיוק את האדם הזר הזה.

הוא "תמיד הרגיש שיש משהו שעליך לעשות בקשר להיותך יהודי". עם חלוף הזמן, הוא חש זאת יותר ויותר.

שלמה שמר על שתיקה במשך רוב חייו של אלן. שלמה נתן לו להתפתח כשחקן פוטבול, צפה בו כשזכה ב"סופר-בול" עם טרוי אייקמן. הוא אפילו עודד אותו. וכל הזמן הזה, הוא המתין בסבלנות.

ואז פרש אלן.

כרטיס הפוטבול של אלן

פרישה – התחלה חדשה

"כשאתה עוזב את הליגה המקצועית, זה מעבר כביר, משחקן פוטבול מקצועי לחיים כאחד מן החבר'ה". אלן, תוך שהוא משתמש במשמעת שלמד מן הפוטבול, החל ללמוד מקצוע אחר, בתחום הנדל"ן. הוא שיחק גולף, היה נשוי עם ילדים והחיים היו "די טובים".

אבל איכשהו, ככל שעבר הזמן, התחזקה אצלו התחושה שמשהו אינו כשורה. משהו היה חסר לו מאז שעזב את הפוטבול. "הייתי מורעב להשראה. כאתלט קיבלתי את זה, אבל כאדם רגיל – זה חסר לי". הדברים החלו להשתנות רק כשבן-דודו הזמין אותו אליו לשבת.

הייתה זו השבת הראשונה של אלן.

כאשר אלן אכל את הסלמון ברוטב טריאקי ואת העוף והתעלם מאחד הילדים שישב ליד השולחן ונשא נאום על מה הוא למד בבית הספר באותו שבוע, שלמה ישב בסבלנות והמתין לרגע שלו.

בסוף הארוחה, בן דודו של אלן הזמין אותו לשיעור תורה. מתוך רגש חובה יותר מכל דבר אחר, השיב אלן "בסדר, אלך לשיעור אחד".

כשצעד אלן לשיעור התורה הראשון בחייו, לא יכול היה שלא להבחין בבית המקסים שנכנס לתוכו. בדיוק כמו בבית בן דודו, הוא היה יותר מעוניין בחומר מאשר בכל דבר רוחני שהוגש לו. הפעם, במקום על הסלמון ברוטב טריאקי, התמקד במטראז' של הבית. הפעם, במקום להתעלם מילד, הוא התעלם מן הרב.

אך הפעם, משהו פגע בו. הפעם, שלמה לא המתין בשקט. הפעם היה על אלן להקשיב. כיוון שהפעם, מילותיו של הרב דיברו ישירות אל שלמה דרך אלן, ונגעו בלבבם של שניהם גם יחד.

"הוא דיבר על חומרנות. וחומרנות בחייך יכולה להוביל אותך לקיום רדוד מאוד. ואתה רוצה את הדבר הבא. ברגע שאתה מקבל את הדבר הבא, תרצה עוד דבר. זה פשוט לא עומד לספק אותך. וזה בדיוק המקום ששם הייתי".

חייו של אלן, הדברים שבהם התעניין יותר מכל, התגלו לפתע כהווייתם. סלמון ברוטב טריאקי ובתים גדולים הם דברים שפתאום לא נראו לאלן כל כך מרגשים. ובאופן מפתיע, התורה שממנה התעלם זמן רב כל כך נראתה מסעירה יותר משתיאר לעצמו אי פעם.

אלן חותם על כרטיסי פוטבול לילדים

נהיה בנאדם

אלן קפץ מיד לתוך החוויה הטרייה הזו. "הלכתי לשיעור הבא, והוא [הרב] נתן לי את החומש הראשון שלי". ככל שהתקדם בלימודיו, הלך אלן ונעשה יותר ויותר ממוקד. לאט לאט, פנימית, עזר אלן לשלמה לצמוח. הוא שאב השראה מן התורה ולמד "מה זה עומד לעשות לי. איך זה הולך להכות בי ישר בבטן ולעשות אותי למענטש. איך זה עומד לעשות אותי לאדם טוב יותר". פתאום החל אלן להבחין בשלמה, ויחדיו, הם עבדו כדי לעזור אחד לשני לצמוח.

"רק בשנת 2001 פגשתי זוג של שלוחי חב"ד והלכתי לבתיהם לשבת. התחלתי ללכת לבתיהם יותר ויותר ויותר, עד שזה הפך כמעט לעניין של מדי-שבוע". כאשר החל אלן להבין את שלמה, הוא עשה יותר ויותר כדי לעזור לשלמה להתעורר לחיים. הוא נוכח כי ביכולתו "לקחת את תחושת השבת הזאת ולמתוח אותה על פני השבוע כולו".

וכך, כשכל הדברים הללו חיים בתודעתו, החל אלן, שהוזמן על ידי ידיד לבוא לבקר בישראל, למתוח את ההשראה שלו ובאמת להזמין את שלמה לחלוק עמו את חייו. "עליתי על מטוס וחבשתי כיפה", וכך סוף סוף נתן אלן לשלמה לצאת מן הקונכייה שלו. מאותו יום ואילך חבש אלן כיפה תמיד. מאותו יום ואילך הפכו אלן ושלמה לשותפים אמיתיים.

שלמה נתן לאלן השראה, ואלן לימד את שלמה איך להפוך לאלוף מנצח. אלן "ניחן בהרבה, הרבה שנים של משמעת ושל מוסר עבודה ושל התמקדות והקרבה, ולמד כך לתת דברים, להעניק". אלן ידע מה פירוש הדבר לעבוד למען התכלית העליונה. וכעת, הוא עמד ללמד את שלמה את הדברים הללו.

אלן לימד את שלמה איך להתכונן, איך להיכנס להלך הרוח המתאים למשחק רציני. הוא לימד את שלמה שלהיות אלוף פירושו לעבוד קשה. פירושו תהליך הכנה. אלן לימד את שלמה, שכשחקן פוטבול, "לוקח שישה ימים קשים כדי להכין את עצמך למשחק כמו שצריך". בדיוק כפי שלימד פעם את אלן אחד המאמנים החביבים עליו, אלן אמר כעת לשלמה, "אתה צריך להיות לבוש כך שאתה מוכן ליציאה. אתה צריך לקחת אתך את ספר התרגילים והאימונים שלך". כאשר אלן עזר לשלמה, שניהם צמחו יחדיו. בכל פעם שהם הצליחו להתקדם, בדיוק כפי שאלן נהג לעשות אימונים עם משקלות, הם קיבלו השראה. בכל פעם שהם ראו את התוצאות, הלכה התלהבותם וגברה.

אלן מספר את סיפור חייו לנוכחים

לא לקח הרבה זמן עד שאנשים הקרובים לשלמה החלו להיווכח בנוכחותו ובמסע רב-ההשראה שהוא עובר. לקראת סוף חייו של אביו, החל שלמה להזמין את אביו יותר ויותר לעשות אצלו את השבת. אחרי שהתנגד קצת, נכנע לבסוף. כפי שאמר זאת שלמה, "הוא ראה, אני טעמתי". אביו ראה סוף סוף את שלמה מצטיין, קורן. "הוא קיבל השראה אמיתית. הוא ראה את מה שראיתי אני, והוא הלך והתפתח". אביו מעולם לא היה גאה יותר בבנו כמו בתקופה הזו.

יום אחד, אביו של שלמה, שראה את בנו צומח והופך מתלמיד צעיר בפלורידה לשחקן פוטבול מצליח היישר מן הקולג' בטקסס, לאלוף ה"סופר בול", פנה אליו ואמר, "אני גאה יותר בכך שאתה חובש כיפה משהייתי אי פעם, כשחבשת קסדת פוטבול לראשך".

הסביר שלמה: "עליך להבין מי אמר את הדברים האלה. הם באו מאב גאה מאוד. אבא שדאג לצלם כל משחק שאי פעם שיחקתי בו. איש שצפה בכל משחק שלי. הוא היה גדול האוהדים שלי. הוא מעולם לא יצא מן הבית בלי כרטיס הפוטבול שלי בכיסו".

היה זה אביו זה, אבא שהיו לו כל כך הרבה סיבות להיות גאה בבנו, שאמר זאת לשלמה. שלמה זכה בסופר-בול. הוא חווה דברים שרובנו רק חולמים לחוותם. ועם זאת, כשאביו אמר זאת, אין דבר בעולם שהייתה לו משמעות רבה יותר עבורו מדבריו של אביו.

לכן, אין זה מפתיע כי שלמה הבין שהוא ואלן יוכלו להשתמש במסעם כדי להעניק השראה לאחרים. שלמה, שהוא אולי אחד משחקני הפוטבול בעלי כישרון הדיבור הטוב ביותר בליגת ה-NFL, נוכח בעוצמתה של החוויה שעבר, והתמסר לסיפור סיפורו. הוא הבין מדוע היה עליו להישאר במסתור זמן כה רב, ולמה אלן לא נתן לו לצאת זמן רב כל כך. "אני חושב שהסיבה ששיחקתי, הסיבה שאני עונד טבעת סופר-בול, היא לספר למישהו את הסיפור שלי".

כיום, שלמה נוסע סביב לעולם ומספר את סיפורו לכל אדם המוכן להקשיב. בעזרת נוכחותו רבת העוצמה והאישיות הכריזמטית שלו, הוא עזר לשנות את חייהם של יהודים רבים ולסייע לאחרים לצמוח. מאלוף בפוטבול, הוא הפך לאלוף ביהדות.

אף על פי כן, סביר כי אך הוגן יהיה לשאול את שלמה אם הוא מתגעגע לחייו הקודמים. היה לו הרבה, וחייו כעת שונים באורח משמעותי ממה שהיו. שלמה אמנם נשאל זאת פעמים רבות מאז שהוא ואלן הפכו לשותפים. בתגובה לכך, הוא אומר פשוט, "אין שום דבר טוב יותר, כולל זכייה ב"סופר-בול", מאשר "לשתף בסיפורך אדם אחר בתקווה שאחרי שישמע את סיפורך הוא יאמר, 'אתה יודע, שלמה, התנגדתי כל כך לרעיון של לבישת כיפה, אבל כעת לאחר ששמעתי אותך מדבר, אני מתכוון לחבוש את הכיפה שלי כל הזמן'".

"האם אני באמת מתגעגע לזה? למה יש כאן להתגעגע?"

מאמן ילדים