פעם, אסתר מלכה חשבה שהיא מלכה. לכל מקום אליו רצתה להגיע, היו ה'משרתים' – אבא, אמא, או הצוות בגן, דוחפים את הכסא המתגלגל שלה. היא אף פעם לא הייתה צריכה לקום מן הכסא, ממש כמו מלכה אמיתית.

אסתר מלכה נולדה עם מחלה נדירה מאוד בעצמות. כיום היא בת שבע עשרה, גרה בכפר חב"ד, לומדת בכיתה יא, ועברה בינתיים למעלה מ150 שברים במקומות שונים בגוף.

"למדתי בגן טיפולי, עם ילדים שרובם מבחינה שכלית היו בסדר גמור, אבל מבחינה גופנית הם לא תפקדו כמעט. הרגשתי שאני לא שייכת לשם. היו שם ילדים שלא תפקדו בכלל, ותמיד זלזלתי בהם. אני הייתי ילדה רגילה ושובבה, עם קושי אחד שאפילו לא ידעתי אז שהוא קושי – הכסא".

אסתר מלכה עולה לכיתה א, והפעם היא נרשמת לבית ספר רגיל, בכפר חב"ד. שם, כסא הגלגלים כבר לא היה ממש כסא מלכה, הוא החל כבר להעיק. "בכיתה א הבנתי בפעם הראשונה שמשהו בי שונה. כל החברות סביבי שיחקו בחבל ורק אני לא יכולתי להשתתף. אף אחד לא הסביר לי למה אני לא יכולה, למה רק אני מלכה על כסא. זה הפריע לי, אבל הסברתי לעצמי שאני כנראה מיוחדת מדי בשביל לשחק עם החברות בכיתה, הן לא מספיק טובות בשבילי".

בכיתה ג, אסתר מלכה פוגשת לראשונה באנשי מקצוע שהם לא רופאים בחלוק לבן – פסיכולוגים. "הם שאלו אותי כל מיני שאלות שלא הבנתי. בהתחלה הם שאלו אותי מה אומר בשבילי הכסא. לרגע לא חשבתי שהכסא יכול לדבר... כשקלטתי פתאום שיש משהו שהכסא אמור לומר לי, זה היה קשה ועצוב מדי. פתאום הבנתי שאני שונה מכולן, וכך אשאר לעולם. אף פעם לא אוכל להשתחרר מהכסא הזה".

הכסא הפך בעיני אסתר מלכה לאוייב. "הייתי מתעוררת כל בוקר, רואה שוב את הכסא ליד המיטה, יודעת שאני צריכה לעלות עליו, ומשתגעת. זה היה סיוט. בשלב מסויים, הפסקתי להסתכל במראה, לא הייתי מסוגלת לראות את עצמי יושבת על הדבר הזה".

בכיתה ה', כבר לאיש לא היה ספק כי אסתר מלכה בדיכאון אמיתי. "חשבתי שאני היחידה בעולם עם המחלה הזו. רציתי לברוח, לא הרגשתי שיש לי בשביל מה לקום בבוקר. לא הייתה לי טיפה של שמחת חיים. הייתי מבולבלת ועצבנית, והמצב שלי רק הלך והדרדר מיום ליום".

אסתר מלכה פגשה הרבה מלאכים בדרך. המלאך הראשון הגיע עכשיו, כשהיה נראה שאין לה עוד סיכוי.

"זו הייתה אחת המורות, שלא נתנה לי להיגמר. היא קלטה את המצוקה שלי, ולא סמכה על הנס שמשהו ישתנה בי. היא הגיעה עם המון אכפתיות ואהבה, ונתנה לי להבין שאסור לי להראות למחלה שלי שאני מפחדת ממנה. אני חייבת לנצח, בכל מחיר. היא הצליחה להחזיר לי משהו מכח הרצון שאבד לי".

כיתה ו. אסתר מלכה מתרגשת לקראת בת המצוה שלה. החגיגה הייתה אמורה להיות גדולה במיוחד, וגם לאסתר מלכה היו תכניות משלה לקראת היום המרגש. "רציתי לגדול, להיות טובה יותר. הבנתי שאני צריכה לעשות עם עצמי משהו, אני כבר לא ילדה קטנה. החלטתי לנסות להיות רגועה יותר, וגם לתת יותר".

אבל התכניות היפות התנפצו. שבוע לפני בת המצוה, בדרך חזור מבית הספר, אסתר מלכה מוצאת את עצמה נמחצת בין כסא הגלגלים לאבן סלע גדולה. "זה אף פעם לא קרה לי, אבדתי שליטה על הכסא והתהפכתי. שקלתי אז 18 קילו (!), והכיסא – 75 קילו... הרופאים טענו שיצאתי בנס, אני ידעתי רק שאני לא יכולה לנשום מרוב כאבים. היו לי שברים בכל הגוף".

בת המצוה נחגגה במחלקה האורטופדית, כשכלת החגיגה שוכבת במצב של חצי שיתוק.

די היה באשפוז הארוך כדי לשבור שוב את רוחה של אסתר מלכה, ומיד אחר כך הגיע גם גיל ההתבגרות ואמר את דברו. "כיתה ז הייתה עבורי תקופה של משברים. שוב נכנסתי לדכאון, עמוק יותר מהראשון. אמנם כלפי חוץ הייתי נינוחה יותר מאשר אז, לפני שנתיים, אבל בפנים הייתי גמורה".

וכאן, פגשה אסתר מלכה את המלאך השני.

"הייתה חברה אחת, מלאך ממש, שידעה מה אני עוברת. הייתי מספרת לה כל מה שהרגשתי. היא הייתה חברה אמיתית, שלא ריחמה עלי ולא קבלה את הדיכאון שלי כמובן מאליו. תמיד הרגשתי שאני מסכנה. היא הייתה הראשונה שלא פחדה לומר לי שיש מסכנים יותר ממני. היא אמרה לי שהכסא שלי הוא סיבה להעריך אותי, ושאני צריכה להסתכל עליו בצורה אחרת".

אסתר מלכה והחברה כבר בכיתה ט, כשמילותיה של החברה מצליחות לחלחל. בוקר אחד, כשאסתר מלכה מתכוננת לצאת ללימודים, היא נעצרת ליד המראה. "ראיתי את עצמי, עם הכסא, אחרי כמה שנים שלא עשיתי את זה. בבת אחת, לנסות לקבל את עצמי ככה, כמו שאני. בכיתי שם, מול המראה, כמו שלא בכיתי בחיים".

"כאן התחיל עבורי פרק חדש. התחלתי לחשוב. פתאום האמנתי למילים ההם, של החברה שלי. הבנתי פתאום שלכל אחד יש קושי, שמתאים לכוחות שלו. גם אם כלפי חוץ אני נראית מסכנה יותר מהחברות שלי, להן יש קשיים אחרים, שפחות נראים לעין. פתאום התחלתי לאהוב גם את הכסא שלי. הבנתי פתאום הוא עוזר לי לא רק מבחינה טכנית, הוא עוזר לי להתחיל לבנות את האישיות שלי, להוציא מעצמי את המירב".

אבל כל אלו היו הרהורים שבלב. אם תשאלו את חברותיה לכיתה – אסתר מלכה נשארה תלמידה לא ממושמעת, המנסה להרוס כל קשר חיובי שהמורה ניסתה ליצור עימה.

"התנהגתי מזעזע, אני מודה. הייתה לי מחנכת מדהימה שהבינה שאני לא רעה וההתנהגות הזו היא לא באמת חלק ממני, אבל ככל שהיא הבינה יותר אני הייתי חצופה יותר".

המהפך קרה בעקבות אסיפת הורים. אסתר מלכה הייתה אדישה. היא ידעה בדיוק מה תאמר המורה באסיפת ההורים, כמו בכל שנות לימודיה. היא מקסימה, היא חכמה, אבל... והאבל היה גדול.

"אמא חזרה מאסיפת ההורים בלי אבל. היא אמרה שאני מוכשרת, שאני מדהימה. שאלתי אותה – ומה האבל, אמא? והיא רק חייכה באושר".

"למחרת, בבית הספר, רצתי אל המורה. צעקתי עליה – למה שיקרת?! למה לא אמרת את האמת?! אמא שלי יודעת מי אני! אבל המורה לא הבינה מה אני רוצה. 'אמרתי את האמת' היא אמרה לי 'זה מה שאת'".

"הייתי בסערת רגשות. לא ידעתי מה לחשוב עליה ועל עצמי. פתאום צצו המילים. אמרתי לה - אנשים רואים את מה שאין בי, אבל את חיפשת את מה שיש בי. היא ברחה, שאני לא אראה אותה בוכה, אבל ראיתי, ומשהו נשבר בחומה שלי. היא הייתה המלאך השלישי שלי. הבנתי פתאום שיש בי עוד משהו חוץ מהכסא".

אם עד עכשיו מחשבותיה של אסתר מלכה עסקו בעיקר במה לעשות עם עצמה, כעת היא התחילה לחשוב מה לעשות עם אחרים. היא נזכרת בזלזול שלה כל השנים בילדים שהם בעצם כמותה, רק בתפקוד נמוך יותר. אם זה בגן הטיפולי בו הייתה, שם לעגה לחבריה, ואם זה בילדים אחרים שפגשה במהלך השנים. היא מרגישה שעליה לכפר על כך.

"התייעצתי עם החברה הטובה שלי, והחלטנו שכשאגדל, אחרי התיכון, אעשה משהו למען ילדים כאלו. בינתיים עליתי לכיתה י', ומשרד החינוך פתח במבצע התנדבות. כל בת בכיתה שלי קבלה ילד להתנדבות, אבל לי הרווחה פחדה לתת ילד כזה. הגעתי למורה שלי והודעתי לה שאני הולכת לפתוח ארגון ראשון מסוגו בארץ, עד כמה שידוע לי. ארגון שמיועד לילדים בעלי קשיים פיזיים, אך ברמה שכלית ונפשית תקינה".

כולם צחקו. אף אחד לא חשב שהיא מתכוונת ברצינות. אסתר מלכה מספרת שהיא דווקא שמחה על כך. "מיד אחרי שאמרתי את זה קלטתי שאני לוקחת על עצמי תיק ענק, והלעג של כולם עודד אותי לשכוח מהרעיון המשונה הזה. אבל המלאכים שלי – המחנכת משנה שעברה והחברה הטובה שלי, שמעו על כך. הן לא ויתרו לי".

אסתר מלכה מארגנת פעילות ראשונה, וזה לא היה קל. הגיעו שישה ילדים מהכפר שלה, וכמו בפעם ראשונה, המשמעת הייתה קשה, וממקומה על הכסא המלאכה הייתה עוד מורכבת יותר.

"חייכתי אל הילדים, אבל רציתי לברוח. תמיד שנאתי את עצמי, פתאום אני אמורה להיות משהו חיובי בעיני הילדים האלו, לחייך אליהם ולהיות מעליהם. זה היה שוק. בסוף הפעילות ילד אחד נתן לי חיבוק ושאל מתי הפעם הבאה. זה גמר עלי. הגעתי הביתה ובכיתי שעות ארוכות. פעילות נוספת לא רציתי לעשות, וכדי לגמור את השעות שמשרד החינוך דורש, המשכתי להתנדב אצל 2 משפחות. בינתיים בכפר התחילו לדבר על הפעילות הזו. שתי המשפחות אצלן התנדבתי שאלו שוב ושוב מתי הפעם הבאה. בסוף החלטתי שעוד פעם אחת ודי".

לפעילות הבאה הגיעה אסתר מלכה מוכנה יותר. היא הייתה משוחררת ונינוחה יותר. "פתאום גיליתי שאני נהנית. כשחשבתי על זה אחר כך, וניסיתי להבין למה אני נהנית, הבנתי פתאום שזו המטרה שלי בחיים, לתת ממה שיש לי לילדים שצריכים את זה".

היום, שנה וחצי אחרי, הארגון של אסתר מלכה פעיל ומוכר לכל תושב בכפר חב"ד, וגם מחוצה לו. כיום רשומים כ40 ילדים בארגון, רובם מרחבי הארץ, ורק חמישה ילדים מתוך הכפר. ההפעלות לילדים כמובן ממשיכות, אך הפעילות התרחבה גם לתחומים נוספים – אסתר מלכה מבלה שעות רבות בשיחות עם ילדים מהארגון על בסיס קבוע, היא דואגת במידת הצורך לקשר עם מוריהם. הארגון דואג לסיוע רגשי למשפחות הילדים, טיולים וחגיגות בת מצוה. העבודה לא קלה, אבל היא מרגישה ויודעת שמה שהילדים הללו זקוקים לו, אין הרבה שיכולים לתת להם.

סיימתי את הראיון עם אסתר מלכה עם דמעות בעיניים. הכסא שלה, אם תשאלו אותי, הוא אכן כסא מלכה.

(ליצירת קשר עם אסתר מלכה: 0527702483)