בהונגריה של אז, תחת שלטון הקומוניזם, לא היה מקום לדת. גם הבית בו גדלה ליאורה רות – אז אורשי - לא היה שונה. היה זה בית נוצרי טיפוסי לשנים ההן, סממנים דתיים כמעט ולא נמצאו בביתם. כך גדלה אורשי עד כיתה א.
"הקומוניזם נפל כשהייתי בכיתה א'. אני זוכרת שאנשים התחילו לצאת מהקונכיות... פתאום התחילו ללכת לכנסיות בימי ראשון, נציגים של דתות שונות הציפו בבת אחת את הונגריה. אני זוכרת שהגיעו אלינו לבית הספר נשים מכל מיני דתות שנכנסו לכיתות ללמד על הדת שלהן".
בין אותן נציגות, היתה אישה נוצריה אחת שהגיעה כדי לספר לילדים את סיפורי התנ"ך. "ממנה הכרתי לראשונה את התנ"ך. מאוד אהבתי את הסיפורים שסיפרה לנו, אני זוכרת את השיעורים הללו בצורה ברורה. הייתי מחכה לשיעורים הללו, אבל כשהיא סיימה ללמד את התנ"ך ועברה, להבדיל, ל'ברית החדשה', משום מה אבדתי עניין. הייתי יוצאת מהכיתה, לא רציתי להקשיב לה".
אורשי מספרת על ילדות לא קלה. הוריה התגרשו, והיא הלכה עם האבא. "חוויתי קשיים רבים, אבל תמיד הרגשתי שיש משהו מעבר למה שאני חווה. הרגשתי והאמנתי שיש אלוקים, וזה מה שעזר לי לעבור את כל המשברים".
"האמונה החזקה הזו באלוקים, יחד עם סיפורי התנ"ך שליוו אותי מכיתה א', גרמו לי להתעניין ביהודים. הייתי עוד ילדה קטנה, ולא באמת יכולתי לחקור וללמוד, אבל היהדות תמיד סיקרנה אותי".
במבנה בית הספר היהודי
השנים עוברות, אורשי מסיימת את בית הספר היסודי. ההתעניינות שלה ביהדות היא עדיין בגדר סקרנות בלבד, עד שאביה, אצלו היא גדלה, שולח אותה ללמוד בתיכון אוניברסיטאי בעירם. "פעם, לפני השואה, המבנה שימש כבית ספר יהודי דתי. כשנרשמתי לשם, התיכון אמנם כבר לא היה כזה, אך המבנה נותר יהודי לכל דבר... על קירות בית הספר היו ציורים של סמלי השבטים, מגן דוד והמנורה. עבורי – זה היה מרתק".
בעוד אורשי מוצאת עניין בסממנים היהודיים בבית הספר, מישהו אחר היה מודאג מאוד. היה זה אבא שלה. "לפני שהתחלתי את הלימודים בתיכון החדש, אבא שלי קרא לי לשיחה. הוא אמר לי שהוא רוצה להכין אותי. הוא הסביר לי שבבית הספר יש גם הרבה תלמידים יהודים, ואמר לי כך – 'ליהודים יש כוח והם רוצים את הנשמה. תזהרי מהם'. אבא אולי חשב שאפחד, אבל את הסקרנות שלי זה רק הגביר... הבנתי שיש כאן באמת משהו מיוחד, אבא הרי יודע מה הוא אומר..."
אורשי מתחילה את לימודיה בכיתה בה רוב התלמידים הם יהודים. היא קיוותה למצוא שם את מבוקשה, אך אף לא אחד מהם ידע מה זה אומר בעצם – להיות יהודי. "כך היה עד גיל 14. בשלב זה הצטרף לכתתנו ילד חדש. היה לו קסקט, אבל מתחתיו כך גילה לנו, הסתתרה כיפה. גם ציציות היו לו, אלא שבהונגריה של אז היה עדיף לשמור אותן בפנים".
המורה הושיבה את התלמיד החדש ליד אורשי, כשהיא עצמה לא מודעת להשגחה האלוקית שכיוונה אותה. "הייתי כבר גדולה יותר, הסקרנות הילדותית פינתה את מקומה לחיפוש אמיתי. רציתי באמת לדעת מיהו האלוקים הזה, שהרגשתי שהוא קיים. יותר מזה – רציתי לעבוד אותו. לא ידעתי איך עושים את זה. הילד הדתי הפך להיות ה'רב' שלי. הייתי שואלת אותו המון שאלות. השיעורים בכיתה עברו ליד האוזניים שלנו, כשאנחנו עסוקים בדיונים עמוקים..."
שנתיים עוברות עליהם בדיונים. אורשי קוראת ספרים על יהדות, רואה סרטים, כמוסיקלית היא גם מאזינה למוזיקה יהודית. אבל רק כשהם בני 16, החבר היהודי אומר לה משפט אחד שמבהיר לה שהיא אכן במקום הנכון. "את המשפט הזה אני זוכרת עד היו כמשהו ששינ את כל ההסתכלות שלי על החיים. הוא אמר לי – 'אלוקים לא נמצא רק שעה בשבוע בכנסיה. אלוקים נמצא בכל רגע, ובכל דבר'. פתאום הבנתי עד כמה זה אמיתי, הבנתי שלא יכול להיות אחרת. אם אלוקים ברא הכל – גם גשמיות וגם רוחניות, אז אי אפשר להתעלם מחלק אחד מהחיים. אלוקים נמצא גם בגשמיות. הוא הסביר לי שאלוקים הוא לא גשמי או רוחני, התפקיד שלנו הוא להכניס את אלוקים בכל חלק של החיים שלנו".
הפגישה הגורלית עם חב"ד
אורשי וחבריה נוסעים לשבוע לפסטיבל בבודפשט. מול האוהל שלהם מוקם אוהל גדול, והיא מזהה את הצלילים הבוקעים ממנו כמוזיקה יהודית מובהקת. היא ממהרת לשם, ולראשונה בחייה היא רואה יהודים שלא מתביישים ביהדות שלהם. "זה היה אוהל של חב"ד. היו שם בחורים עם כיפות שחורות וציציות ארוכות. ככה, בחוץ, בלי להסתיר כלום. ניגשתי לשם ופניתי לאחד מהם. סיפרת שאני לומדת יהדות ושאלתי כל מיני שאלות. השאלות שלי כנראה העידו על הידע הרב שכבר היה לי, כך שהבחור שדיבר איתי לא חשב לרגע לשאול האם אני יהודיה. הוא סיפר לי שהרבי מליובאוויטש שלח אותם לכאן לעורר מחדש את היהדות בהונגריה. הוא הזמין אותי לבא לבית הכנסת לשיעורים".
מלימוד עצמאי ועד לביקור בבית כנסת יש מרחק רב, ואורשי לא חשבה להיענות להזמנה. לאחר כמה חודשים, הגיע חג החנוכה. "שמעתי שחב"ד מארגנים הדלקת חנוכיה במקום מאוד מרכזי בבודפשט – המקום שממנו יצאו הרכבות למחנות בזמן השואה... מלבד הסמליות של המקום, זה באמת היה מאוד מאוד מיוחד. הפגנת יהדות ברחובות הונגריה. הלכתי לשם, ושוב פגשתי את הבחור ההוא מהאוהל של חב"ד, יחד עם חבריו. הם שמחו לראות אותי, ושוב הזמינו אותי לבא לשיעורים ופעילויות שהם מארגנים".
בפעם הראשונה, אורשי מישירה עיניים לעובדות ומבינה שזה כבר לא רק עניין אינטלקטואלי. היא רוצה ללכת לשם, כן. ואם כך – הרי שמדובר על משיכה פנימית יותר. משהו מושך אותה לעם הזה, היא מבינה. אבל מה? למה? ופתאום, מתגנבת לראשה מחשבה מוזרה – אולי היא, בעצם, יהודיה?
"אבא שלי כעס מאוד על עצם השאלה. הוא הזהיר אותי שלא לחשוב בכלל על רעיון כזה. שאלתי את אמא שלי והתגובה שלה היתה שונה מאוד, ואפילו הפתיעה אותי. אמא אמרה שהיא לא יודעת הרבה פרטים על המשפחה, רק שהגיעו מפולין והתעודות נשרפו במלחמה. אבל, כך סיפרה, היא תמיד מרגישה שלעם היהודי יש משהו מיוחד, אור בעיניים. בפעם הראשונה שמעתי שגם אמא שלי חושבת כך".
גם הסבתא לא ידעה הרבה. היא זכרה שהיא מסתתרת באורווה עם הוריה, ומסביב נשמעות צעקות בגרמנית. "זה הדליק אצלי נורה אדומה. אין תעודות, סבתא התחבאה מהגרמנים... התחלתי לחשוב ברצינות שאולי אני יהודיה. בהתרגשות פניתי אל הבחור ההוא מחב"ד, וסיפרתי לו על ממצאי. הוא היה המום... פתאום הוא גילה שבעצם אני לא יהודיה. הוא הסביר לי שבהחלט יכול להיות שזורם בי דם יהודי, אבל הסיפור של סבתא שלי הוא לא הוכחה. מבחינת ההלכה, הבהיר, אני לא נחשבת יהודיה".
"הבחור המשיך והסביר לי שיש דרך להצטרף אל העם היהודי – להתגייר. 'אם תחליטי שאת רצינית באמת ברצון שלך להיות יהודיה, תצטרכי לעבור תהליך של גיור'. זה נשמע לי טוב, אבל אז הוא המשיך- 'אנחנו, היהודים, לא מחפשים אנשים חדשים. אנחנו לא מעודדים גיור ואף אחד לא יעזור לך. אם את יוצאת למסע הזה – תצטרכי לעבור אותו לבד'".
האיום לא עבד, אורשי החליטה שאת המסע הזה היא תעבור. היא תהיה יהודיה.
אבא כועס וסבתא נדהמת
כשהיא מתחילה לגשש מה ואיך, מתברר לה שהבחור היה רציני לגמרי. כל אלה שהאירו לה פנים בהתחלה, התרחקו ממנה. אף אחד לא כיוון ולא תמך. "פשוט לקחתי שולחן ערוך והתחלתי ללמוד. למדתי את ההלכות, התחלתי להתפלל ולנסות לשמור כל מה שלמדתי".
בלילי שבת היתה מגיעה לבית הכנסת, כשלאבא שלה היא מספרת שהיא מבלה במסיבה עם חברים. "עד אותו ליל שבת. השארתי את התיק בחדר צדדי, ובזמן התפילה הוא נגנב. הייתי חייבת להודיע לאבא שלי, כי בתיק היה המפתח של הבית יחד עם הכתובת. אבא כעס מאוד כשגילה מה עושה הבת שלו כל שבוע. הוא הודיע לי – 'תעשי מה שאת רוצה, אבל לא בבית שלי'".
אורשי עוברת לגור אצל אמה, שדווקא תומכת בה מאוד. הן עורכות סעודות שבת, והתמיכה הרבה של האם מעוררת שוב באורשי את המחשבות על השורשים האולי יהודיים שלהן. קצת לפני פסח, חל יום הולדתה ה18. היא מקבלת מתנה מהסבתא – הגדה של פסח.
"לליל הסדר הצטרפו אלי הפעם מלבד אמא, גם סבתא וגם אחי. הם לא היו לידי כשארגנתי את השולחן, וכשהגענו לשלב בו מגלים את המצות – אמא וסבתא נכנסו להלם. הן הסתכלו אחת על השניה המומות, וסיפרו לי שסבתא רבא שלי – אמא של סבתא היתה אופה מצות פעם בשנה ומחלקת לכולם, בלי להסביר מדוע".
גם הסיפור הזה לא היווה הוכחה מספיקה, ואורשי היתה צריכה להמשיך בתהליך הגיור. "אבל בכל זאת, זה חיזק אותי שאני בכיוון הנכון. בהונגריה, הבהיר לי הרב של חב"ד, אין עדיין מי שמתעסק בגיור אורתודוקסי. החלטתי לנסוע לארץ מיד בסיום הלימודים, ולדחות את הלימודים הגבוהים בשנה. כסף לכרטיס היה לי, כי ליום ההולדת ה18 אבא פתח לי חשבון בנק עם סכום כסף שהספיק לי בדיוק לכרטיס. הרב של חב"ד הפנה אותי למישהו שהבטיח לי שיסדר לי מקום לגור שם ומכון גיור".
הכרטיס כבר נקנה, המזוודה ארוזה ובלב היא כבר נפרדת מהונגריה ומהעבר הגדוש. "כשבוע לפני הטיסה התקשרתי לרב ההוא, לשאול להיכן אני צריכה ללכת אחרי שאנחת. הוא אומר לי 'סורי, לא הצלחתי לסדר לך מקום, אני לא יכול לעזור לך'. הייתי בשוק. לאיפה אני אמורה ללכת?! בחיים לא הייתי בישראל, כסף אין לי, אין לי משפחה בארץ, מה אני עושה?!"
בביקוריה בבית חב"ד, הכירה צעיר ישראלי ששהה בהונגריה לצורך לימודי רפואה. הוא שמע מה קרה, והבטיח לעזור לה. קרוב משפחה שלו התקשר מהארץ והבטיח שיבוא לאסוף אותה מהשדה. הוא גם אמר שתוכל לגור אצלו בינתיים, עד שתסתדר.
אורשי נוחתת בארץ כמה שעות לפני נפילת התאומים. "מצחיק, אבל הרגשתי שאיך שהגעתי לארץ לעשות את המהפך בחיי, העולם כולו מתהפך יחד איתי".
לארץ היא הגיעה עם 100 דולר מהאבא שהודיע ש-'זו התרומה הצנועה שלי לחיפוש הרוחני שלך, אל תנסי לבקש עוד'. עם הסכום הזה היא פתחה תיק גיור ברבנות, שם הודיעו לה שזה יכול לקחת גם שנים.
כאן היא כבר בוחרת לעצמה שם יהודי – ליאורה רות.
מגיעה ל...גן חב"ד
"שבת התקרבה, והמשפחה אצלה התארחתי רמזו לי שהם אינם שומרים שבת. הם מתכננים לנסוע ורצוי שאחפש לי משפחה אחרת לשבת... הרעיון היחיד שעלה לי בראש זה חב"ד. הסתובבתי ברחובות וניסיתי לשאול אנשים. אדם מבוגר אחד אמר שהוא יכול לקחת אותי לחב"ד. הלכתי אחריו חצי שעה, כשבסוף המסע מתברר לי שהגעתי ל... גן חב"ד. הגננת לא כל כך הבינה את האנגלית שלי, אבל אחרי שנעזרנו קצת בידיים ורגליים היא הצליחה להבין אותי... היא סידרה לי משפחה חב"דית, דוברי אנגלית, להתארח אצלם".
כשיצאה מהבית לכיוון ארץ ישראל, אורשי - ליאורה רות חשבה שאוטוטו והיא יהודיה כשרה. בפועל, התהליך היה קשה ומורכב בהרבה. בהתחלה היא נשלחה למכון גיור, בו למדו נשים שכל קשר בינן לבין היהדות היה מקרי לחלוטין. "היו שם בנות שבט מנשה, נשים מחו"ל שרק אבא שלהן יהודי, ועוד כל מיני, כשהמשותף לכולן היה שהן מתגיירות אך ורק כדי לקבל תעודת זהות כחולה. גם השיעורים היו ברמה בסיסית מאוד, שאני כבר עברתי מזמן. זה לא התאים לי. יצאתי משם והחלטתי לחפש מקום אחר".
ליאורה רות יוצרת קשר עם משפחה חרדית נוספת, והם מפנים אותה לבית דין אחר בבני-ברק. שם היא מתקבלת מצד אחד ברצינות, ומצד שני – בנסיונות חוזרים ונשנים להניא אותה מהחלטתה. "הרב ערך לי מבחן קשה מאוד. היו בו גם שאלות הלכתיות, גם שאלות על עיקרי האמונה, וגם שאלות כלליות על חיי. לאחר המבחן המפרך, קבלתי סוף סוף את האישור לטבול ולהפוך לחלק בלתי נפרד מהעם היהודי".
כמה רגעים לפני הטבילה, היא נקראת שוב אל רבני בית הדין. "הם שאלו אותי שוב ושוב האם אני בטוחה שאני רוצה לעשות את הצעד הזה. הם אמרו לי שזו ההזדמנות האחרונה שלי לשנות את דעתי, אחר כך – אין דרך חזרה. אני השבתי שאני יודעת שזה מה שאני צריכה לעשות. הרבנים בירכו אותי שבעזרת ה' אזכה להקים דורות של יהודים כשרים, ומלווה בברכתם נכנסתי לטבול".
![ליאורה רות בהופעה בכנס נשי חב"ד](https://w2.chabad.org/media/images/961/gwrV9618876.jpg?_i=_n32DD4A5CE5B405756B86D11830CBE5B1 "ליאורה רות בהופעה בכנס נשי חב"ד")
הטבילה במקוה היתה עבור ליאורה רות חוויה חזקה, לידה מחדש. אבל הסיפור לא נגמר כאן. למעשה, טוענת ליאורה רות, הסיפור רק מתחיל.
"למחרת גיליתי שהחשק העצום שהיה לי תמיד לקיים מצוה, נעלם... פתאום לא היה לי כח להתפלל. הייתי המומה, ממש פחדתי. כששאלתי על כך, הסבירו לי דבר מדהים. הסבירו לי שהיכן שנמצאת הקדושה, נמצאת מלחמה. עד עכשיו לא הייתה בי נשמה קדושה, ולכן היצר שלי לא היה צריך להילחם. עכשיו, כשנכנסה בי נשמה קדושה, היצר קיבל אויב חדש, והוא נלחם בכל הכוח".
ליאורה רות מבקשת לסיים מסר אחד, שבאוזני מהדהד מהרגע שסיימתי את השיחה איתה:
"יהודי זה קדושה, ולכן יהודי זה מלחמה. כל רגע מחדש אנחנו צריכים לבחור שוב להיות מי שאנחנו באמת".
הוסיפו תגובה