יציאת מצרים שלי: כך ברחה משפחת גינדי מסוריה

כשהרב יום טוב גינדי מכפר חב"ד קורא מידי שנה את הפסקה בהגדה האומרת "לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָבִים לְהודות, לְהַלֵל ...לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבותֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִסִּים הָאֵלוּ: הוצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת מִיָּגון לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיום טוב, וּמֵאֲפֵלָה לְאור גָּדול" העיניים שלו דומעות. כמי שיצא מעבדות לחרות הוא מבין טוב מאוד מה המשמעות של המילים האלו וכמה צריך להודות לה' בכל יום.

המצב מתחיל להתדרדר

סיפורו של גינדי בן ה-60 כמו של הוריו ותשעת אחיו מתחיל בעיר חאלב (ארם-צובה) שבצפון סוריה. לפי הידוע חאלב היתה למרכז יהודי עוד מימי בית שני, ומשפחת גינדי מיוחסת למשפחת הכהונה והיתה נחשבת לאחת המשפחות היהודיות המוערכות והמיוחסות בעיר.

עד לתקופה של לפני קום המדינה, יהודי העיר קיימו קהילה שצמחה באופן יחסי באין מפריע, אבל קום המדינה והשתתפותה הפעילה של סוריה במלחמת העצמאות סימנה את תחילתה של תקופה שחורה שבאה עליהם.

בתחילה הוגבלו צעדיהם של 55,000 היהודים שחיו במדינה והתרכזו בחאלב ובדמשק, אבל למרות שנאסר עליהם להנפיק דרכונים מחשש שיברחו לישראל, 90% הצליחו להוציא דרכונים והספיקו לברוח מהמדינה עד סוף שנת 1964.

מאז הכול הלך והסתבך, כש-5,000 היהודים שנשארו במדינה לא יכלו לצאת ממנה גם עם דרכונים ואף היה אסור להם לצאת מעיר לעיר ללא רשות מפורשת.

"למרות הקושי שהיה מסביב, קול התורה לא פסק מעולם בחאלב, גם בזמן הקשה ביותר", הוא מבקש להדגיש "בתלמוד התורה היהודי שבו למדתי שהיה רק חלק ממוסדות הקהילה היהודית בעיר, למדנו תורה מבוקר ועד ערב בשפה הערבית, גם בשבתות, ולא היה ילד שלא ידע בעל פה קטעים גדולים מהמקרא, מהמשנה ומהגמרא".

המוחבראת (השב"כ) הסורי הידוע לשמצה שלט במדינה ללא עוררין אבל חייהם של היהודים היו קשים לאין ערוך משל יתר האוכלוסייה. "למעשה הם הטילו עלינו סגר. בגלל ההגבלות הקשות עלינו, לי באופן אישי יצא לצאת מהעיר חאלב בפעם הראשונה רק בגיל 17. זה בא לידי ביטוי בכך שעל הקהילה היהודית בעיר שמנתה כ-2,000 יהודים הופקדו כמה עשרות אנשי מוחבארת שכל אחד מהם פקח עיין על רחוב אחר בשכונת היהודים וכל אחד מהם הכיר באופן אישי את כל היהודים שבתחום שלו. לא היה יהודי אחד שהם פספסו ועל כל אחד מהם הם ידעו את מירב הפרטים. הם היו נכנסים ויוצאים בבתים, מרחרחים ועוצרים אותנו לחקירות על כל חשד קטן, כשהחשש הגדול ביותר היה שנצא לישראל.

"בפעם הראשונה, למשל, שבה הייתי צריך לנסוע לדמשק, הייתי צריך להתייצב במשרדי המוחבארת ולבקש אישור לנסיעה, תוך שאני מתבקש למלאות טופס מפורט למה אני צריך לנסוע והיכן בכוונתי לשהות בדמשק. אחרי כמה ימים נקראתי למוחבארת ושם נמסר לי כי יש לי אישור לנסוע. הם נתנו לי ויזה מיוחדת שניתנה רק ליהודים, הבהירו לי שעליי לנסוע רק במונית (שירות) מסוימת שיוצאת מנקודה ספציפית בעיר, ומיד עם הגיעי לדמשק עלי להתייצב במשרדי המוחבארת, להודיע שהגעתי ולעשות זאת גם כשאחזור לחאלב".

יותר גרוע מרוסיה (במובן מסויים)

כשאני שואל את גינדי האם היו הוצאות להורג של יהודים, הוא מבהיר שלא, אך מסביר שלעיתים, מפגשים עם המוחבארת היו מסתיימים עם כמה ימי מעצר או עם עצמות שבורות. במקרים גרועים יותר כמו במקרה של בריחת בן משפחה לישראל, ההורים היו גם נשפטים ונכלאים לכמה שנים.

משפחת גינדי בסוריה

"אני זוכר את אבא של אחד מהחברים שלי חוזר ביום חמישי ממשרדי המוחבארת אחרי חקירה של כמה ימים שבהם הוכה נמרצות ויומיים לאחר מכן, בשבת, הוא נפטר מעוצמת המכות שקיבל.

"תראה", הוא המשיך "אנשים נוטים לפעמים לזלזל ולהשוות למה שקרה ברוסיה, שם לכאורה המצב היה יותר קשה, כי יהודים שלימדו תורה ובנו מקוואות נשלחו לסיביר או נורו למוות בעוון חתרנות. מצד שני, צריך לזכור שלמרות חופש הדת היחסי בסוריה ולמרות שאנשים לא הוצאו להורג, כל מי שהיה בן לעם היהודי – הרגיש את נחת זרועו של השלטון. ברוסיה, מי "שיישר קו" לא הרגיש מופלה לרעה והיה יכול להיות חלק מהממסד".

יום טוב מדגיש שהחיים אז היו אפופי פחד ומסביר לי שחיי היהודים באף מדינה ערבית לא היו דומים למה שהם חוו באותן שנים קשות. כשאני שואל למה הממשל הסורי רצה להחזיק בקהילה היהודית - אם שנא את היהודים, הוא משיב שהחשש הגדול של הממשל היה שהיהודים יעלו לארץ, יתגייסו לצבא כדוברי ערבית ויעזרו להלחם בערבים... "מבחינתם כל עוד הם החזיקו בנו, הם מנעו מישראל להגדיל את הצבא".

אבל למרות הקושי, מידי שנה "נעלמו" עשרות יהודים שהצליחו להימלט בדרך לא דרך מסוריה, ולבני משפחת גינדי היה ברור שגם הם יעזבו את סוריה בהקדם האפשרי.

כמעט בורחים

"האמת היא שיכלנו לצאת מהמדינה בסוף שנות ה-60. אבא שלי, יעקב ז"ל, יצר קשר עם מבריח מקומי שהיה אמור להבריח אותנו לטורקיה, הקרובה לחאלב. הוא כבר שילם לו מראש כמה אלפי דולרים, אבל כמה שעות לפני שיצאנו הגיע לביתנו הרב יוסף שאשו, שהיה גם קרוב משפחה שלנו והוא גער באבא שלי על כך שהוא רוצה לברוח. הוא הסביר לו שאם נברח, אח של אבא שלי ייעצר ויישפט באופן מיידי ואשתו וילדיו "ייפלו" על בני משפחה אחרים שיאלצו לפרנס אותם. אבא שלי שמע את הדברים ובמקום לנסות להתווכח או להתעלם מהם, נכנס לחדר השינה שלו, הוריד את בגדי המסע והודיע לנו שאנחנו לא הולכים לשום מקום.

"אני זוכר את עצמי פונה אליו ושואל מה קרה וכשהוא הודיע לי שלא בורחים פרצתי בבכי. הרגשתי שנגזר עלי להישאר בכלא לעוד שנים ארוכות. בשעה 10 בלילה הגיע המבריח ושאל אם אנחנו מוכנים, אבא שלי הודיע לו שלא ושהוא מוכן להפסיד את הכסף שהפקיד אצלו מראש. המבריח המופתע ניסה לשכנע אותו, אבל אבא שלי התעקש שהוא לא יוצא ושהעניין מבוטל.

"היינו צריכים ללכת ולאסוף מחדש את כל הרהיטים שלנו שחולקו לבני משפחה וידידים. אבל לאחר שבוע התברר שזה היה נס גלוי. המשפחה שהיינו אמורים להשתתף יחד איתה במסע נתפסה ונכלאה ובדיעבד התברר שהמבריח נתפס לפני כן על ידי השלטונות וכדי להמתיק את דינו הסכים להסגיר לידיהם משפחות שינסו לברוח, וכך ניצלנו בגלל אהבת ישראל".

הרצח שהכריע

חמש שנים מאוחר יותר, בשנת 1973 כשקצב הבריחה הלך וגבר וכיתתו של יום טוב כמעט התרוקנה מתלמידים, הוא הבין שגם הוא צריך לעשות מעשה. המוחבארת השתולל באותו זמן, לאחר שמספר הבורחים מידי שנה הלך וגבר והודיע כי כל יהודי שייתפס, ייענש בחומרה רבה ומי שלא ייתפס – הוריו ייענשו. למרות זאת, הוא לא הפסיק לחשוב על בריחה בעקבות אחיו הבכור שעשה זאת לפניו. "לא דאגתי להורים שלי כי סיכמתי איתם שאבי ילך מעצמו לתחנת המשטרה ויודיע שיצאתי מהבית ולא חזרתי".

מה שגרם לבריחה הזו לצאת אל הפועל היה אירוע שהתרחש באותם חודשים, כאשר ערבי דפק בבית משפחת קצאב – קרובי משפחה של הגינדים, וכשבעל הבית פתח את הדלת, הוא ירה בו למוות. "המוחבראת, ברוב חוצפתם, לא הניחו לנו והגיעו לבית משפחת האבלים כדי לרחרח ולשמוע מה אנחנו מדברים. זה הרתיח אותי והתנפלתי עליהם בצעקות שיעזבו את המקום". המתח במקום היה גדול ויום טוב היה יכול להיעצר ולהישפט, אבל החשש של המוחבראת מתסיסה גבר על תחושות הנקם שלהם והם עזבו את המקום מבלי שיעשו לו משהו. "זה היה הרגע שהחלטתי שאני יוצא מיד מסוריה. הרגשתי שנמאס לי לחיות כמו שבוי", הוא מעיד.

אומר ועושה. יום טוב יצר קשר עם מבריח מקומי וסיכם להיפגש איתו. הם נפגשו בתוך המולת השוק הגדול של חלאב וסיכמו שיום טוב ושתי אחיותיו יבואו בלילה שלאחר מכן לדירתו של המבריח, השוכנת מעל לשוק ומשם יצאו ללבנון. למחרת, לאחר שנפרדו מהוריהם בדמעות חמות, הם הגיעו לדירה לא לפני שהסתובבו בשוק ווידאו שאף אחד לא עוקב אחריהם. בני משפחת גינדי הצעירים קיבלו לידיהם תעודות זהות סוריות מזויפות שעליהן הודבקו תמונותיהם תוך שהם התבקשו לזכור בעל פה את מספר הזהות שלהם.

בשעה 10 בלילה התקשר המבריח והזמין מונית שתצא לביירות. רגע עוצר נשימה היה כאשר ביציאה מהעיר, בדרכם לכביש הראשי המוביל לביירות, עצר לידם ברמזור איש המוחבארת שפיקד על הקבוצה שעליה צעק יום טוב בבית משפחת קאצב, תקופה קצרה לפני כן, אבל בנס הוא לא הפנה את מבטו ולא נתקל ביום טוב. "אם הוא היה קולט אותי, אני בטוח שהבריחה היתה מטורפדת וגורלנו היה רע ומר".

יום טוב גינדי עם אחיין ברחובות חאלב

במשך חמש שעות נסעה המונית לכיוון דרום-מערב עד לגבול הסורי-לבנוני, ובכל אותם שעות שמרו בני משפחת גינדי על דממה מוחלטת כדי שהנהג לא ידע את מי הוא מוביל. כשהגיעו לגבול, לקח המבריח את הדרכונים שלהם לביקורת הדרכונים והסביר שהנוסעים שהגיעו איתו נרדמו בדרך הארוכה. "היינו במתח עצום, אבל עצמנו עיניים ושיחקנו כאילו אנחנו ישנים. אחרי כמה דקות שהיו אולי הארוכות ביותר בחיי, הרגשתי אלומת אור לידי. היא התעכבה על הפנים שלי לכמה שניות והמשיכה הלאה. כשהאלומה נעלמה והצעדים של קצין הגבולות נשמעו מתרחקים, ידעתי שהגאולה הפרטית שלי הגיעה לשלב המכריע".

אחרי כמה דקות המבריח הגיע ואמר לנהג שאנו יכולים לחצות ללבנון. עדיין עשינו את עצמנו ישנים, אבל שמענו טוב מאוד את המחסום מתרומם וכשנהג המונית לחץ על דוושת הגז ועבר אותו, הבנו שסוף סוף אנחנו חופשיים"...

העליה המרגשת

שעה אחר כך הם כבר היו בביתו של המבריח בביירות, שם שתו כוס תה מהבילה, ובשעה שש בבוקר הוריד אותם המבריח בבית הכנסת המרכזי בעיר ונעלם כלא היה.

הבריחה מסוריה אמנם עברה בהצלחה אבל עדיין לא הסתיימה. עכשיו הם היו אמורים להסתתר בבית הכנסת בביירות, כשהחשש מפני חטיפתם על ידי משתפי פעולה של המוחבארת והחזרתם לסוריה היה גדול מאוד. "שנה לפני כן הגיע לשם בחור מחאלב שהרשה לעצמו להסתובב יותר מידי, הוא נחטף והוסגר למוחבארת, וזה הספיק כדי להבהיר לנו שהצל של המוחבארת עדיין מאיים עלינו".

חודש שלם הם הסתתרו בבית הכנסת ולא יצאו ממנו, ולאחר מכן הוברחו במבצע סודי על ידי אנשי המוסד לפריז. זו הנקודה היחידה שיום טוב מסרב להרחיב לגביה, כיוון שפרטי ההברחה הזו עדיין אסורים בפרסום. זמן קצר לאחר שהגיעו לפריז הם הועלו על טיסה לישראל, וארבע וחצי שעות אחר כך, הם הגשימו את חלום חייהם כשהגיעו לארץ הקודש וזכו לנשק את עפרה.

"מה שהכי ריגש אותי בארץ היה כשראיתי חייל נכנס לבית הכנסת ומתפלל... זה גרם לי להבין שסוף סוף הגעתי לבית של היהודים".

אבל בתקופה שהוא התאקלם בארץ, תחילה במרכז הקליטה במבשרת, אחר כך כאיש הנדסת מטוסים בחיל האוויר, ומאוחר יותר כתושב כפר חב"ד, הוריו נשארו וסבלו מאחור.

"כבר ביום למחרת אבא שלי ניגש לתחנת המשטרה והודיע שאני ושתי אחיותיי נעדרים. השוטרים שהבינו ישר במה מדובר העבירו אותו לחקירות במוחבארת, אבל העובדה שבאותם ימים התחוללה מיני-הפיכה בסוריה עזרה לו והוא נשכח בחדר המעצר. כמה ימים אחר כך, דוד שלי שילם סכום עתק למוחבראת כדי שישחררו אותו אחרי שילדיו ברחו מסוריה, והוא כלל גם את אבא שלי ב"עסקה" איתם".

רק לאחר כמה שנים הצליח אביו לברוח לאחר שטס להתרפאות בחו"ל, כביכול. "אבא שלי היה בין היהודים הבודדים שקיבלו דרכון באותם שנים והוא זקף את זה לעובדה שהוא ביטל את הבריחה (כפי שסופר לפני כן) כדי לא לפגוע באח שלו ובמשפחתו".

אמא של יום טוב וששת ילדיה נשארו בסוריה עוד כמה שנים ובסופו של דבר הצליחו להימלט דרך טורקיה ולהתאחד בכפר חב"ד שם חיכה להם יום טוב ואחיו אברהם שעלה לפני כן לארץ ושם קבעו את מושבם.

רוסיה וסוריה

בסופו של דבר, מלבד כמה עשרות, יצאו כל יהודי סוריה מהמדינה לאחר שחאפז-אל-אסאד פתח את שערי המדינה בתחילת שנות התשעים והתיר ליהודי סוריה לצאת ממנה.

"אני לא יכול לסיים את הראיון הזה מבלי להוסיף משהו קטן וחשוב" הוא אומר. "לפני כמה שנים מצאתי תמליל של שיחה שנשא הרבי מלובביץ' בבית מדרשו, ה-770 בשנת תשנ"א (1990), בה הוא מתנבא ששערי ברית המועצות הולכים להיפתח, והוא מזכיר שגם גאולתם של יהודי סוריה תבוא בקרוב. פתיחת שערי סוריה היתה נס מוחלט ואין ספק שאם אסאד לא היה מתעשת בזמן ומשחרר אותם, יהודים רבים היו יכולים להיות כיום נתונים לחסדיו של דאע"ש".