הבניין שבו גרתי בילדותי בעיר השוכנת כשעתיים נסיעה מחַלַבּ שבסוריה, נבנה על ידי סבא שלי ע"ה ובו גרו כל בניו, בדירות שונות. היינו בעלי אמצעים ואבי המנוח, ר' יעקב, שהיה מוכר גם דברי תמרוקים וגם חול לבנייה, היה אדם ישר במיוחד וכולם, יהודים ולהבדיל ערבים, אהבוהו. מחצית מהכנסותיו היה תורם לבית-הספר היהודי המקומי, שבו למדנו. המפקח הצמוד מטעם משרד החינוך הסורי שוּחד דרך-קבע כדי שיעלים עין משיעורי התורה הרבים שניתנו לתלמידים, שלא כחוק.

אימי שתחי' שימשה עקרת בית במשרה מלאה וגידלה את שמונת בניה ושתי בנותיה בענווה ובחן.

מאז שאני זוכרת את עצמי, היה הנושא המדובר ביותר בביתנו ארץ ישראל. אבי סבר שחייבים לגדל את הילדים בארץ הקודש. הוא עקב בחרדה מהולה בקנאה במשפחות שברחו, ובשקט היה מסנן: "יבוא יום ונצטרף אליהן".

בת שלוש עשרה הייתי כאשר הוריי מצאו מבריחה שתמורת סכום כסף הסכימה להבריח אותי ואת בנות דודי את הגבול. אבי ניסה לשכנע אותי לצאת לדרך. פחדתי מאוד וטענתי שאני מעדיפה לצאת עם כל בני המשפחה. ובכל זאת, בלילה סתווי אחד נפגשנו בפארק עם המבריחה. היא העבירה אותנו לעיר אחרת, בה אין יהודים, ולפתע הגיח רכב משטרתי, ממנו זינקו עשרה שוטרים. הם פרקו מאתנו את הזהב הרב בו ציידו אותנו בבית, שמו את התכשיטים בשקית וזרקו את השקית מאחד לשני תוך כדי אמירות לעגניות: "תראה את כל הזהב שיש להם, ליהודים! תראה לאיזה עושר נפלנו!"... בחרדה חיכינו לבאות, ואך נס היה זה שאף אחד מהם לא נגע בנו...

בחקירותיי טענתי שאיני יודעת למה עצרו אותנו. בסך הכל חזרתי מבית הספר עם בנות דודי ואני לא יודעת שום דבר...

את בת דודתי עצרו לחקירה ומעבר לקיר הדק שמעתי אותה בוכה וצועקת. בבוקר החזירו אותה לחדרנו, ואת כולנו לקחו כבולות באזיקים לעיר אחרת בה היה בית סוהר לנשים, בו שהינו כשלושה וחצי חודשים. בדיעבד התברר שמבריחה זו שיתפה פעולה עם השלטונות וכך הרוויחה כסף כפול, גם תשלום מהיהודים המסכנים וגם תגמול נאה מן השלטונות. מאז, בכל פעם שרק חשבתי על בריחה, כבר לא הצלחתי להירדם בלילה. פחדתי מעינויים בעיקר משום שאת דודי עינו באכזריות כאשר בנו ברח, ואני הצטמררתי כשחשבתי על כך ורכשתי לי את התואר "פחדנית". אמנם לאחר בריחתי התפלאו בני המשפחה והעירו לאימי: "איך זה יכול להיות? הפחדנית הזו שהיינו בטוחים שלא תזוז, דווקא היא יצאה בין הראשונים מבני משפחתכם".

כל אימת שאני משחזרת בדמיוני את מהלך העניינים, אינני יכולה שלא לחזור ולהתפעל ממסירות הנפש של הוריי. אבי הרגיש שאינו יכול עוד לגדל אותנו בין הגויים, במיוחד לא את הבנות.

הבנים עוד הלכו לבית הכנסת והיו להם קשרים עם היהדות ועם הקהילה, אך אצל הבנות הכל היה שונה. אני זוכרת שהתחלתי ללכת דווקא לבית ספר יהודי, בו למדנו קצת להתפלל וקצת על חגי ישראל. לאחר זמן הביאו לבית ספר בנות זה מנהל מגושם, גוי, שעודד את לימודי החול והפחית בערך לימודי הקודש. אבי מיהר להעביר אותי לבית ספר ממשלתי (בו אדע לפחות שאני שונה מאחרות, יהודייה) וכמותו עשו גם הורים אחרים. הילדים לא הציקו לנו בבית הספר, אך ברחוב הפתוח היו רודפים אחרי הבנות. פעמים רבות ליוו אותי הצעקות "יהודייה! יהודייה!" ולצניעות שלנו הייתה סכנה מוחשית יום-יומית.

כאשר שבתי הביתה, לאחר הבריחה שלא הצליחה, שוחחו הוריי בשקט מעבר לדלת הסגורה. הם הגיעו שוב למסקנה שלצאת לדרך כמשפחה שלמה מסוכן יותר. השכנים יראו וידברו והסיכויים להגיע לארץ ישראל יפחתו. ההחלטה נפלה מחדש על הברחת הבנות תחילה, וכך מצאתי את עצמי, לאחר חודשים ספורים, יושבת ברכב פשוט של מבריח "מהימן" יותר. לפני צאתי אמר לי אבי ע"ה: "ברכה היקרה, אני אומר לך שיבוא יום והם, הרשעים, ישלחו אותנו מפה". באותו זמן זה היה כמו לדבר על חלום בלתי ניתן להשגה, אך בפועל, כאשר אבי התבגר וחלה, השלטונות מיהרו לשלוח אותו ארצה.

הגענו ברכב לגבול. הייתי כל כך מפוחדת, שכיום, כשאני מנסה להיזכר בצבע הרכב, במראה פניו של הנהג או במספר השעות שבהן נסענו לכיוון הגבול – איני מצליחה. שומרי הגבול שאלו משהו את המבריח והלבבות של כולנו פסקו מלפעול לרגע. אך המבריח 'שלנו' לא נבהל מהשאלות. הוא הוציא סכום כסף מכיסו ודחף אותו לידיו של אחד השומרים. בצ'יק-צ'ק היינו בצידו השני של הגבול ונשמנו לרווחה (מאוחר יותר שמעתי שאותו מבריח הרוויח כסף רב מהיהודים ושמח, אך אשתו התרתה בו שיבוא יום והוא ייתפס. לפי השמועה הוא אכן נתפס ונהרג על ידי השלטונות).

מעברו השני של הגבול, בלבנון, השאיר אותנו הערבי בבית כנסת ועזב... לא יכולנו להסתובב הרבה. יצר הטיולים שפיעם בי תמיד לא יכול היה לבוא כאן על סיפוקו, כמובן, ואנו בילינו את רוב שעותינו 'כלואות' בתוך בית הכנסת, בעוד מספר יהודים טובים מן הקהילה דואגים לנו ומכלכלים אותנו במהלך מספר חודשים, בהתאם לאמצעים הדלים שעמדו לרשותם. בבית הכנסת הניחו על הרצפה מזרונים שעליהם ישנו. אחד מבני הקהילה ארגן עבורנו דרכונים מזויפים שאותם הגיש לנו עם עלייתנו למטוס. שבועות ספורים היינו בצרפת ומשום ליעד הנכסף: ארץ ישראל.

לא אוכל לתאר את ההתרגשות בה חשתי כאשר ירדתי מן המטוס. ואם כי חבלי הקליטה לא היו קלים, ידעתי שזהו מקומי כיהודייה.

מי שהפיג את בדידותי ועזר לי להתאקלם, זהו אחי הבכור עזרא (שקראנו לו בחיבה 'עזרא הסופר'). זמן-מה לאחר שהגיע למצוות, גמלה בלבו של עזרא החלטה לעלות לארץ-ישראל ויהי-מה. תכניתו הייתה נועזת ומסוכנת. בספרייה הציבורית בחלבּ היה נוהל שכל מבקר הפקיד בכניסתו את תעודת הזהות שלו, ובצאתו קיבלהּ בחזרה. בתום ביקור בספרייה לקח עזרא (וכך גם נהג חברו הטוב) תעודת-זהות של נער ערבי במקום התעודה שלו, שחותמת אדומה, המסגירה את דבר יהדותו, התנוססה עליה. למחרת יצאו שני הנערים לעבר הגבול. בנקודת המעבר ללבנון הציגו את תעודות-הזהות 'שלהם' והמשיכו הלאה. בהגיעם לבֵּירות סייעו להם יהודי הקהילה להגיע לישראל.

רק כחמש שנים אחרי שעזבתי את סוריה, יצאה מעירנו קבוצה שלימה של יהודים עם מבריח-מדריך ובה היו גם אימי ואחיי הקטנים. הקבוצה צעדה ברגל לכיוון הגבול, ללא רכב ובתנאים קשים במיוחד. אי אפשר לתאר את התלאות שניקרו בדרכם: הם עברו צוקים גבוהים, טיפסו על הרים תלולים, הקושי היה עצום. הילדים בכו למרות שהכירו בגדול הסכנה.

כאשר שאלתי את אימי: איך הסתדרתם עם אוכל לילדים? היא ענתה לי: אוכל? מי בכלל חשב על אוכל במספר הימים המפחידים ההם?

הקדוש-ברוך-הוא עזר, הם הגיעו בשלום לגבול, ומשם הדרך הייתה קלה להגיע לארץ האבות, ארץ הקודש.

הוריי היו נכונים לסכן את נפשותיהם ונפשות ילדיהם ובלבד שיוכלו להציל אותם ולהביאם אל מקום בו יוכלו לקבל חינוך על טהרת הקודש. היום אני ובעלי גרים בכפר חב"ד, מקום בו לא מציקים לנו ולא נוגשים בנו. רק המחשבה על מסירות הנפש שהייתה להוריי שם, עודדה אותי במשך כל שנות החינוך של ילדיי להשקיע בחינוך היהודי שלהם פי כמה וכמה.