"איך הוא לא מתבייש לעמוד ככה על בימת הקריאה של הרבי"!

זה קרה ביום כיפור תשע"ה (2014). בית הכנסת בו התפלל הרבי מליובאוויטש במשך עשרות שנים, או כפי שהוא ידוע בכינוי "770", מלא מפה לפה. רגע השיא של יום הכיפורים מגיע עם תחילתה של תפילת נעילה. האווירה העילאית והמיוחדת הופכת מרגע לרגע למעצימה ומרגשת יותר.

אני מוצא את עצמי עומד לבדי על בימת הקריאה המרכזית של 770. כולי מכוסה בטלית, מנסה כמה שפחות למשוך תשומת לב מהקהל. מסביבי אלפי אנשים עומדים דחוסים וצפופים, נראה שכולם עושים הכול בכדי לנצל את התפילה האחרונה של היום הקדוש בשנה בכדי לשפוך את שיחם ומבוקשם בפני בורא העולמים.

המילים של כל קטע בתפילה מקבלים עבורי משמעות אחרת. אני קורא ובוכה, מנגב את הדמעות ואז לא מצליח לעצור את עצמי ובוכה שוב. הגוף שלי רועד מפעם לפעם, המעמד בו אני נמצא יחד עם עוד אלפי מתפללים שזועקים את מילות התפילה של התפילה החשובה בשנה גורמים לי להתפרק, נפשית ומנטלית.

***

חמישה חודשים עברו מאז אותו יום מר בו קיבלתי את הבשורה הנוראית שגילו אצלי את מחלת הסרטן. חודשים בהם עברתי טלטלה שכזו ששינתה את חיי לתמיד. בהתחלה זה היה הפחד והחרדה מהבאות, לאחר הניתוח הראשוני זה היה האי וודאות שהוציאה אותי משלוותי, ואז הגיעו הטיפולים הכימותרפיים שהפכו אותי לשבר כלי במלוא מובן המילה.

אלו היו שלושה חודשים של טיפולים מאסיביים שהתוצאות שלהם היו אין ספור תופעות לוואי, כאב, סבל, דיכאון ועצב. עם הזמן גם המראה החזותי החל להשתנות, השיער בראש החל להידלדל ואיתו גם הזקן. צבע הפנים הפך לחיוור, הריסים והגבות נעלמו, כאשר בסוף הטיפולים נשארתי ללא שיער בכלל.

כבר מתחילת הדרך ידעתי שהדרך היחידה לעבור את הניסיון הזה תהיה רק לחשוב חיובי ולקוות לטוב וכך עשיתי ככל שיכלתי. השתדלתי תמיד לצאת לתפילות, לשוחח עם אנשים, לשחרר חיוכים ולהישאר חיובי גם כשמבטי רחמים של העוברים ושבים הציקו לי או כשאנשים לא זיהו אותי.

צילום: מנדי הכטמן

לשמחתי זכיתי שבכל אותה תקופה הייתי מוקף בבני משפחה, חברים וידידים שעשו הכול בכדי לתמוך, לחזק ולעזור שנוכל לצאת מהניסיון הקשה הזה בצורה הטובה ביותר.

ואכן מספר ימים לפני ראש השנה קיבלתי את הבשורה המשמחת שהטיפולים עשו את שלם ושאני נקי לחלוטין. בשורה שגרמה לי לחייך מאוזן לאוזן כמו שלא חייכתי כבר חודשים רבים.

יום כיפור הגיע. גופי עדיין חלש מכמות הרעל שהוחדר לגופי באותם טיפולים שעברתי בחודשים האחרונים. הפחד מהצום הקרב ובא, במיוחד אחרי חוויה לא נעימה שעברתי זמן מה לפני כן כשפוניתי לבית חולים לטיפול רפואי לאחר שמערכות הגוף שלי קרסו בשל חוסר בנוזלים הלחיצו אותי.

לאחר מספר שיחות התייעצות עם מספר רבנים הובהר לי שבשל העובדה שהחשיבות של יום כיפור היא עצם הצום, כדאי שאעשה הכול בכדי לצום. הם הציעו לי להישאר בבית (אני מתגורר בברוקלין), לנוח ולנסות כמה שפחות לאמץ את הגוף.

ההחלטה הזו הייתה קשה עבורי. מצד אחד רציתי מאוד ללכת ל770 ולקבל מהאווירה של היום המיוחד הזה במיוחד אחרי מה שעברתי בחודשים האחרונים. רק שמצד שני הפחד כרסם בי שחס ושלום יקרה לי משהו. לבסוף הלכתי לתפילת כל נדרי, כאשר ביום החג נשארתי בבית.

ככל שהשעות עברו המצפון שלי העיק עלי יותר ויותר, הרגשתי מוזר לשבת בבית ביום מיוחד שכזה. רציתי להיות שם יחד עם כולם, להתפלל, לשיר את הניגונים ולחוות חוויה רוחנית שעבור כל חסיד היא ללא צל של ספק מיוחדת במינה.

אחי היקר, שמואל, שהבין את המצב דאג בסיום תפילת מוסף לפנות לגבאי, שמכיר אותי אישית בכדי לראות האם אוכל לעמוד על בימת הקריאה מתחילת תפילת מנחה ועד סיום תפילת נעילה, כשהוא מבהיר לו שזו הדרך היחידה בה אני יוכל להשתתף בתפילות מאחר שגופי חלש ומערכת החיסון שלי רגישה מאוד.

הרב הולצברג הסכים מיד, וכשאחי הגיע הביתה וסיפר לי על כך, כולי התמלאתי באושר. עדיין נותר בי פחד וחשש מפני הבאות, אבל מצד שני הבנתי שזו הזדמנות של פעם בחיים, והחלטתי שאני הולך.

וכך, אני מוצא את עצמי עומד על בימת הקריאה בלב ליבו של בית חיינו – 770. המראה שלי לא בדיוק נראה חבד"י חוץ מהסירטוק, הקיטעל והטלית. הזקן שלי שהתחיל לגדול שוב נראה מקוצץ ולא הרגשתי בנוח במבטים שנשלחו אלי מכל עבר. אז, לקחתי את הטלית שלי כיסיתי את ראשי היטב ופשוט צללתי יחד עם האלפים שסביבי אל התפילה האחרונה של יום כיפור.

באמירת קידוש לבנה מיד אחרי יום כיפור. צילום: מאיר דהן

מרבית הזמן אני מוצא את עצמי בוכה, 'החוויות' של החודשים האחרונים עולים וצפים, חלקם מתחברים היטב לכל מיני קטעים בתפילה, וכל פעם שאני נזכר במשהו כזה או אחר, אני בוכה. שירת 'אבינו מלכנו' שמושרת ע"י קהל האלפים מרעידה את אמות הסיפים, כמחצית השעה לאחר מכן הצום יוצא ואני יוצא לעבר ביתי כשכולי מאושר ומודה לקב"ה על כך שנתן לי את הכוחות לצום את כל הצום הזה כהלכתו וגם להשתתף בתפילה בבית חיינו.

***

עוברים להם יומיים. אני מגיע לעבודה. את פני פוגש עמיתי לעבודה ר' ולוול פרקש. הוא נרגש לראות אותי כשהוא פונה אלי ואומר שיש לו משהו שהוא חייב לספר לי.

"לקראת סיומה של תפילת מנחה של יום כיפור ב770", מספר פרקש, "אני מרגיש טפיחה על הכתף שלי. אני מסתובב לצד וחבר שעמד לידי מצביע לי אל עבר בימת הקריאה שם אתה עמדת, כשהוא אומר לי את המילים האלו: "תראה! על אותה בימה בה הרבי היה עומד, בעיצומו של יום כיפור עומד לו ללא בושה חבדני"ק מגולח זקן, למרות שהוא יודע עד כמה חשוב לגדל זקן!"

"הייתי בשוק" מספר לי פרקש. "אני שידעתי מה עברת, לא האמנתי שמישהו יעז להגיד דבר שכזה. הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי לו: "האברך שעל הבמה הוא חבר שלי ואני מאחל לך שלעולם לא תעבור את מה שהוא עבר". אותו חבר נבהל מהתשובה ושאל אותי על מה אני מדבר, ואז סיפרתי לו שלפני פחות מחודש ימים אותו אברך סיים טיפולים כימותרפיים והמראה של הזקן המקוצץ זה הזקן המחודש שהחל לגדול עם סיום הטיפולים".

"המבט על הפנים שלו אמר הכל, פניתי אליו שוב פעם ואמרתי לו: "יום כיפור הזה למדת את השיעור הכי חשוב בחייך, לעולם, אבל לעולם אל תדון, אל תשפוט אף אחד, כי כמו שראית עכשיו אנחנו לא יודעים את הסיבות והנסיבות של כל מקרה", סיים פרקש את הסיפור.

לקח לי זמן עד שנרגעתי מהסיפור ששמעתי. הרי בדיוק בגלל הסיבה הזו כיסיתי את עצמי בטלית כל הזמן שהייתי שם על בימת הקריאה. ואז עוד לפני שקמתי מהכיסא קיבלתי על עצמי החלטה טובה ששינתה בי המון:

מהיום אני לא שופט אף אחד!