סיפר הרב שמואל וייס, מפעיל דוכן הנחת תפילין של חב"ד בכותל המערבי:

לפני שמונה שנים הגעתי לכותל וראיתי אדם מבוגר מסתכל על הדוכן מרחוק, ובעיניים שלו ראיתי שהוא מתעניין. הייתי באמצע להניח תפילין לכמה נערים וסימנתי לו שהוא מוזמן לגשת. הוא סימן לי בחזרה שהוא לא מעוניין.

אחרי שסיימתי עם הנערים ניגשתי אליו. "שלום, אתה יהודי?", הוא ענה בחיוב. "בוא, תניח תפילין!". הוא לא ממש רצה. התחיל לצעוד איתי אל הדוכן אבל לפתע התחרט והסתובב.

ה' נתן לי כמה מילים בפה, דיברנו ובסוף הוא השתכנע.

הנחתי לו תפילין, נתתי לו דף עם קריאת שמע, והוא הלך הצידה והתפלל. אחרי שסיים, שאלתי אותו מתי בפעם האחרונה הוא הניח תפילין. הוא אמר לי שבאמת לא הניח הרבה זמן. המשכנו לדבר ואז התברר שבעצם, מעולם הוא לא נגע בתפילין.

הוא נולד בווינה, הוריו קראו לו 'ישראל'. המשפחה ברחה לפני השואה לאמריקה והגיעה לסנט לואיס. כשהגיע יום הכיפורים הם הלכו לבית הכנסת. כשהגיעו, חיכה בפתח בית הכנסת שומר, ושאל "איפה הכרטיסים שלכם?"? הם ענו לו, "אין לנו כרטיסים, אנחנו יהודים, באנו להתפלל". אבל השומר לא אפשר להם להיכנס...

הוריו החליטו שאם זו היהדות באמריקה, הם לא רוצים להיות יהודים, והם גידלו אותו ללא שום קשר לתורה ומצוות, עד שהוא הפך ברבות הימים לכומר! ישראל הוא כומר של כנסיה בפילדלפיה.

שמרתי איתו על קשר. כשנפגשנו הוא היה בן שישים, מאז הוא יצא לפנסיה. מדי פעם הוא מגיע לבקר בארץ, ומגיע לכותל להניח תפילין.

(הסיפור התפרסם בעלון "קרוב אליך")