רבקה ברוד, ילדה חבדי"ת בת 10, זכתה השבוע במקום ראשון בתחרות סיפורים ארצית. הסיפור שנגע ללב השופטים, ייגע גם בלבכם.
הנה הוא במלואו. המערכת
יומני היקר,
עבר זמן רב מאז כתבתי אליך, ובוודאי מתגעגע אתה אליי... אך היום הרגשתי שאני חייבת לשתף אותך. מחשבותיי נשארו עדיין שם, בסיפור המרומם המדהים שהמורה סיפרה היום. אני לא מפסיקה להתרגש כל פעם שאני נזכרת בו.
ידעת פעם כמה כוחות נפש יש בילדה יהודיה?
ידעת פעם עד כמה מסוגלת ילדה לעמוד בהתמודדות?
בסיפור הזה אתה תראה כמה כוחות ה' נתן לנו, כמה אנו צריכים להודות לו על כל רגע... כמה הוא איתנו בכל צעד ושעל, וכמה הוא אוהב אותנו...
*
"ילדים, לפתוח ספרים ולהתחיל לכתוב את התרגילים הבאים, פז'לסטה (=בבקשה)", אמרה המורה למתמטיקה בקול רם ונוקשה.
"מה אעשה?" שאלה אניה את עצמה פעם אחר פעם ושחזרה את השיחה שהייתה לה אתמול עם אמה:
"רק אתמול גילתה לי אימא שאנו שייכות לעם מיוחד, עם ניבדל מכל העמים. אימא סיפרה לי על המצוות, על התורה הקדושה שה' נתן לנו בהר סיני. האמת? – אני מאד מבולבלת. מה זה אומר עליי? האם זה משנה את התנהלות חיי?
"אימא לא סיפרה הרבה כי פחדה עד מאוד. ראיתי את הפחד נשקף מהעיניים הטובות שלה. האם היא מפחדת מכך שאנו שייכות לעם הזה?
התשובה היא: כן".
*
ולך יומני היקר, אסביר את התקופה, כדי שתוכל להבין את אניה טוב יותר:
ברוסיה הסובייטית של אותן שנים, לא הורשו היהודים לחיות לפי אמונתם, וכפו עליהם להתערבב בין הגויים, לא להאמין בשום דת ולשכוח מיהדותם לתמיד.
סוכני חרש רבים היו מסתובבים בכל מקום ומשוועים לטרף שייפול לידיהם. שמירת המצוות הייתה אסורה והאמונה בקב"ה הלחיצה את הממשל... אלה שנתפסו ידעו כי לא יזכו לראות את אור השמש לתקופה ארוכה מאוד. אנשים פחדו לפתח דו-שיח שמא ייתפסו על היותם "מורדים בשלטון", ואילו ילדים שהביעו דעה 'דתית מדיי' באוזני מורים בבית הספר – מיד הלשינו על ההורים שהם מעניקים חינוך "לא ראוי", ושלחו אותם לפנימייה כדי לקבל שם חינוך מחודש, חינוך קומוניסטי.
מסופר שאנשים היו עומדים מול המראה ואומרים לעצמם: "אחד משנינו מרגל"... עד כדי כך פחדו כולם מהציפורניים הארוכות של ממשלת רוסיה "האדירה".
נחזור לאניה. היא הייתה ילדה קטנה שרק לא מזמן נודע לה על עצם היותה יהודיה. היא בעצמה עדיין לא הבינה מה זה בדיוק אומר, ומה דורש הדבר מחייה.
אתמול כששאלה את אמה על כך, נבהלה אמה ביותר וביקשה שלא תוסיף לדבר עוד על הנושא. מאוחר יותר, כשהיו שתיהן במרתף הבית העיזה אניה לעלות נושא זה שוב. ואימא שלה לחשה לה:
"קוראים לך שרה'לה. זה שמך היהודי. אך לצערי הרב בימים אלו אסור ליהודים לנהוג לפי דרכם. אסור לקרוא לך בשמך זה... אני רוצה לבקש ממך בקשה אחת ויחידה: בחרי לך מצוה אחת, שרה'לה שלי, מצוה אחת שעליה תקפידי בכל נפשך ומאודך. לא משנה מה יהיה המצב, לא משנה אם בעיני השלטון זה אסור או מותר. על המצווה הזו את תמסרי את נפשך, יקירה שלי".
קול דיבורה של אמה נחלש מרגע לרגע, והיא עוד הוסיפה: "אני בוטחת בך שרה'לה שלי, אני בוטחת בך!..."
אך מה תעשה אניה עכשיו? השבת מתקרבת בצעדים גדולים, אניה מעתיקה את תרגילי החשבון אך מחשבותיה נושאות אותה אל נרות השבת. להדליק נר שבת, זו המצווה בה בחרה אניה. ועכשיו היא בכיתה, כיצד תוכל לקיים את הבטחתה לאמה? איך תוכל להדליק נר שבת?
"המורה", קראה אניה בקול, "המורה, שכחתי את ספר הלימוד, האם אפשר ללכת ולהביאו"?
תשובת המורה הייתה חיובית והשמחה של אניה שתוכל לקיים את הבטחתה לאמה, עלתה עד גדותיה.
מאחורי גדר בית הספר ישבה ילדה קטנה, ילדה שלא תישבר בקלות. ילדה נחושה, חזקה...
בחול הרך היא תקעה גזיר עץ דקיק, ועתה היא מדליקה נר שבת בפעם הראשונה בחייה. היא עוצמת את העיניים, נושמת עמוק. מתחילה לברך ודמעות טהורות מבצבצות בזויות עיניה עד שהיא פורצת בבכי תמרורים, כפי שלא בכתה מימיה. "אוי, ה', היום אני כבר יודעת שאתה נמצא כאן לידי. האם אתה שומע? האם אתה מרגיש אותי? – אני כן מרגישה אותך אבא'לה יקר. אתה איתי ואני מרגישה אותך! עכשיו אתה כבר חלק בלתי נפרד מחיי. אני אוהבת אותך בכל ליבי . אבא...
לפתע, כמו מתוך חלום, הרגישה אניה כי זוג עיניים נעוצות בגבה. אניה הסתובבה לאחור בפתאומיות ומיד קפאה על מקומה – זו הייתה מנהלת בית הספר בכבודה ובעצמה! היא התקרבה לאניה בצעדים מדודים הסתכלה על הנר ועל אניה חליפות, לפתע סבר פניה הנוקשה התחלף כמבטה קסמים והחלה קוראת בקול רווי דמעות:
"טאטע, אוי, טאטע, איך יכולתי לעזוב אותך? איך יכולתי לנטוש אותך?"... בעודה ממלמלת, היא התקרבה לאניה וחיבקה אותה חזק. דמעות נשפכו שם כמים – המנהלת יהודיה גם היא! דווקא בחושך הסובייטי, דווקא בגלות הנוראה – בזכות להבה קטנה אחת, התגלה האור ועוד נשמה טועה חזרה.
"ה' אני אוהבת אותך!" היה כל מה שאניה הצליחה ללחוש...
"ה', לא אעזוב אותך שוב", לחשה גם המנהלת...
*
יומן יקר שלי,
עכשיו אתה מבין את ההתרגשות שלי? אתה מבין עד כמה מחזק ומרומם הסיפור הזה שסיפרה לנו המורה? אתה מבין איזו עוצמה העניק לי הסיפור?
ועוד דבר, יומני החביב. האם אתה סולח לי על שכולך רטוב וספוג בדמעות?
כתוב תגובה