אף אחד מחרטומי פרעה לא הצליח לפתור את חלומותיו כראוי, ולהבין שהם עוסקים בעתידה של ארץ מצרים. הם לא הצליחו להבין כיצד הפרות טובות המראה והפרות רעות המראה מתקיימות בו-זמנית. יוסף הסביר שעל אף שהפרות השונות מייצגות שנים עוקבות, קיומן בו-זמנית פירושו שיש לשמור את התבואה מהשנים הראשונות כדי להחזיק מעמד בשנים המאוחרות.

הגלות כחלום
וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף חֲלוֹם חָלַמְתִּי וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וגו': (בראשית מא:טו)

חלומותיהם של יוסף ופרעה הובילו שניהם לגלות ישראל במצרים. הגלות נגרמה בעקבות חלומות משום שבמובן מסוים, הגלות היא בעצמה חלום רע שיש להתעורר ממנו. חלום הוא מצב הכרתי שבו דברים סותרים ובלתי— הגיוניים יכולים לדור בכפיפה אחת, וכזו היא גם הגלות. חיי הנפש שלנו בזמן הגלות הם תערובת מתעתעת של מניעים ודפוסי התנהגות – חלקם גבוהים ורוחניים וחלקים נמוכים ובהמיים. מעשינו אינם תואמים את מילותינו ומילותינו אינן תואמות את מחשבותינו.

חיים שסועים אלו עלולים לתסכל ואף לדכא. אנו עשויים לחוש שכל הקשר שלנו עם הקדוש-ברוך-הוא אינו אמיתי, ושמאמצי ההתפתחות הרוחנית שלנו הנם שטחיים וחסרי תכלית.

לשם כך חשוב שנזכור שאנו שרויים במעין חלום, 'גולים' ומרוחקים מעצמיותנו, ומשום כך הפערים והסתירות הם חלק מהמציאות ה'טבעית' שלנו. עם זאת, שאיפתנו העמוקה היא להקיץ מן החלום, ולחיות חיים שבהם מעשינו ודיבורינו תואמים ככל האפשר את עולמנו הפנימי. זו משמעותה של היציאה מגלות לגאולה בנפשנו.

(על-פי לקוטי שיחות א, עמ' 87-85)