פרעה התרשם מחוכמתו של יוסף ומרוח א-לוהים השורה עליו, ומינה אותו לתפקיד המשנה למלך, כדי שיוכל ליישם את תוכניתו. פוטיפר, אדונו לשעבר, העניק לו את בתו אסנת לאישה. במהלך שבע שנות השובע נולדו ליוסף ואסנת שני בנים – מנשה ואפרים.

זכירה צורך עליה
וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה . . . וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם וגו': (בראשית מא:נא–נב)

במסענו הארוך אל הגאולה, עלינו לנקוט בשתי גישות הפוכות ביחס לעולם. מצד אחד עלינו להישמר בכל עת מפני השפעות שליליות, ומצד שני עלינו להיות מעורבים בעולם על מנת שנוכל להשפיע עליו ולשפרו. ניתן היה לחשוב שההשפעה על העולם קודמת לשמירה על טהרתנו האישית, אולם אין זה נכון. אם נינתק משורשינו, לא נוכל לתרום מאומה לתיקון העולם.

שני בניו של יוסף, שנולדו וגדלו במצרים, משקפים את שתי הגישות הללו: הבן הראשון נקרא מנשה – "כי נשני א-להים את כל עמלי ואת כל בית אבי", משפט המבטא את נחישותו של יוסף לעמוד איתן מול סביבתו הזרה, המאיימת להשכיח ממנו מנַין בא ומהי מורשת אבותיו. הבן השני נקרא אפרים "כי הפרני א-להים בארץ עניי", והוא מסמל את הייעוד להשפיע על העולם ולהפרות אותו.

(על-פי לקוטי שיחות טו, עמ' 432 והלאה)