הבצורת הקשה לא פגעה רק במצרים אלא גם בכנען, שלא היתה ערוכה לכך. כשמאגרי התבואה של בני יעקב החלו להידלדל, שלח יעקב את כל בניו, למעט בנימין הקטן, לקנות חיטה ממצרים. כאשר הגיעו בני ישראל למצרים זיהה אותם יוסף, אך הם לא זיהו אותו. יוסף החליט להעמיד את אחיו בניסיון והאשימם בריגול. כדי לאמת את זהותם דרש מהם לשוב לכנען ולהביא עמם את בנימין, וכדי להבטיח את מילוי דרישתו לקח את שמעון כבן ערובה. כששמע זאת יעקב, סירב להתיר לבנימין – בנו היחיד שנותר לו מרחל – לרדת למצרים. רק כשנוכח לדעת שלא עומדת בפניו כל ברירה אחרת – הסכים, תוך שהוא מתפלל להצלחתם.

נסים טבעיים
וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ וגו': (בראשית מג:יד)

אנשים רבים סבורים שתפילה נועדה רק למצבים אבודים, היכן שכל הדרכים האחרות כשלו. אנו רגילים לחשוב שאם נעשה מה שצריך הדברים יסתדרו, ורק כאשר סדר הדברים הטבעי מכזיב אותנו אנו פונים, בייאושנו, למוצא האחרון – התפילה.

ממילותיו של יעקב לבניו אנו לומדים שהסתכלות זו אינה נכונה. בעוד הם מציגים לפניו תמונת מצב שכולה טבעית-רציונלית, הוא מוצא לנכון לפנות אל התפילה. יעקב אינו מתעלם משום דרך פעולה טבעית העומדת לרשותו, והוא אף מציע לשלוח למשנה-למלך מתנה מכובדת על מנת לַרצותו, אך הוא אינו מסתפק בכך – ומוסיף תפילה.

מתוך כך עלינו ללמוד שעל אף שאנו בהחלט אמורים לנסות להגשים את רצון ה' בדרכים טבעיות, עלינו לדעת שגם דרכים אלו פועלות בסיועו התמידי של הקדוש-ברוך-הוא. משום כך, גם כאשר לכאורה אנו 'מכוסים'' ואין כל סיבה להניח שמעשינו לא ישיגו את מטרתם, עלינו לדעת שאנו זקוקים לעזרה משמים. תפילה אינה צריכה להיות מפלט לעת מצוא, אלא דבר השגור על פינו בכל עת. ככל שנפנים הכרה זו, כך נהיה מסוגלים להבחין בהתרחשויות טבעיות רבות שהן, למעשה, נסים המלובשים בטבע.

(על-פי לקוטי שיחות כה, עמ' 234-227)