הצצה אל דמותו והגותו של רבי לוי יצחק שניאורסאהן, היא לא רק כניסה לסיפור חיים הירואי ומטלטל של גדול בישראל באחת התקופות החשוכות בהיסטוריה ואל הגות מקורית ומרתקת המשלבת בין תלמוד וקבלה בדרך לא שגרתית. הצצה כזו גם מספקת לנו הבנה מעמיקה יותר אודות דמותו והגותו של אחד מגדולי הדורות היהודיים בכל הזמנים, הלוא הוא בנו – רבי מנחם מענדל שניאורסאהן, הרבי מליובאוויטש. במאמר זה נעסוק אפוא בדמותו ובתורתו של רבי לוי יצחק שניאורסאהן.
עמקן נפלא וחכם גדול
עוד מגיל נערות רבי לוי יצחק נודע בכישרונות עילויים יוצאים מן הכלל. הוא היה נצר לאדמו"רי חב"ד (נינו של הרבי ה"צמח צדק"), אחד מגדולי חסידי חב"ד וחשובי רבניה. מלבד גאונותו העצומה בתורת הנגלה, היה בקי נפלא בספרי הקבלה, מעמיק בחסידות חב"ד, ירא שמים נדיר ובעל מידות טובות.
בהיותו כבן שלושים ואחת, מונה לשמש כרב העיר הגדולה יקטרינוסלב (דנייפרופטרובסק) שבאוקראינה. החסיד רבי שמריהו נחום ששונקין כתב עליו ברשימותיו:
"שמו היה הולך לפניו. הכל ידעו כי "לוי'ק" – כך קראו לו בליובאוויטש בלי תארים ו'כותרות' – הוא עמקן נפלא וחכם גדול הן בתלמוד והן בחסידות... כאשר אמרו "לוי'ק" – כבר ידעו כי השם הזה נושא בו חכמה עמוקה, חכמה נפלאה בכל, חכמת התלמוד, בחכמת חסידות חב"ד, בחכמת הקבלה...
"פעם הייתי נוכח כאשר הזמינו אותו לומר שיעור בבית כנסת גדול... השיעור היה במסכת שבת דף ה: "בעי רבא, אגוז בכלי וכלי צף על גבי במים, בתר אגוז אזלינן והא נייח, או דילמא בתר כלי אזלינן והא לא נייח דנייד, תיקו" (רבא התלבט: כאשר אגוז מונח בכלי צף על פני המים, האם אנו רואים את האגוז כנייח שכן הוא מוטל בכלי, או כנייד שכן הכלי צף על המים). הוא הסביר את הסוגיא לפני השומעים בעמקות נפלאה, והאיר את עיני כולם. הכל השתוממו על הסברתו הנפלאה, העמקות שלו היה מגלה בפשטות נפלאה. ואני אומר עליו כפי מה שאמר הרמב"ם בהקדמתו לסדר זרעים על רבנו יוסף הלוי: "כי לב האיש ההוא בתלמוד מבעית למי שמסתכל בדבריו ועומק שכלו בעיון"".
רבי לוי יצחק היה מנהיג תורני ומנהיג חברתי בעל שיעור קומה. הוא נטל חלק גדול ביותר בקליטת הגולים מפולין ומליטא אשר סודרו באופן ארעי ביקטרינוסלב וסביבותיה בעת מלחמת העולם הראשונה, ופעל גדולות ונצורות לטובת החזקת היהדות, הרבצת התורה וענייני הכלל בעירו וסביבותיה.
רבי לוי יצחק היה תקיף מאוד ולא חת מפני איש. פעם התבטא בנו הרבי מליובאוויטש בגילוי לב1 :
"השם יתברך עזר לי (לא על ידי בחירתי ורצוני) ונולדתי כבכור אצל אבי מורי, שהתמנה לרב ראשי ביקטרינוסלב ( כיום – דניפרופטרובסק). באותם ימים במדינה ההיא נאלצו לנהל ויכוחים או להשיב על שאלות, ולספוג נזיפות וכיו"ב – ולשם כך היה צורך בידיעת השפה הרוסית. כיון שהייתי בנו בכורו של הרב הראשי, ושלטתי בשפה, נפל הדבר בחלקי. ואם כן מורגל אני כבר מאותם ימים, לפני 60 – 65 שנה, שאין להמתין ל"כיבודים" – ואינני מתכוון לשבת ולשתוק בעניני פיקוח נפש. אסור לי לנהוג כן, ולא לכך חינכוני וגדלוני. אני דבק בחינוכי – כשאשר מדובר בעניינים הכרוכים בפיקוח נפש, אין להבליג, תהא תגובתו של "פלוני בן פלוני" אשר תהיה".
למרות עליית השלטון הקומוניסטי הוא המשיך להנהיג את רבנותו באותו צביון כמקודם, ואפילו יותר מזה. כפי שהעיד בנו, הרבי מליובאוויטש, אחרי גירושו מרוסיה של הרבי הריי"צ – שהיה מי שנטל על עצמו את המשא הכבד של החזקת היהדות התורנית המחתרתית בכל רחבי השלטון הדיקטטורי הקומוניסטי – הפך רבי לוי יצחק להיות אחד המנהיגים הגדולים ומנווטי הדרך של יהדות הדממה2 .
המאסר
רבי לוי יצחק נעצר על ידי השלטון הקומוניסטי בעוון הפצת היהדות, הועמד למשפט ונשלח לעונש של גלות קשה בעיירה נידחת בקזחסטן.
(המשמעות של "עיירה נידחת" היא – עיירה קטנה בעלת תנאי מחייה של ימי הביניים, במדבר הקזחי ששורר בו חום של מעל ארבעים מעלות חום, ללא חשמל או כל מוצר אחר של הציבליזציה המודרנית, בבקתות מקש ותבן, עם התנאים המינימליים ביותר שניתן להעלות על הדעת. על כל אלה כתבה בהרחבה רעייתו הרבנית חנה ברשימותיה מאותה תקופה).
וכך היא מתארת ברשימותיה את רגעי מעצרו:
"ביום ט' ניסן תרצ"ט, בשעה שלוש לפנות בוקר, הגיעו לביתנו, שברחוב באריקאדנע 13, ארבעה אנשי נ.ק.וו.ד., ושאלו היכן הוא הרב שניאורסאהן.
"מיד כשהתחלתי ללכת אל החדר שבו שהה בעלי, כדי להודיע לו על ה"אורחים" – צעדו הללו אחרי, ואז הבחנתי שהם נעמדו כשומרים בכל דלתות הכניסה והיציאה של הבית. מיד, ללא גינונים, הם קראו את בעלי אל חדר עבודתו, והמבוגר שבהם הציג בפניו צו המורה על חיפוש ומעצר.
"מבלי לאבד רגע, הם ניגשו מיד לעבודה, כלומר – לחיפוש. הם חיפשו ופשפשו בכל הספרים, שעמדו בחמישה ארונות גדולים, מבלי לדלג ולו על ספר אחד. אחד מהם היה יודע-ספר, וכל אימת שהתעורר בהם חשד על אחד הספרים – קראו לו כמומחה.
"ספרי קבלה, כתבי שאלות-ותשובות רבניים, התכתבויות רבות עם חו"ל באמצעות מכתבים ומברקים – את כל אלו הם סרקו...
"בארון נפרד, בין ספרים יקרי-ערך, היה מונח ספר שבו שורה בכתב-ידו של אדמו"ר הזקן, וכן "ביכל" חסידות שלם בכתב-ידו של הצמח-צדק. הם החתימו ספרים אלו במספר חותמות, והשארתי אותם כך עד שנסעתי משם. אשר לכתבי החסידות שלו עצמו – שמנו אלפי דפים – הם התלבטו ביניהם, ולבסוף ארזו אותם בחבילה והשאירו אותה במקום.
"שלשה מהם עבדו כל העת, בלי להפסיק רגע. בשעה שש בבוקר, לאחר שסיימו לעבור ולחפש בכל החדרים, אמר המבוגר שבהם: רבי, התלבש ובוא!".
כך התחיל מסע ייסורים נפשיים וגופניים בן חמש שנים, שבסופו נסתלק זמן קצר אחרי שחרורו בעיר אלמא-אטא ביום כ' מנחם אב תש"ד, ושם נקבר.
ברשימותיו התייחס רבי לוי יצחק למאסרו. על פי דרכו המיוחדת והמקורית, הוא מבאר בצורה קבלית את משמעותו של כל פרט ופרט מארועי המעצר, הכליאה המשפט והעונש הגלות שהוטל עליו:
"אני לוי יצחק בן זעלדא רחל. הוגלתי על משך ה' שנים למתא [למקום שנקרא] ציאילי במדינת קאזאחסטאן... ומובן שכל זה הוא בהשגחה פרטית מלמעלה על כל חטאתי ועונותי ופשעי המרובים. ויהיה זה לי כפרת עוון. וה' הטוב אשר לא כלו רחמיו ירחם עלי ועל ב"ב שיחיו בתוך כלל ישראל...
"והנה, שמי רומז על "גבורות". הן לוי והן יצחק... כידוע. וכן מספר שניהם יחד שהוא מספר נד"ר, הנה נד"ר הוא בבינה מקור הגבורות, וכן בהצטרף לזה מה שאני בן זעלדא רחל – הנה יעלה ביחד מספר תרנ"ו... מספר שוש"ן. (ש"ו – מספר: לו"י יצח"ק ב"ן, ש"ן – מספר זעלדא רחל).
"(שושן הוא אדום כמו שושנה אדומה, והיינו בינה מקור הגבורות. ולכן ביום הכיפורים בחי' בינה מתחיל הפייט דתפלת מוסף בתיבת שושן – שושן עמק איומה. והמחתה דקטרת של יוה"כ הייתה של זהב אדום. ויום הכפורים הוא כמו פורים כידוע. הנה בפורים היה כל המעשה בשושן הבירה. וי"ל שושן הבירה שהיתה עיר גדולה עיר המלוכה רומז על בינה, וד"ל).
"וזהו שישבתי בבית האסורים משך שב"א ימים, נקודת שב"א הוא בגבורה כידוע. והגלתי על משך ה' שנים, לנגד הה' גבורות".
מסירות נפשו למען קיום התורה והמצוות, שלו ושל אחרים, חרוטים בדם על לוח לבה של יהדות רוסיה.
הגותו
רבי לוי יצחק השאיר אחריו אלפי גליונות כתבי יד מחידושי תורתו, בנגלה ובחסידות, ולמרבה הכאב כולם אבדו. דווקא הכתבים שכתב בגלות בקושי רב ובמאמץ אדיר, באין דפים ובמקצת הדיו שהכינה לו רעייתו הרבנית, הם אלו שמצאו את דרכם לידי בנו, הרבי מליובאוויטש, וראו את אור הדפוס.
"בכפר הנידח לשם הוגלה אבי מורי ז"ל", סיפר פעם הרבי, "לא ניתן היה להשיג דיו לשם כתיבת חידושי תורה. אך, לאחר שאמי מורתי ז"ל הורשתה להצטרף אליו במקום גלותו, הייתה יוצאת לשדה, אוספת מיני עשבים, שורה אתם במים, וכך יצרה דיו מלאכותי בצבעים שונים (שחור, כחול, ירוק, אדום וכו'), שאיפשר לבעלה לכתוב עלי ספר את חידושי תורתו. היא עסקה בכך – למרות העובדה שהיה חסר להם לחם צר ומים לחץ – אך ורק לעשות רצון בעלה, כדי שיוכל לכתוב את חידושיו..."3 .
לא רק דיו לא היה לו בנמצא בעת גלותו. גם ספרים ודפים לא היו שם. באחת ההזדמנויות הצליחה רעייתו להביא עמה כמה ספרים – תניא וספר הזוהר. מרבית חידושי התורה שנותרו מרבי לוי יצחק ונדפסו בספרים "תורת לוי יצחק" (שני חלקים) ו"לקוטי לוי יצחק" (ארבעה חלקים), אינם אלא הערות שכתב בכתב ידו על שולי הגיליון של הספרים הבודדים שהיו ברשותו, והן מכילות הערות בש"ס, הערות לזוהר ולתניא.
חלק אחר מחידושי תורתו של רבי לוי יצחק שנשארו לפליטה – בא מההתכתבות התורנית העמוקה והענפה שהתקיימה בינו לבין בנו כעשר שנים, עד מאסרו.
נושאי התכתבות זו בלולים מנגלה ונסתר המעורים זה בזה גם יחד למקשה אחת. בספר "לקוטי לוי יצחק - אגרות קודש" מודפסים מאות עמודים צפופים, של מכתביו של רבי לוי יצחק אל בנו הגדול.
מעניין במיוחד הקטע הבא מאחד ממכתביו של רבי לוי יצחק אל בנו, הרבי4 :
"עתה בדבר מכתבך בהחידושי תורה שחננך ה'... אפס בדבר אשר כתבת אתה, והנך שואל להודיעך דעתי בלי כחל ושרק. להוי ידוע לך כי המאמר בכללותו טוב מאוד, שיש בו חריפות ובקיאות בנגלה ובנסתר, ושכל ישר ועמוק בהבנת התורה בנגלה ובנסתר, ותודה לא-ל בעד זה שחננך בינה דעה והשכל, להבין ולהשכיל בתורתו ית', והמאמר הוא הפלא. חזק והתחזק והוסיף אומץ, וה' יהיה בעזרך כי תשכיל לאמתתה של תורה, ותצלח ותעלה מעלה מעלה –
"אמנם בני מחמדי, עצתי אמונה לך, כי תראה בכל ענין כמו זה, להוסיף פלפלין ומלח, היינו לראות שיהיו הדברים יותר ויותר מיוסדים על פי חכמת האמת, על פי קבלה, שהוא אמתתה של תורה, והוא הטל והמאור שבתורה, כי אז יהיו הדברים בהירים ומאירים יותר, וכל הענינים יעלו אז כפתור ופרח, מכל צד ופנה שאז נראה וניכר היטב שהענין הוא אמיתי...".
מלבד ההצצה לקשר האישי בין האבא והבן שהוא גם קשר בין "המורה" ל"תלמיד" (הרבי בנערותו למד רבות עם אביו), בא לביטוי בקטע הזה אחת מהתכונות המעניינות והמקוריות מאוד של תורת רבי לוי יצחק:
דרכו של רבי לוי יצחק היא לקשר ולאחד לחלוטין את הנגלה והנסתר, תוך התבססות על דרך הדיוק בלשון, במילים, עד לפרטי הפרטים ממש. שיטתו זו נובעת מהאמונה שעל פיה כל פרט ופרט בדברי תורה – אף בתורה שבעל פה ובדברי גדולי התורה – מדויק הוא בתכלית עד לאחת, אין אות מיותרת, והכל ניתן להידרש בדרך הרמז והקבלה, בגימטריאות בראשי-תיבות וכדומה.
הרב יהושע מונדשיין במבוא מקיף שכתב לכתביו5 , מציין כי "דרך זו של גימטריא בולטת מיד לעין המעיין בכתביו, ודומה שמכל תשעת סוגי הגימטריאות המנויים בספר הפרדס6 אחת מהנה לא נעדרה [בכתבי רבי לוי יצחק]. גם דרך זו אינה יכולה להיחשב רק כפרי כשרון וכדומה, שהרי "אין אדם רשאי לדון בחשבון גימטריא ולהוציא מהן ענין עלה בדעתו",7 ופרטי החשבונות מסורים ומכוונים אף הם בכללים מקובלים ומדוייקים שאין יד הכל רשאית למשמש בהן כרצונה".
"כמחצית מרשימות רבי לוי יצחק הנדפסות, הן הערותיו בגליונות ספרי הזוהר. שיטת הדיוק העצום מתפשטת גם לכאן, באותם קטעי הזוהר שבהם תקע יתדותיו לבארם, ואינו מניח דבר גדול או קטן שלא יהא מוסבר לתכליתו בדיוקי הקבלה וכל פרט ופרט מתמצה עד תומו. אם מוזכרים באותה מימרא שמות חכמי הזהר או המקום והמצב בו שהו באותו זמן מובטחים אנו שרבי לוי יצחק יטעים לאזנינו מדוע דבר-תורה זה נאמר דוקא על-ידי אותו חכם ובאותו מקום, ויבאר כיצד פרטים אלו קשורים קשר הדוק לתוכן המימרא שהושמעה והיאך משתלבים הם היטב בסיפור המעשה שאותו מגלה הזוהר הקדוש, שהרי: "המעמד, ומצב הסביבה פעלו את גילוי המאמר שנאמר בו במקום".
הדגמה: מחלוקותיהם של אביי ורבא
הנה דוגמה אחת מתורתו של רבי לוי יצחק בה באים לביטוי כל המוטיבים הייחודים בשיטתו המצוינים לעיל. רבי לוי יצחק מסביר8 , שקיימת נקודה פנימית אחת המסבירה את ההבדלים בין שיטותיהם של אביי ורבא באופן שיטתי וסיסטמטי, והדבר קשור לשורש נשמתם.
בקבלה מצוי המושג של "אור מקיף", כלומר אור נעלה מאוד שהוא למעלה מהשגה ותפיסה בעולם (תפיסה תיתכן דווקא ב"אור פנימי", שהוא אור מצומצם יותר המותאם לכלים שבו הוא מתלבש). אכן, גם ב"אור מקיף" יש שתי בחינות: "מקיף הקרוב", כלומר: אור מסוג כזה שיש לו שייכות כלשהי ל"פנימי"; ו"מקיף הרחוק", כלומר: אור מסוג כזה שאינו שייך כלל לפנימי, כי "אין בו שום אחיזה".
וזהו גם ההבדל שבין אות מ"ם-סופית לאות סמ"ך. אלו אותיות מאוד דומות (כשמלמדים ילדים קטנים את אותיות האל"ף-בי"ת יש טכניקה כיצד לחדד ולהטמיע בזיכרונם את ההבדל בין האותיות). המשותף לשתי האותיות היא העובדה ששתיהן "סתומות", שתיהן בעלות צורה סגורה בלי שום פתח או שבר באחד מן הצדדים.
אומר על כך רבי לוי יצחק: צורתן המשותפת של שתי האותיות הללו מלמדת על פי קבלה שהן רומזות ל"אור מקיף". ה"סגירות" וה"סתימות" הזאת מצביעה על בחינת של העלם והסתר – כי צורתן המשותפת של שתי האותיות היא כזו שמקיפה את כל החלל שנשאר בתוך התחום, ואין כל פתח של גילוי. "הצורה הסגורה" הזאת רומזת על בחינת מקיף שלמעלה מגילוי, שלמעלה השגה ותפיסה. אור מקיף הוא כאילו "אור סגור" שלא פורץ את החומות של הנשגב ולא יוצא החוצה מבעד לתחום האינסופי.
יחד עם זאת, יש הבדל בין אות מ"ם-סופית לאות סמ"ך:
ההבדל הוא, שהאות מ"ם-סופית היא מרובעת והאות סמ"ך נוטה יותר לעיגול. מכיון שהאות מ"ם-סופית היא מרובעת, הרי זה מורה, שבחינת המקיף שמרומזת באות זו "יש לו התיישבות ויש בו אחיזה קצת", כי לריבוע יש ארבע צלעות, וניתן להגדיר נקודת התחלה וסוף. אם כן, זהו אכן אור נעלה ונשגב, אבל יש בו איזה שהוא יחס לגילוי אור נמוך יותר ש"מכיר" בעולמות ומחייה אותם.
לעומת זאת האות סמ"ך, היא לא רק סתומה מכל צדדיה, בחינת העלם ומקיף; אלא היא גם עגולה. בעיגול אין נקודת התחלה ונקודת סוף – ועובדה זו רומזת לבחינת "מקיף הרחוק", ש"אין בו שום אחיזה".
רבי לוי יצחק מבאר על פי רעיון זה, כי השורש הרוחני שיכול להסביר את ההבדל השיטתי בגישותיהם של אביי ורבא נעוץ בשתי בחינות אלו: אביי שייך לבחינת מקיף הרחוק, אות ס' שהיא עגולה; ורבא שייך לבחינת מקיף הקרוב, אות מ' שהיא מרובעת.
כיצד יודעים זאת?
מובא בגמרא במסכת ברכות: "אביי ורבא הוו יתבי קמיה דרבה [למדו אצל רבה בעודם ילדים], אמר להו רבה למי מברכין, אמרי ליה לרחמנא [שאל אותם: למי מברכים? וענו: לקב"ה]. ורחמנא היכא יתיב, רבא אחוי לשמי טללא, אביי נפק לברא אחוי כלפי שמיא" [שוב שאל אותם: והקב"ה היכן יושב? רבא הצביע לעבר התקרה, ואילו אביי יצא החוצה והראה על השמים]" 9 .
באופן ההצבעה השונה של רבא ואביי, בעודם ילדים, ניתן לראות את השוני בשורשם ומהותם:
על פי הקבלה, תקרת הבית היא משל ודוגמא לבחינת "מקיף הקרוב", כי מצד אחד היא מקיפה את האדם ואת תכולת הבית מבחוץ, כלומר: מבלי להתאים את עצמה למידותיו של האדם הספציפי, ולכן גם אדם קטן ורזה מאוד וגם אדם גבוה ורחב מאוד יכולים להיכנס תחת אותה קורת גג. עם זאת, אחרי ככלות הכול יש בתקרת הגג קרבה מסוימת לאדם (ולתכולת הבית), גם אם לא התייחסות פרטית, כי קורת גג מעצם מהותוה נועדה לשמש מגורים לאדם ומכאן איזה-שהוא יחס וקרבה לאדם.
לעומת זאת, השמים הם מקיף הרחוק. נוסף על כך שהשמים מקיפות את כלל הנמצאים ביקום, אין שום יחס בין השמים לבין האדם.
העובדה שרבא "אחוי לשמי טללא", הצביע על תקרת הבית, נובעת מכך שמצד שורש נשמתו הוא שייך למקיף הקרוב ; והעובדה שאביי "אחוי כלפי שמיא", הצביע כלפי השמים נובעת מכך שמצד שורש נשמתו הוא שייך למקיף הרחוק.
רבי לוי יצחק מביא ראיה מעניינת נוספת: בגמרא במסכת ראש השנה כתוב: "אביי ורבא תרווייהו מדבית עלי קאתו, רבא חי מ' שנין ואביי חי ס' שנין"10 – כי חיותו של רבא נמשכה מבחינת מקיף הקרוב, אותו מסמלת האות מ"ם, וחיותו של אביי נמשכה מבחינת מקיף הרחוק, המיוצג על-ידי סמ"ך.
כך רבי לוי יצחק ממשיך ומבאר כיצד חילוק זה שבין אביי לרבא בשורש בחינתם הוא הסיבה והטעם לפלוגתתם בכמה מקומות: מצד בחינתו של רבא (מקיף הקרוב) – דבר שהוא בבחינת "מקיף הרחוק" אינו מציאות שאפשר להתחשב בה; מה שאין כן מצד בחינתו של אביי – גם דבר כזה הוא מציאות המכרעת בהלכה.
על פי הסבר זה הוא מבאר באריכות את פלוגתות אביי ורבא בסוגיות "קידושין שאין מסורין לביאה" ו"גילוי דעתא בגיטא" בצורה מעמיקה מאוד – ועל כך עמד הגאון הרב יואל כהן במאמרו שהתפרסם במעיינותיך, גיליון 34, עמ' 3 ואילך.
הרבי מליובאוויטש המשיך בקווי הלימוד המקוריים והייחודיים שאפיינו את אביו, שעל מקצתן עמדנו לעיל בקצירת האומר. על השילוב בין נגלה לבין פנימיות התורה כבר עמדתי בסדרה זו, ועוד חזון למועד לעמוד גם על הדמיון וההשפעה הרבה בשיבוץ המאמץ ותשומת הלב בדיוק בפרטי המאורעות, השמות, דיוקי האותיות וכדומה כחלק מהמהלך העיוני המקיף והכולל בסוגיה.
כתוב תגובה