רשימה (עם פענוחים) – כ"ד טבת, ה'תשי"א

[הדרן על הש"ס*]

א. "ת"ר .. שאלו אנשי אלכסנדריא את רבי יהושע בן חנניא .. שלשה דברי בורות. אשתו של לוט מהו שתטמא, אמר להם מת מטמא ואין נציב מלח מטמא (נדה ע, ב). בן שונמית מהו שיטמא, אמר להן מת מטמא ואין חי מטמא. מתים לעתיד לבוא צריכין הזאה שלישי ושביעי או אין צריכין, אמר להן לכשיחיו נחכם להם איכא דאמרי לכשיבוא משה רבינו עמהם".

ו.הנה, על השאלה "מתים לעתיד לבוא צריכין הזאה" – איתא בתוס'1, דבן השונמית פשיטא לי' דאין צריך הזאה, והשאלה היא רק במתים, משום שנאמר2"וזרקתי עליכם". ועדיין צריך להבין טעם וסברת החילוק בין מתים לעתיד לבוא לבן השונמית.

כן צריך להבין הקושיא שהובאה בשם ראשונים3 – מפני מה שאלו בנוגע לבן השונמית, ולא. בנוגע לבן הצרפית, אף ד.בן הצרפית שהחי' אליהו קדם לבן השונמית שהחי' אלישע.

גם צריך להבין: אחר המענה הא' (על השאלה הא', "אשתו של לוט מהו שתטמא") דמת דוקא מטמא – למה שאלו אבן השונמית, הרי יודעים כבר שרק מת מטמא, ובמילא מובן שבן השונמית שאינו מת אינו מטמא.

ועוד כמה דיוקים.

ב. ויש לפרש בכל זה – ובהקדמה:

לטומאת המת – צריך להיות ב' תנאים:

א) סילוק הנשמה, וכדאיתא במשנה פ"ק דאהלות4: המת "אינו מטמא עד שתצא נפשו". ודוקא סילוק נשמת הגוף, ולא סילוק החיות דאבר פרטי, שלכן מצינו כמה חילוקים בין טומאת המת וטומאת אבר מן החי (עדיות פ"ו5), כי דין טומאת מת הוא דוקא כשנסתלק נשמת הגוף כולו.

ב) ושמירת מציאות הגוף, אף שנשתנה הצורה. וכמו בשר שנימוח ונעשה ליחה, שמטמא, או עצמות שהרקיבו, וכדאיתא בנזיר (מט ושם6), וכן תמצית הדם צללתא דדמא (זבחים עט, ב. חולין פז, ב7), ואפילו נשרף, אם לא נתבלבלה צורתו, ה"ה מטמא. אבל נשרף עד שנתבלבלה צורתו, או שנפרך ונעשה כקמח, טהור (נדה כז, ב. נה, א8), כי לא נשמרה מציאות הגוף. – ואולי יש לומר החילוק שכל זמן שלא נתבלבלה צורתו אז נחשב עדיין דומיא דעצם ודם, ולכן מטמא, משא"כ בנתבלבלה צורתו.

ג. והנה, הפיכת אשת לוט לנציב מלח – הוא ענין נסיי, וכדאיתא בברכות (נד, ב בהסוגיא דהרואה קי"ס ("מעברות הים", מקום שעברו ישראל בים סוף) ויד משה ("ואבן שישב עלי' משה, דכתיב9 וידי משה כבדים ויקחו אבן גו'")) שהרואה אשתו של לוט צריך שיתן הודאה ושבח לפני המקום.

ובנס – יש לפרש בב' אופנים:

אופן הא' – דצריך להיות עשיית הנס כל משך זמן היותו. וכמו בהסדרה10 דנהפכו המים לדם, הנה בכל רגע ורגע ממשך המכה הי' נעשה הנס דהפיכת המים לדם. או אופן הב' – להיפך, דברגע הא' נהפכו המים לדם, ומשם ואילך ה"ה מים11 בטבע, ואדרבה: כדי להחזיר הדם למים צריך נס, ע"ד נס הראשון, להפוך המים לדם.

והחילוק ביניהם: באופן הב' – השינוי הוא בעצם מציאות המים, שנהפכו להיות דם בטבע, שזהו שינוי גדול וקשה יותר, אבל לאידך, נס זה אינו אלא פעם אחת. משא"כ באופן הא' – השינוי בהמים (שנהפכו לדם) אינו אלא בחיצוניות, ולא בעצם מציאות המים, שזהו שינוי קל יותר, אבל לאידך, נס זה חוזר ונשנה בכל רגע ורגע ממשך המכה.

והנה, ישנו כלל ש"לא עביד קוב"ה ניסא למגנא"12 – אם אפשר בלאו הכי. וא"כ, החילוק הנ"ל באופן הנס תלוי בבירור הדבר מה קשה יותר: השנות דבר קל (שינוי בחיצוניות בלבד, אבל) כמה פעמים (בכל רגע ורגע ממשך המכה), או עשיית דבר קשה (שינוי בעצם מציאות המים שנעשו דם בטבע, אבל רק) פעם אחת.

והוא ע"ד האיבעייא בשבת ר"פ מפנין13: למעוטי במשוי עדיף ולהלך יותר (השנות דבר קל כמה פעמים) או למעוטי בהליכה עדיף אע"ג דאפושי משאוי הוא (עשיית דבר קשה פעם אחת).

והנה, בשבת שם אפשטי דמעוטי בהליכה ואפושי משאוי עדיף, ומזה מוכח גם בנדו"ד שעדיף נס של עשיית דבר קשה פעם אחת מאשר השנות דבר קל כמה פעמים. אבל, בתוס' שם14 מפרש דהני מילי (שעדיף למעוטי בהליכה ולהרבות במשא) כשאין טרחא ביותר, או שאין צריך לשנות המנהג, וא"כ בנדו"ד שמדובר בעשיית נס שענינו שינוי מנהגו של עולם – עדיין ספק הוא, ויש מקום לומר שהשנות דבר קל כמה פעמים עדיף מעשיית דבר קשה פעם אחת.

ד. וזהו שאלת אנשי אלכסנדריא "אשתו של לוט מהו שתטמא":

באשתו של לוט שנהפכה לנציב מלח – סילוק נשמה (תנאי הא' לטומאת המת) הי' כאן, אבל בנוגע לשמירת מציאות הגוף (תנאי הב' לטומאת המת) – כיון שבנוגע לאופן הנס שנהפכה לנציב מלח יש ספק אם בכל רגע ורגע נהפכת לנציב מלח, מפני דאין עושין נס למגנא לשנות גוף אדם בעיקרו להיות נציב מלח ע"פ טבע – הרי מטעם זה גופא יש לומר דלא נשתנה עצם מציאות גופה, ורק כפי המוכרח כדי שיהי' ענשה מדה כנגד מדה, דחטאה במלח ולכן לקתה במלח (פרש"י וירא יט, כו), אבל כל שאר תכונות גוף אדם יש לה, וע"ד מש"כ בחדא"ג מהרש"א "שאף שנשתנית להיות נציב מלח בצורתה, החומר הראשון שהוא בשר עדיין קיים", ובמילא גם מטמאת טומאת מת,

או לא – לפי שהנס הי' באופן שברגע הראשון נהפכה לנציב מלח ומשם ואילך ה"ה נציב מלח ע"פ טבע, היינו, שנשתנה עצם מציאות גופה, ושוב אין לה תכונות גוף אדם, וכיון שלא נשמרה מציאות הגוף, אינה כאן דין טומאת מת.

דוגמא לדבר – בהלכה: הרמב"ם פסק בהל' טומאת אוכלין פ"י ה"ב דמי רגלי בהמה אינם כמים ואין מכשירין, והוא מתוספתא סוף מכשירין. אבל בבכורות ז, א וברמב"ם הל' מאכלות אסורות פ"ד ה"כ פסק דמותרים, ד.לא נשתנה מציאות המים בגוף הבהמה, אלא "מיא עול מיא נפוק". ולכאורה: כיון שלא נשתנה מציאות המים בגוף הבהמה – למה "אין מכשירין"? ועל-כרחך צריך לומר, שע"י הכניסה דהמים בגוף הבהמה, ניטלה מהן התכונה המחלקת בין מים שמכשירין ומי פירות שאין מכשירין, אבל אעפ"כ, אין נעשים עדיין כגוף הבהמה כמו חלָבה, ולכן מותרים.

ועד"ז בנדו"ד: אף שנשתנית בצורתה להיות נציב מלח, לא נעשית כחומר המלח, אלא עדיין נשאר קיים החומר הראשון דבשר גוף אדם, ולכן מטמאת15.

וענה להם רבי יהושע, דאיך שיהי' בירור ב' האופנים בנס, אינו נוגע לנדו"ד – ולכן נקרא "דברי בורות" – כי, "מת מטמא ואין נציב מלח מטמא": מת – מה שהוא בגדר מיתה – מטמא, והיינו חי ומדבר שהם בגדר מיתה, אבל נציב מלח – דומם וצומח, כמש"כ בסו"ס ע"ח16, אינו בגדר מיתה, והיינו, שהנס דהפיכה לנציב מלח הי' בהשינוי לסוג דומם וצומח שאין שייך בו מיתה, ולכן, אין נפק"מ אם נשתנה עצם מציאות הגוף או שנשאר בו תכונות גוף אדם, כיון שבפועל ה"ה נציב מלח, דומם וצומח, שאינו בגדר מיתה, ובמילא אינו מטמא.

ה. ושאלתם הב' – "בן שונמית מהו שיטמא":

השאלה בבן השונמית אינה דומה לשאלה באשתו של לוט, מפני ששם (בבן השונמית) השאלה היא מצד זה דסילוק הנשמה אינו ע"ד הרגיל (כדלקמן) – משא"כ בשאלה הא' שהספק הוא מפני שמיתת הגוף אינו ע"ד הרגיל.

ו.הביאור בזה הוא – כי בקרא מצינו ב' סיפורים דומים, סיפור א' ע"ד בן הצרפית, ו.סיפור ב' ע"ד בן השונמית. ומחלק ביניהם בקרא – כי: ב.סיפור הא' (בבן הצרפית) בקש אלי' שתשוב נפש הילד אליו17, וא"כ, פשיטא שאינו מטמא עכשיו (לאחרי שבטל סילוק הנשמה ושבה נפשו אליו), כיון שהנשמה והגוף הם כמו שהיו בלידתו. אבל בבן השונמית מסופר ששם פיו על פיו ויגהר עליו וגו'18, היינו, שהכניס בו חיות חדשה, ולא שהשיב לו נפשו הקודמת (שנשארה במצב של סילוק).

וא"כ, בבן השונמית יש מקום לספק אם מטמא או לא, כי, השייכות דסילוק הנשמה לענין הטומאה – יש לומר בב' אופנים:

אם רגע סילוק הנשמה פועל הטומאה על כל משך הזמן שתהי' נשמרת שלדת המת, וא"כ, סילוק הנשמה דבן השונמית (שנשמתו הקודמת נסתלקה ולא שבה אליו עוד) פועל הטומאה על כל משך הזמן שגופו קיים, גם לאחרי שנכנסה בו חיות חדשה,

או שסילוק הנשמה גורם מצב גוף כזה (גוף ללא חיות) שהוא מטמא, וא"כ, בבן השונמית שנפסק מצב זה (של גוף ללא חיות) – מאיזה סיבה שיהי' (גם אם הסיבה היא שנכנסה בו חיות חדשה) – שוב אינו מטמא.

דוגמא19 לדבר – בהלכה: כסה הדם – וצריך קרא מיוחד שדם כיסוי חייב כרת20, ולולא זאת בטל ממנו תורת דם בכלל21, גם לענין דין הכשר טומאה – אף שאח"כ נתגלה, ואז הדין שאין צריך לכסותו עוד הפעם22, כי רגע הכיסוי פועל על כל משך הזמן שלאח"ז שנחשב דם כיסוי. עוד דוגמא: מל ואח"כ נמשך ערלתו – שמדין תורה אין צריך למולו עוד הפעם, ואוכל בתרומה וכיו"ב (יבמות עב, א23), כי הרגע דמילה פועל על כל משך הזמן שלאח"ז שאינו נקרא ערל. ועד"ז בנדו"ד, שרגע סילוק הנשמה פועל הטומאה על כל משך הזמן שגופו קיים.

ועפ"ז אתי שפיר שגם לאחרי המענה על שאלה הא' שדוקא מת מטמא, יש מקום לשאלה בן השונמית מהו שיטמא (אף שאינו מת) – דכיון שהפעולה דסילוק הנשמה לא נתבטלה, הרי היא פועלת טומאה בהגוף שנסתלקה ממנו בכל משך הזמן שלאח"ז (גם לאחרי שנכנסה בו חיות חדשה).

והשיב להם רבי יהושע, שאיך שנפרש אופן השייכות דסילוק הנשמה לענין הטומאה, אין נפק"מ לדין בן השונמית – ולכן נקרא "דברי בורות" – כי, "מת מטמא ואין חי מטמא": מת מטמא, אבל רק בתנאי שלא נתבלבלה צורתו (כנ"ל ס"ב), ואילו בנדו"ד, אין לך בלבול צורה של מת יותר מזה כשהוא חי.

ו. ושאלתם הג' – "מתים לעתיד לבוא צריכין הזאה שלישי ושביעי או אין צריכין":

ובהקדמה – שזה ששאלו דין הזאה אמתים לעתיד לבוא, ולא שאלו אבן השונמית, מובן בפשיטות – ולא זכיתי להבין קושיית התוס' זו – כי לא שאלו אלא בהנוגע לפועל, עתה, או לעתיד, אבל אם בן השונמית הי' צריך הזאה בזמנו אז – למאי נפק"מ24.

וביאור השאלה אם מתים דלעתיד לבוא צריכין הזאה:

מתים דלעתיד לבוא פשיטא שאינם מטמאים, כיון שבב' הענינים שהם תנאי בטומאת מת – סילוק הנשמה ושמירת מציאות גוף המת – אינו ע"ד הרגיל25, כי אז יהי' המחזיר נשמות הקודמות לגופים הקודמים.

וא"כ, אף דפשיטא דמתים לעתיד לבוא אינם מטמאים משום ד.אז יהיו חיים ואין חי מטמא, אבל, מטעם זה גופא יש מקום לומר דצריך הזאה, דכיון דאין כאן פנים חדשות כלל, אלא חזרת מציאותו הקודמת, הנשמה הקודמת בגוף הקודם,

– משא"כ בבן השונמית שהייתה נשמה חדשה, ולכן איתא בספרי זוטא הובא ביל"ש חוקת26 (וכנראה זהו מקור פס"ד התוס' הנ"ל) שבן השונמית אין צריך הזאה27 –

א"כ, צריך להיות נזקק להזאה מפני שנגע במת – בגוף שלו עצמו שהי' קודם מת.

ואף דשעה אחת קודם תחיית המתים נעשים אפילו הצדיקים עפר (שבת ס"פ שואל28), וא"כ אין כאן נגיעה במת – הרי מת שנרקב ג"כ מטמא (כנ"ל ס"ב).

ואמר להם רבי יהושע שזהו "דברי בורות", דממה-נפשך: מפני מה אין שואלים אבן השונמית – מפני דאין נפק"מ עתה, ומאי דהוי הוי29, הנה גם בזה (במתים לעתיד לבוא) אין נפק"מ עתה, כי כשיבואו נחכם להן.