בס"ד. שיחת ש"פ משפטים, מבה"ח אדר-ראשון, ה'תשי"א.

בלתי מוגה

א. אודות ההמשך דפרשת משפטים (הפרשה הראשונה שלאחר מתן-תורה) לפרשת יתרו (הפרשה דמ"ת) – איתא במדרש1:

"כיון שראה משה את ישראל שהיו מתייראין כשהי' נגלה עליהם הקב"ה והי' מדבר עמהם (כמ"ש2 "וכל העם רואים את הקולות וגו' וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות"), אמר להם משה אל תיראו, שנאמר3 ויאמר משה אל העם אל תיראו וגו' .. פייסן משה תחלה לישראל, ואח"כ ערך להם נזיקין וכל מדות הדין, דכתוב אח"כ4 ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם וגו'".

וזהו גם הדיוק "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", שמכאן ולהבא תשים אתה (משה) את משפטי התורה לפני בנ"י, בהתאם לבקשתם "דבר אתה עמנו ונשמעה גו'".

וענין זה ("תשים לפניהם" שנעשה ע"י משה דוקא) מבואר בדרושי חסידות על פרשת משפטים, הן בהדרושים הנדפסים, הן בהדרושים שבכתבי-יד, והן בהדרושים שיודעים אודותם בעל-פה.

ב. מאמר ד"ה ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם.

* * *

ג. בנוגע לשנת העיבור (כשנה זו) שיש בה אדר ראשון ואדר שני, יש חקירה איזה מהם הוא אדר העיקרי, ואיזה מהם הוא אדר הנוסף, חודש העיבור5.

ואפשר שתלוי הדבר בהפלוגתא דר' מאיר ור' יהודה6 – "דתניא אדר הראשון כותב אדר הראשון, אדר שני כותב אדר סתם, דברי ר"מ, ר' יהודה אומר אדר הראשון כותב סתם, אדר שני כותב תיניין".

ובפשטות מסתבר לומר שאדר העיקרי הוא אדר שני – כי, באדר שני חוגגים ימי הפורים, במקרא מגילה, משלוח מנות ומתנות לאביונים7 (משא"כ באדר ראשון ה"ז רק פורים קטן8), ואם נאמר שאדר שני הוא החודש הנוסף בשנת העיבור, נמצא, שבשנה פשוטה חסר החודש העיקרי שבו חוגגים ימי הפורים, ועכצ"ל, שאדר שני הוא אדר העיקרי, ואדר הנוסף בשנת העיבור הוא אדר ראשון (והחסרון בשנה פשוטה אינו אלא בנוגע לפורים קטן, שהוא טפל לגבי עיקר הפורים).

ובעמדנו בשבת מברכים אדר ראשון, שהוא אדר הנוסף, חודש העיבור – יש לבאר תוכן הענין והמעלה המיוחדת שבחודש העיבור.

ד. ויש להקדים תחילה תוכן ענין העיבור כפשוטו – כפי שמבאר הרמב"ם בריש הל' קידוש החודש:

"כמה יתירה שנת החמה על שנת הלבנה קרוב מאחד עשר יום [שהרי "שנת החמה היא שלש מאות חמשה וששים יום ושש שעות", ו"שנה של לבנה אם תהי' שנים עשר חודש .. יהי' כללה שלש מאות יום וארבעה וחמשים יום ושמונה שעות וששה ושבעים חלקים", "נמצא תוספת שנת החמה על שנת הלבנה עשרה ימים ואחת ועשרים שעות ומאתיים וארבעה חלקים"9], לפיכך כשיתקבץ מן התוספת הזאת כמו שלשים יום .. מוסיפין חודש אחד ועושין אותה השנה שלשה עשר חודש והיא הנקראת שנה מעוברת".

והצורך לחשב גם את שנת החמה אע"פ שישראל "מונין ללבנה"10, הוא, "מפני זמן האביב, כדי שיהא הפסח באותו זמן, שנאמר11 שמור את חודש האביב, שיהי' חודש זה בזמן האביב, ולולא הוספת החודש הזה (חודש העיבור) הפסח בא פעמים בימות החמה ופעמים בימות הגשמים"12.

ה. והביאור בזה – בפנימיות הענינים:

החסרון דשנת הלבנה לגבי שנת החמה קשור עם כללות חסרון הלבנה לגבי החמה – מיעוט הירח – שבתחלת הבריאה היו "שני המאורות הגדולים"13, "שוים נבראו", אלא שאח"כ "נתמעטה הלבנה על שקטרגה כו'"14.

ושורש הענין דמיעוט הירח שהוא חסרון האור – מבואר במאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר (שכבר נדפס)15, שהסיבה והנתינת מקום לזה הוא "מה שדין לא אהניא לי'16 שגרם שבירת הכלים דתהו", ולפנ"ז – "חסרון האור למעלה שהו"ע צמצום הראשון", וכתוצאה מזה נעשה "נתינת מקום לחסרון האור למטה בסיבת חטא ועון", החל מחטא עה"ד, שהוא השורש לכל החטאים.

והכוונה בזה – ש"יהי' העבודה בכח עצמו .. עי"ז ממשיכים את האור החסר בתוספת מרובה, שבזה נשלם הכוונה העליונה בהצמצום שיהי' גילוי העצמות", כלומר, לא זו בלבד שתהי' המשכת האור כמו לפני החטא ולפני הצמצום, אלא שיומשך אור נעלה יותר מכמו שהי' לפני החטא, שלא הי' מאיר אפילו לפני הצמצום17.

ו. עפ"ז יש לבאר תוכן הענין והמעלה דחודש העיבור:

כיון שחודש העיבור משלים וממלא את החסרון דשנת הלבנה לגבי שנת החמה, ה"ז רומז גם על התיקון דמיעוט הירח, ובמילא, גם התיקון על חטא עה"ד וכללות החטאים,

– ומטעם זה יש נוהגים בשנת העיבור להוסיף בתפלת מוסף דר"ח: "ולכפרת פשע" (כפי שנדפס בכמה נוסחאות)18 –

ועד לתיקון שורש הענין דמיעוט הירח – שבירת הכלים וצמצום הראשון – שנמשך האור שהי' מאיר לפני הצמצום,

ויתירה מזה, שנמשך ומתגלה אור נעלה יותר שלא הי' מאיר אפילו לפני הצמצום – כמרומז בכך שע"י הוספת חודש העיבור נעשית שנת הלבנה גדולה יותר משנת החמה.

וע"פ האמור לעיל שחודש העיבור הוא אדר הראשון, נמצא, שחודש זה (המתברך בשבת זו) הוא הזמן המסוגל להמשכת אור נעלה יותר מכמו שהי' לפני החטא, ולפני כללות הענין דחסרון האור ע"י צמצום הראשון – גילוי העצמות.

*

ז. האמור לעיל בענין העיבור, שכוונת הירידה דמיעוט הירח

היא כדי שלאח"ז יומשך אור נעלה יותר – ה"ז גם בכל עניני ירידה, שהכוונה בהם היא כדי שלאח"ז יומשך אור נעלה יותר.

ולדוגמא:

נתבאר לעיל19 ש"זרע בהמה" קאי על נשמות דבי"ע (רוב הנשמות בדורותינו) שאין בהם דעת – שזהו"ע של ירידה.

ולא עוד אלא שגם "זרע אדם" שקאי על נשמות דאצילות שיש בהם דעת הו"ע של ירידה, כי: גם אצילות הוא עולם, מלשון העלם20, ולכן, גם הדעת שיש להם באלקות אינו אלא הכרה ע"פ שכל בלבד, ולא הכרת העצם (למעלה מהשגה).

[וזהו החילוק שבין "אדם" ל"מאד", שאותיותיהם שוות21, אלא שצירופם שונה, ש"אדם" מורה על השכל והדעת, ו"מאד" מורה על העדר המדידה והגבלה דשכל ודעת22].

ונשאלת השאלה: מה זאת עשה הוי' לנו – אפילו ביחס לירידה דנשמות דאצילות, ועאכו"כ ביחס לירידה דנשמות דבי"ע?

ועד"ז בנוגע להירידה שמצד ההסתלקות:

בא' מאגרות הקודש שכתב אדמו"ר האמצעי23 לאחר הסתלקות אדמו"ר הזקן, מבאר כמה עצות לחיזוק ההתקשרות, שכן, ההסתלקות הו"ע של ירידה שיכולה לגרום ח"ו חלישות בההתקשרות, ויש צורך בנתינת עצות לחיזוק ההתקשרות.

וגם כאן נשאלת השאלה: למה עשה ה' ככה? מהי הכוונה בירידה זו?

ונקודת הענין בזה – כמבואר בהמשך ההילולא24 – שכוונת הירידה היא בשביל שעי"ז יפעלו הענין ד"אסתלק יקרא דקב"ה בכולהו עלמין"25, שקאי על אור הסוכ"ע שמאיר בכל העולמות בשוה, ועד להמשכת האור שאינו שייך כלל לעולמות (גם לא באופן דסובב כל עלמין), כמשנת"ל26 דיוק הלשון "עיקר שכינה"27, שקאי לא רק על השכינה כמו שהיא לגבי אצילות (מלכות דאצילות כפי שנעשית כתר ועתיק לבריאה, או אפילו כמו שהיא באצילות), וגם לא רק כמו שהיא לגבי אוא"ס, היינו הקו, ואפילו לא כמו שהיא לגבי האור שלפני הצמצום, גילוי האור לעצמו השייך להעולמות, אלא "עיקר שכינה", העיקר והפנימיות דהשכינה, שזהו גילוי העצמות – שנעשה בתחתונים דוקא.

* * *

ח. בהתחלת פרשת השבוע מדובר אודות עבד עברי – "כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חנם"28. ובהמשך לזה מסופר בהפטורה ע"ד הברית שכרת המלך צדקיהו (שמלך כשר הי'29) עם בנ"י "לשלח איש את עבדו ואיש את שפחתו העברי והעברי' חפשים (אחר שעבדו שש שנים) לבלתי עבד בם גו' וישמעו וישלחו"30, אלא שלאח"ז "וישובו אחרי כן וישיבו את העבדים ואת השפחות אשר שלחום חפשים ויכבשום לעבדים ולשפחות"31.

כדי שתהי' ההנהגה בשנה השביעית כדבעי ("בשביעית יצא לחפשי חנם"), צ"ל ההנהגה במשך השש שנים באופן המתאים לכך, היינו, שבמשך ה"שש שנים יעבוד" צ"ל ניכר ונרגש ש"בשביעית יצא לחפשי חנם". וכאשר ההנהגה בשנה השביעית אינה כדבעי (שאינו מקיים הציווי "יצא לחפשי חנם"), ה"ז הוכחה שגם ההנהגה במשך השש שנים לא היתה כדבעי, היינו, שלא נרגש בעבודת השש שנים שבסופו של דבר יצא לחפשי חנם.

קנין ("כי תקנה") עבד עברי שצ"ל ע"י מכירה דוקא (דלא כעבד כנעני שהקנין שלו יכול להיות גם ע"י מתנה) – מכרוהו ב"ד (בגנבתו) או מוכר עצמו (מפני דחקו)32 – ה"ז שייך רק כאשר האדון מרויח מעבודתו של העבד [ופשיטא – לא באופן של "עבדא דנהום כרסי' לא שויא (עבד שאינו שוה לחם אכלו) למרי' ולמרתי' למאי מתבעי"33], כך, שמוכרחת להיות עבודת העבד; אבל, ביחד עם זה, צ"ל נרגש בעבודת העבד ש"בשביעית יצא לחפשי חנם", והתועלת שבדבר – שעי"ז אינו מרגיש כ"כ את קושי העבודה, והעבודה היא בנקל יותר, ועד שביכלתו לעבוד עבודתו מתוך תענוג.

ט. וביאור הענין – בעבודת האדם לקונו:

ידוע34 ש"שש שנים יעבוד" רומז על כללות מעשינו ועבודתינו במשך שית אלפי שנין דהוי עלמא35 ובפרט במשך זמן הגלות, ו"בשביעית יצא לחפשי חנם" רומז על אלף השביעי, "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"36.

וכדי שמעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות יהיו כדבעי, צריכה העבודה להיות באופן שיורגש בה שהכוונה היא בשביל ש"בשביעית יצא לחפשי חנם", העילוי והשלימות דלעתיד לבוא, שעי"ז נעשית העבודה בזמן הגלות בנקל, ובאופן נעלה יותר, מתוך תענוג.

ואם הדברים אמורים בנוגע למעשינו ועבודתינו כל משך זמן הגלות, עאכו"כ בעמדנו בסוף זמן הגלות, בסמיכות לאלף השביעי, בזמן שמוסיפים מחול על הקודש [ולכמה דעות ה"ז חיוב מן התורה37, ועכ"פ מדרבנן בודאי צ"ל הוספה מחול על הקודש] – בודאי הגיע הזמן שבעבודה דעכשיו יהי' נרגש כבר הגילוי דלעתיד לבוא, שעי"ז יתוסף גם בעבודה דעכשיו באופן נעלה יותר.

ועוד ענין בזה – כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר38: כשיבוא משיח "וועט מען זיך כאַפּן פאַרן קאָפּ" באיזה מדה היו יכולים לפעול ע"י העבודה בזמן הגלות! ולכן, כשיודעים שנמצאים עתה בסוף זמן הגלות, צריכים לחטוף ולהוסיף ביתר שאת וביתר עוז בכל עניני העבודה דזמן הגלות.

י. ויש להוסיף, שכאשר העבודה בזמן הגלות ("שש שנים יעבוד") חדורה בהכוונה דהגאולה ("בשביעית יצא לחפשי חנם"), ה"ז פועל שגם בזמן הגלות נמצאים במעמד ומצב שלמעלה מגלות:

ובהקדם דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר בצאתו ממאסרו לנסוע לעיר מקלטו39: "רק גופותינו ניתנו בגלות ובשעבוד מלכיות, אבל נשמותינו לא נמסרו לגלות ושעבוד מלכיות".

ולכאורה אינו מובן: כיון שהכוונה היא שתהי' העבודה עם הגוף דוקא,

– כמודגש בדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר40 שגילה ופירסם תורת הבעש"ט41 על הפסוק בפרשת השבוע42 "כי תראה חמור וגו' עזוב תעזוב עמו", ש"חמור" קאי על החומר שהוא הגוף, והעבודה צ"ל באופן ד"עזוב תעזוב עמו", לברר ולזכך את הגוף –

מהי התועלת בכך שהנשמה לא נמסרה לגלות – ביחס לעבודה שמצד הגוף, שנמסר בגלות?!

והביאור בזה43 – שעי"ז שהנשמה מתלבשת בהגוף ומתאחדת עמו כדי למלא שליחותה בבירור וזיכוך הגוף וחלקו בעולם, הרי, הנשמה שלא נמסרה בגלות פועלת שגם הגוף לא ימסר בגלות, ויוכל למלא תפקידו ושליחותו כדבעי, ללא העלמות והסתרים דזמן הגלות.

וכמבואר בתניא44 שכאשר מתגלית הארת הנשמה אזי "כל הקליפות [הן ג' קליפות הטמאות, והן קליפת נוגה "שהיא כללות החיות של עוה"ז הגשמי והחומרי"] בטלים ומבוטלים והיו כלא היו".

ונקודת הענין – שבני ישראל אינם משועבדים ח"ו לעולם, "אויף אַ אידן איז קיין זאַך ניט קיין בעה"ב", אלא אדרבה, העולם משועבד לבני ישראל,

– אא"כ כשהיהודי עצמו גורם לכך שהעולם יהי' בעה"ב עליו,

[וזהו הטעם שהמסירה על רבינו הזקן והמאסר של כ"ק מו"ח אדמו"ר היו ע"י אנשים מבנ"י דוקא, שכן, לגרום מאסר לנשמה וגוף (ובפרט) בדרגא נעלית כזו – אין זה ביכלתו של גוי, "אַ גוי איז גאָר ניט קיין בעה"ב אויף דעם", דבר כזה יכול להעשות רק ע"י יהודי45],

כמו בכל הענינים הבלתי-רצויים שמציאותם אינה יכולה להיות אא"כ יש להם שורש בקדושה, וכמודגש בחטא עה"ד, שהשרש לזה הי' ענין של קדושה, שחוה "הוסיפה על הציווי" (באמרה שהציווי הוא לא רק על אכילה אלא גם על נגיעה)46, שזהו"ע של הידור –

ולכן, כשיהודי עומד בתוקף המתאים, מצד נשמתו, ה"ה מתגבר על ההעלמות וההסתרים דהגלות, ומצליח למלא תפקידו ושליחותו בעולם כדבעי.

יא. ולהוסיף, שבכגון-דא יש תועלת גם בעצם העובדה שמחליט ומקבל על עצמו להתעלות למעמד ומצב נעלה יותר, אף שיתכן שיהי' זה לפי שעה בלבד, ואח"כ יתנהג באופן אחר, ולא עוד אלא שיתכן שגם לפי שעה אין זה עדיין בפועל אלא בכח בלבד.

וגם באופן כזה נעשית השפעת הטוב מלמעלה – שהרי אמרו חז"ל47 "אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות", וכיון שמעמדו ומצבו לפי שעה הוא כדבעי, זוכה לקבל השפעת הטוב. וכל זה גם כאשר המעמד ומצב הרצוי (לא בא עדיין בפועל, אלא) הוא רק בכח, כי, אף שלמטה כח חסר פועל, הרי למעלה אין כח חסר פועל48, ולכן נמשכת המשכת הטוב מלמעלה בפועל.

[ולהעיר, שגם אם הפועל יהי' באופן אחר, או רק לפי שעה ואח"כ יהי' באופן אחר – אזי יהי' ענין של עונש להעביר החטא כו', אבל לא תהי' מניעה להשפעת הטוב מלמעלה].

ולדוגמא – בענינים פרטיים:

יש סגולה מאדמו"ר הזקן49 בנוגע לחשוכי בנים רחמנא ליצלן – שע"י התעוררות אהבה ויראה, שהם "בנים" ברוחניות, זוכים גם לבנים בגשמיות.

וע"פ האמור שמספיקה גם הקבלה בכח, מובן, שגם כאשר אינו יכול לפעול על עצמו שתהי' אצלו התעוררות אהוי"ר בפועל, מספיקה גם הקבלה בכח עכ"פ על הענין דאהוי"ר – ע"י ההתבוננות בשכלו, כמ"ש רבינו הזקן50 שהעצה לאהוי"ר היא עי"ז "שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאד ויתקע מחשבתו בחוזק בגדולת אין סוף ב"ה", ואז, גם אם מסיבות צדדיות לא תבוא התעוררות אהוי"ר בפועל, הרי, כיון שעשה התלוי בו בהענין שאדמו"ר הזקן פוסק שעל ידו באים לאהוי"ר, מספיקה גם הקבלה בכח בשביל לזכות בברכתו של הקב"ה בנוגע לבנים (גם) בגשמיות.

ואם יש חסרון גם בענין ההתבוננות – אזי העצה היעוצה להתקשר למשה רבינו51, ואתפשטותא דמשה בכל דרא52, שהוא ממשיך ומשפיע הדעת בנשמות ישראל53, וכתוצאה מזה יבוא להתעוררות אהוי"ר בפועל או עכ"פ בכח, ובודאי שהקב"ה לא ישאר בעל-חוב ויתן לו ברכתו בנוגע לבנים ברוחניות וגם – ובעיקר – בגשמיות.

ועד"ז גם בנוגע לכללות מעשינו ועבודתינו כל משך זמן הגלות – שההחלטה והקבלה שמחליט ומקבל על עצמו להתעלות למעמד ומצב שלמעלה מהגלות, אפילו לפי שעה ובכח בלבד, פועלת פעולתה שיהי' כן גם בפועל, שעי"ז בכחו וביכלתו להשלים תפקידו ושליחותו בזמן הגלות, ואז תושלם ותתגלה הכוונה ד"שש שנים יעבוד" כדי ש"בשביעית יצא לחפשי חנם".