בס"ד. שיחת* ש"פ בשלח, י"ג שבט**, ה'תשי"א.

א. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה היושבת בגנים – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א.

* * *

ב. הרבנית הצדקנית בעלת היאָרצייט היתה מאלה שהיו מעתיקים את הכתבים של אדמו"ר מהר"ש1.

בהיות אדמו"ר מהר"ש מסודר ביותר, וידעו בדיוק סדר יומו, כולל גם הזמנים שהי' נוסע לטייל – היו מתגנבים, בעת שהי' יוצא לטייל (לאחרי שהיו מעמידים שומר להודיע בעוד מועד על שובו), ומעתיקים כתבי דא"ח. באופן כזה העתיקו ריבוי כתבים. א' המעתיקים היתה כאמור הרבנית הצדקנית בעלת היאָרצייט.

אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר היו מונחים ההעתקות שלה מכתבי אדמו"ר מהר"ש, בתיק אחד, עם ההנחות של כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע.

ג. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר, שבאופן כזה התנהג אף הוא עם אביו כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע.

פעם תפס אותו אביו כ"ק אדמו"ר נ"ע להעתיק כתבים, ואמר לו: גם אצלי בבית אינני כבר בעל-הבית?!

מדברים אלה קיבל כ"ק מו"ח אדמו"ר שבירת-לב חזקה, וביקש תיקון על זה.

לאחרי זמן נתן לו אביו כ"ק אדמו"ר נ"ע רשיון, גישה להכתבים, ובנסעו, הי' משאיר לו את מפתחות הארונות2.

ד. לכאורה אינו מובן:

מסתמא שיער אדמו"ר מהר"ש, ואולי גם ידע ברור, שמעתיקים את הכתבים בזמן נסיעותיו, שהרי הכיר את אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע ואת תשוקתו לכתבי חסידות. ואם כן – ממה-נפשך: אם לא רצה שיעתיקו את הכתבים – הי' יכול להבטיח את הכתבים באופן כזה שלא תהי' אפשרות להעתיקם; ואם לא הי' איכפת לו שמעתיקים הכתבים – הי' יכול ליתן רשיון על זה. ולמה הוצרכה העתקת הכתבים להיות באופן כזה?

ועד"ז אינו מובן בנוגע להכתבים שהעתיק כ"ק מו"ח אדמו"ר אצל כ"ק אדמו"ר נ"ע – למה הוצרך להיות באופן כזה, שלא ברשות?

ויש לומר הביאור בזה:

בהמאמר השני שנאמר לאחרי המשך המאמרים דראש השנה (בשנת תרצ"ד – הנדפס לר"ה השתא) – המאמר דפ' וישלח, ד"ה ויאמר גו' ישראל יהי' שמך3 – מבואר טעם הדבר שברכות יצחק ליעקב הוצרכו להיות במרמה דוקא (בחכמת תורתו4, אבל באופן שקרוי "מרמה"), כמ"ש5 "בא אחיך במרמה ויקח ברכתך" – לפי שנפילת ניצוצות הקדושה למטה ע"י חטא עה"ד היתה במרמה, כמ"ש6 "והנחש הי' ערום גו'", ולכן גם סדר העלאתם ע"י יעקב (שהוא מעין אדם הראשון7) שלוקח הברכות מעשו, צ"ל במרמה דוקא, כמ"ש8 "עם עקש תתפתל".

ויש להוסיף ולבאר גם דברי רבקה ליעקב (בדברה אליו לילך ליקח את הברכות במרמה) "עלי קללתך בני"9, שאם תהי' קללה ח"ו, לוקחת היא על עצמה – דלכאורה: איזו נחמה היא זו? כל בן, ובפרט כמו יעקב, דואג לאמו, וא"כ מהי התועלת בהמענה "עלי קללתך בני"? והרי רואים אנו שמענה זה פעל על יעקב?!

והענין בקיצור:

כאשר צריכים ליקח ענין כזה וממקום כזה שהוא למעלה משכל10, בחירה ורצון הנותן, צ"ל גם אצל המקבל כלי המתאים – לא שכל, טעם ודעת, אלא תנועת המסירת נפש, להעמיד את עצמו בסכנה.

וזהו "עלי קללתך בני" – שהיא מוכנה אף לכך. ואדרבה: דבר זה דורש מסירת נפש, ומתקבל רק על ידי מסירת נפש דוקא, ולא חשבון על פי טעם ודעת. ומענה זה פעל גם אצל יעקב תנועה של מסירת נפש.

ועפ"ז מובן גם בנוגע לתורה בכלל11, ובפרט לפנימיות התורה, כבנדו"ד בנוגע להעתקת הכתבים – שישנו אופן נעלה יותר שמגיעים אליו באופן של מרמה דקדושה, שלא בידיעת הנותן ובתנועה של מס"נ מצד המקבל12 (להסתכן מקבלת קפידא מהרבי כו').

ה. ענין זה (שע"י מרמה באים לדרגא נעלית יותר) מבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמר ההילולא13 – שהכוונה היא להפוך השטות דלעו"ז לשטות דקדושה, כי, ע"י הפיכת השטות דלעו"ז מגיעים לדרגא נעלית יותר מאשר ע"י עבודה שע"פ טעם ודעת, שטות דקדושה שלמעלה מטעם ודעת דקדושה14.

ועפ"ז יש לבאר מ"ש כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמר ההילולא15 בענין "עיקר שכינה בתחתונים היתה"16, ש"עיקר גילוי אלקות הי' בבית המקדש (וראי' לדבר) דכתיב17 ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחד מישראל" – דלכאורה אינו מובן: מהי הראי' מהשראת השכינה בנשמות ישראל ("ושכנתי בתוכם", "בתוך כל אחד ואחד מישראל") על השראת השכינה בעולם (עיקר שכינה בתחתונים היתה ועיקר גילוי אלקות הי' בבית המקדש) – הרי נשמות ישראל הם אלקות, שהאלקות נעשה יש18, ואיך אפשר להביא ראי' מהשראת השכינה בהם על השראת השכינה בעולם?

והענין – דלכאורה אינו מובן לאידך גיסא: מהו הצורך בתנאי מוקדם, "ועשו לי מקדש", כדי שיהי' "ושכנתי בתוכם", בתוך כאו"א? כיון ש"נשמה שנתת בי טהורה היא"19, "בנים אתם להוי' אלקיכם"20, וכו' וכו' – ה"ז מספיק שיהי' "ושכנתי בתוכם", ומהו ההכרח בהקדמת "ועשו לי מקדש" שלאח"ז דוקא יהי' "ושכנתי בתוכם"?

והביאור בזה – שעבודת הנשמה מצד עצמה היא עבודה שע"פ טעם ודעת, ואילו עבודתה במסירת נפש, שטות דקדושה, מתעוררת דוקא ע"י העלם והסתר העולם, הגוף ונה"ב. ולכן, התנאי להענין ד"ושכנתי בתוכם", עיקר שכינה ולא הארה בלבד, הוא, דוקא ע"י "ועשו לי מקדש", "מקדש דאקרי משכן"21, שנעשה מ"עצי שטים עומדים"22, "עצי שטים", השטות דלעו"ז שמהפכים לשטות דקדושה (כמבואר בהמאמר13), ש"עומדים" ומחברים אוא"ס ב"ה עם המטה23.

* * *

ו. בעת החתונה24 אמר כ"ק מו"ח אדמו"ר25 שבשמחת נישואין באים מעולם האמת נשמות האבות עד ג' דורות למפרע בכל ישראל, ויש כאלה שאצלם באים יותר ויותר דורות למפרע, ומנה כ"ק מו"ח אדמו"ר את כל הרביים, עד לאדמו"ר הזקן.

כיון שבעת ההיא לא מנה כ"ק מו"ח אדמו"ר יותר (לפני אדמו"ר הזקן), לכן, בהמאמר הנאמר ביו"ד שבט26 לא הזכרתי בשם אלא עד אדמו"ר הזקן. ירא הנני להתערב, ובכלל לשם מה להתערב, כיון שהרבי לא הזכיר יותר.

אבל, כיון שבכל זאת הפריע לי הדבר ("עס האָט מיר דאָך געשטערט"), לכן, היום, י"ג שבט, שהוא עדיין בהמשך ליו"ד שבט – כמודגש בכך שהמאמר היושבת בגנים די"ג שבט הוא המשך למאמר באתי לגני דיו"ד שבט – הזכרתי27 בשם עד הבעש"ט.

ענין זה (ההזכרה בשם) הוא ע"ד הידוע28 שהמצטער באמת על מיעוט או העדר ההבנה בדברי רז"ל ומזכיר את שמותיהם ונפשו חשקה בהם וכו' – הרי זה ענין ויש בו תועלת בכמה ענינים. וגם, ע"ד שמצינו בעבודה שהיו אומרים "האיר פני כל המזרח עד שבחברון" כדי להזכיר ולהמשיך זכות אבות29.

* * *

ז. ידוע30 מאמר הבעש"ט31 שהי' ביכלתו לעלות בסערה השמימה32 כמו אליהו הנביא, אלא רצה שיהי' אצלו הענין ד"כי עפר אתה ואל עפר תשוב"33.

ולכאורה: כיון שישנה מעלה בהענין ד"ואל עפר תשוב" – היתכן שאצל אליהו הנביא היתה חסרה שלימות זו?

אלא הענין בזה – שהשלימות של כל דבר מתבטאת בכך שמשלים את ענינו הוא, הענין המוטל עליו.

ובמילא מובן, שאצל אליהו הנביא, שמצד ענינו שהי' הוא צריך לפעול, הוצרך לעלות בסערה השמימה – בכך היא השלימות שלו; ואצל הבעש"ט, שמצד ענינו שהי' הוא צריך לפעול, הוצרך לעבור את הענין ד"אל עפר תשוב" – בכך היא השלימות שלו.

ח. ויש לפרש זה בדרך אפשר:

ענינו של אליהו הנביא34 – לבוא לברית מילה, לבוא בליל הפסח, להציל את רב המנונא סבא35.

והחילוק שביניהם – שביאתו לברית מילה ובליל פסח היא ללא גוף, ואילו להציל את רב המנונא סבא, הרי משום כבודו התלבש בגוף. ועפ"ז מתורץ36 מ"ש שאליהו הנביא לא הי' יכול לבוא להאידרא דרשב"י משום שהי' עסוק בהצלת רב המנונא סבא – דלכאורה: הרי נמצא בכמה ברית מילה באותו זמן, וכן בלילי פסח בא לכל בתי בנ"י באותו זמן, ומאי שנא באידרא דרשב"י? אלא, שבברית מילה בא בלא גוף, ואין זה אלא ניצוץ, ולכן יכול להיות בכמה מקומות בבת אחת, משא"כ לכבודם של צדיקים בא בגופו, בכל עצמותו, ולכן אינו יכול להיות בשני מקומות בבת אחת.

כמו כן ענינו של אליהו למסור שליחויות לרבנן, ואחרון אחרון חביב: קודם ביאת המשיח בא לקרב הלבבות ולבשר ביאת משיח37. וגם לצורך זה בא בגופו, כמוכרח מזה שבש"ס38 מקשרים ענין זה לדין איסור תחומין בשבת.

ולכן הוצרך אליהו הנביא לעלות בגופו בסערה השמימה – שגופו ישאר בשלימות, בעולם היצירה39, וכשיש צורך בכך, חוזר ומתלבש בגופו ובא למטה. ובכך היא השלימות שלו.

ט. וענינו של הבעש"ט – כידוע40 שבזמן לידת הבעש"ט היו בנ"י במצב של התעלפות, וע"י נשמת הבעש"ט, שנקרא ישראל, עוררו אותם, ע"ד אדם המתעלף שמעוררים אותו עי"ז שקוראים שמו באזנו.

– לפני שנים אחדות פנו לכ"ק מו"ח אדמו"ר ע"ד אשה חולה מאד שהיתה במצב של אבדן-הכרה זמן ממושך, ואמר כ"ק מו"ח אדמו"ר שילחשו באזנה את שמו (של הרבי), וכן עשו, וחזרה הכרתה, ובמשך הזמן שבה לאיתנה41.

ולכאורה: מה שייך שמו של הרבי לאותה אשה, שלחישת שמו של הרבי באזנה תעזור לה?

וההסברה בזה – שהטעם להתעוררות מהתעלפות ע"י קריאת השם, הוא, משום שבעת ההתעלפות מסתלק החיות הפרטי, אבל החיות הכללי ישנו, ועל ידי קריאת השם, שמגיע ("דערלאַנגט") בהחיות הכללי, מעוררים את החיות הכללי שיומשך ויבוא בגילוי42. ומזה מובן שגם כאשר חסר בהחיות הכללי, הרי, עי"ז שלוחשים באזנו את שמו של הרבי – שנשמתו היא נשמה כללית, וביחס אלי' גם החיות הכללי דנשמת החולה אינו אלא פרט – אזי נמשך חיות גם להחיות הכללי שלו.

וזהו הענין דהתעוררות בני ישראל מהתעלפות ע"י ירידת נשמת הבעש"ט בעולם הזה – כיון שנשמת הבעש"ט היא נשמה כללית דבני ישראל.

וכיון שענינו של הבעש"ט לעורר את כל בנ"י, גם הפחות שבפחותים והקל שבקלים מהם, לעבור ולהגיע גם למדריגות היותר תחתונות עד למטה מטה ביותר, וגם שם לפעול ההתעוררות והקשר עם הקב"ה, עצמות ומהות א"ס ב"ה – לכן הוצרך, ובמילא הי' זה רצונו, שיהי' אצלו הענין ד"ואל עפר תשוב".

וכיון שזה הוא ענינו של הבעש"ט – הרי מובן שדוקא בכך היא השלימות שלו.

י. המורם מהמבואר בהנ"ל בנוגע לעבודה, ואלינו בפרט:

הענין שלנו הוא – לא לרדוף ("יאָגן זיך") דוקא אחר גדולות ונפלאות (גם אם הוא בטוח שיודע מה הם גדולות ונפלאות), כי, אם אין זה מענינו, מענין שליחותו בעלמא דין, הרי, מלבד זה שספק גדול האם יגיע לזה, מהי התועלת בגדולות ונפלאות כאשר אינו ממלא את השליחות שהטילה עליו ההשגחה העליונה?! ובפשטות יותר: מהי התועלת בגדולות ונפלאות, ואיזה גדולות ונפלאות יש כאן – אם אינו מקיים את ציווי הקב"ה ע"י עבדיו הצדיקים אודות עבודתו ופעולתו?!

והיוצא מזה בנוגע לפועל אלינו:

כאשר הרבי נתן לו שליחות, עבודה מסויימת – הרי אפילו אם נראה לו שלגדולות מזה נוצר, והתברך בלבבו לאמר שיש לו כחות להגיע לכך – עליו לדעת, שאין זו הדרך שלו, ולא בכך יבוא להשלימות שלו. הלואי שלא יהי' ההיפך מזה ח"ו.

צריכים "האַלטן זיך ביי דער קליאַמקע"43, ולילך "בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו"44, ואז ייטב לו בזה ובבא.

* * *

יא. שאלו אצלי על זה שאני אומר שבקרוב יקויים היעוד45 "הקיצו ורננו שוכני עפר" והוא – כ"ק מו"ח אדמו"ר – בתוכם, והוא – הרבי – יוציאנו מהגלות – הרי הסדר הוא (כפי שמובא גם בתורת החסידות)46 שתחילה תהי' ביאת המשיח וימות המשיח, ורק לאחרי משך זמן יחיו המתים?

והמענה על זה:

אף שבכללות הסדר הוא47: ביאת המשיח, בנין בית המקדש, קיבוץ גלויות ותחיית המתים, מ"מ, תחיית המתים של יחידים היתה ותהי' גם לפנ"ז. וכידוע כמה סיפורים בש"ס ומדרשים ומצדיקים שהחיו מתים, וכמארז"ל48 "זוטי דאית בכו מחי' מתים".

* * *

יב. דובר49 בענין התשובה – שאינה ענין של וידוים דוקא, ואדרבה, עיקרה הוא ביטול הנפש לשרשה ומקורה, כמ"ש "והרוח תשוב אל האלקים"50.

וזהו: "בשעתא חדא"51 – "איין קער" (שעה מלשון הפנה)52.

ובמילא, הרי זה מותר, אפשר ומחוייב בזה גם בשבת, אותיות תשב53.

היציאה מעניניו – ללמעלה, אין זה עובדין דחול, ובמילא אפשר בשבת54.

יג. דובר בהמשך להנ"ל – שאף שהוא בשעתא חדא, ונשאר רק פכים קטנים, מ"מ, צריך בזה זריזות, וידוע55 שזריזות היא היפך העצבות, ובאה ע"י שמחה.

והזריזות צריכה להיות בכל הג' פירושים שב"צבא" המבוארים במאמר ההילולא56.

וכיון שענין זה תובעים הנשיאים מאתנו, בודאי עושים כן בעצמם גם בהנוגע אליהם בתור נשיאינו ומנהיגנו, כמבואר בענין "מגיד דבריו ליעקב"57.

וזהו ג"כ העזר והסיוע שנותנים לנו בעבודתינו – שתהי' בדרך הישר.

– בנקל, אינני יודע אם צריך לומר, כיון שעבודה צריכה להיות בדרך עבודה (יגיעה) דוקא, ולא להגיש מן המוכן; אבל מה שכן – בלי העלמות והסתרים, ובהצלחה.