אלה מסעי, ש"פ מטות-מסעי, מבה"ח מנחם-אב, ה'תשי"ט

בס"ד. ש"פ מטות-מסעי, מבה"ח מנחם-אב, ה'תשי"ט

(הנחה בלתי מוגה)

אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים גו' ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם גו' ואלה מסעיהם למוצאיהם1. וידוע מ"ש רבינו בלקו"ת2 בפירוש לשון הכתוב אלה מסעי גו' אשר יצאו מארץ מצרים, מסעי לשון רבים, אע"פ שהיציאה ממצרים הי' במסע הראשון בלבד, כי, כל זמן שלא באו לירדן ירחו, הרי זה עדיין בבחי' מצרים וגבולים, והיינו, דהגם שלגבי מדריגות הקודמות הרי זה יציאת מצרים, מ"מ, לגבי בחי' ירדן ירחו הרי זה בחי' מצרים עדיין, וצריך לצאת גם מהמצרים וגבולים שבבחי' זו, שזהו"ע המ"ב מסעות, עד שמגיעים לבחי' ירדן ירחו. ובכדי שיוכל להיות ענין המסעות, שזוהי העבודה דיציאה מהמצרים שבכל בחינה, הרי זה ע"י ויכתוב משה, דהיינו3, להמשיך באותיות הכתיבה שהו"ע כחות הגלויים, וההמשכה היא ממוצאיהם, דהיינו בחי' שרש ומקור הנשמה, ומשם צריך להמשיך לבחי' מסעיהם, דהיינו בחי' הנשמה המלובשת בגוף, שהיא העוסקת בעבודת המסעות. וע"י עבודת הנשמה המלובשת בגוף בענין המסעות, נעשית העלי' מלמטה למעלה, שזהו מ"ש ואלה מסעיהם למוצאיהם, שהו"ע העלי' לבחי' מוצאיהם (הב') שלמעלה משרש ומקור הנשמה, וכמבואר בלקו"ת3 שבחי' מוצאיהם הב' הוא למעלה מבחי' מוצאיהם הא', והו"ע לאשתאבא בגופא דמלכא4 שלמעלה גם משרש ומקור הנשמה. והנה אמרו רז"ל5 חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים, שבכל יום צריך להיות היציאה ממיצרים וגבולים, דהגם שאתמול כבר פעל בנפשו היציאה ממצרים, מ"מ לגבי המדריגה שנמצא בה היום, הרי זה בחי' מיצרים וגבולים עדיין, ולכן צריך לפעול בנפשו היציאה גם מהמיצר דבחינה זו, וזהו"ע מ"ב המסעות שבכל יום6, שהם באופן נעלה יותר מאשר ביום הקודם. אך בכללות נעשה ענין מ"ב המסעות במשך כל חיי האדם, וכידוע פירוש הבעש"ט7 שכללות משך שנות חיי האדם הו"ע מ"ב המסעות, דמסע הראשון שהוא היציאה מארץ מצרים הו"ע לידת האדם, ועד שבא לבחי' ירדן ירחו שהו"ע העלי' לארץ החיים העליונה. וכל זה נעשה ע"י ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם, שהו"ע ההמשכה משרש ומקור הנשמה להנשמה המלובשת בגוף, ועי"ז נעשית העלי' מלמטלמ"ע, ואלה מסעיהם למוצאיהם, שהיא העלי' לבחי' שלמעלה משרש ומקור הנשמה, כנ"ל.

ב) וביאור הענין, דהנה, הטעם שצריך להיות ויכתוב משה בכדי שתהי' ההמשכה ממוצאיהם למסעיהם, הוא, לפי שב' בחי' אלו, בחי' מוצאיהם, שהיא הנשמה שלמעלה, שהיא בחי' ראש הנשמה, ולמעלה יותר שרש ומקור הנשמה, ובחי' מסעיהם, שהיא הנשמה המתלבשת בגוף, שהיא בחי' רגל שבנשמה, הם באין ערוך זל"ז. והענין בזה8, דהנה ידוע במאמר נשמה9 שנתת בי טהורה היא אתה בראתה אתה יצרתה ואתה נפחתה בי, שטהורה היא קאי על בחי' שרש ומקור הנשמה, ואתה בראתה קאי על בחי' רגל הנשמה, ועז"נ אתה בראתה, לשון בריאה, כידוע דלשון בריאה בלה"ק מורה על בריאה יש מאין, כמ"ש בראשית ברא אלקים10. והגם שהתהוות הנשמות אינו דומה להתהוות הנבראים, שהרי הנבראים אינם אלקות, אלא שהתהוותם חיותם וקיומם הם מכח הפועל שבנפעל, והוא רק שאין לך דבר שחוץ ממנו, אבל מ"מ אינם אלקות, משא"כ בענין התהוות הנשמות הרי ידוע שהנשמה גם כמו שהיא נברא היא אלקות ממש, והיינו, שענין התהוות הנשמות הוא שהאלקות עצמו נעשה בחי' מציאות נשמה, וכיון שהנשמה היא אלקות לכן אין בה הגבלות כלל, וכמרז"ל11 חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב, ובמ"א איתא גם למעשה משה12, שהו"ע נעלה יותר, כיון שמעשה משה הי' לאחרי מ"ת, מ"מ, מדריגת הנשמה כפי שאלקות נעשה בבחי' נברא, אינה בערך לגבי מדריגת הנשמה כפי שהיא למעלה מבחי' נברא, שזוהי בחי' טהורה היא. ויובן זה מחילוקי הדרגות בבחי' האלקות ממש, שיש בחי' האלקות שלמעלה מהשתלשלות, ויש בחי' האלקות כפי שנמשך בהשתלשלות, בבחי' האורות שנקראים בשם חיוהי13, ועד שבא בבחי' התלבשות ותפיסא בכלים, והיינו, שאף שזהו בחי' אלקות ממש שהוא בלי גבול, מ"מ הרי הוא בא בגדר מדידת והגבלת הכלים. ומזה יובן במכ"ש בענין האלקות שבנשמה, שכאשר בא בבחי' בריאה, הרי זה באין ערוך לגבי עצם הנשמה, עד שנקרא בשם בריאה יש מאין, להיות שבא בגדר הגבלת הנבראים. ולכן, נשמות דאצילות, גם בירידתן למטה אינם בבחי' תפיסא בגוף ונה"ב, וכמבואר באגה"ק14 שבשעת החטא הם בהסתלקות, וגם שלא בשעת החטא אינם בהתלבשות, כי אם בבחי' מקיף15, והיינו, שבחי' הנשמה שבאה בהתלבשות היא רק מבחי' אתה בראתה, שהיא בהגבלה, אבל הנשמה כמו שהיא בבחי' אצילות היא למעלה מהתלבשות. וכל זה הוא בבחי' אתה בראתה כמו שהיא בנשמות דאצילות, היינו בחי' בריאה שבאצילות, ומכ"ש בבחי' עצם הנשמה שהיא בודאי למעלה מגדר התלבשות.

ג) והנה כאשר הנשמה היא בבחי' טהורה היא אזי נקראת בשם ציון, כמ"ש16 לאמר לציון עמי אתה, היינו שישראל נקראים בשם ציון, שזהו מצד עצם הנשמה, בחי' טהורה היא. והענין בזה, דהנה, ציון הוא מלשון ציון וסימן, וענין הסימן הוא דוקא על דבר הנאבד שהוא דבר נעלם. ודוגמתו למעלה, שבנוגע לבחי' האור שממכ"ע אין צריך לסימן, להיותו דבר הגלוי, וכמבואר במ"א17 שגם אוה"ע מאמינים בבחי' ממכ"ע, להיותו דבר הגלוי ומוכרח ע"פ שכל, וענין הסימן הוא על בחי' אור הסובב דוקא, והיינו, אמיתית ענין הסובב שלגבי' הכל בשוה, שזהו בהעלם, ולכן צריך לסימן. וזהו שישראל נקראים בשם ציון, היינו, שבחי' עצם הנשמה, טהורה היא, היא ציון וסימן על בחי' אור הסובב. וטעם הדבר, לפי שגם עצם הנשמה היא דוגמת הסובב, ולכן היא בבחי' סימן על אור זה, שהרי הסימן צריך להיות מעין ודוגמת הדבר שעליו בא הסימן, והיינו כמשנת"ל דעצם הנשמה אינו בא בהתלבשות בגוף, כי אם בבחי' מקיף מלמעלה, ולכן הוא בבחי' סימן וציון על אור הסובב. וזהו גם מ"ש18 ששם עלו שבטים שבטי י-ה עדות לישראל, דענין העדות הוא ג"כ על דבר הנעלם דוקא, שהרי על דבר הגלוי אינו צריך לעדות, וגם על מילתא דעבידא לאגלויי19 אין צריך עדות גמורה, ולכן בעדות אשה מספיק עד א' ומפי אשה ומפי עבד, וכמ"ש הרמב"ם בסוף הל' גירושין, והיינו לפי שזהו מילתא דעבידא לאגלויי, ולכן אין צריך לעדות גמורה, אלא ענין העדות הוא על דבר הנעלם דוקא, דהיינו בחי' אור הסובב כנ"ל. והעדות והסימן על אור הסובב הוא בחי' עצם הנשמה, בחי' טהורה היא כנ"ל. וזהו ששם עלו שבטים שבטי י-ה עדות לישראל, שי"ב השבטים מצד עצמם הם בחי' י"ב בקר דמרכבה דבריאה20, שזהו בחי' ההשתלשלות, אך כאשר עלו שבטים, שעולים באצילות, אזי הם עדות לישראל, עדות לבחי' לי רא"ש21, בחי' ראש דנשמה, והם עדות שמגלים את אור הסובב.

והנה בזמן הבית היתה בחי' ציון בגלוי, שהרי אז היתה מצות הראי', כמ"ש22 שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון הוי', פני דייקא, לשון פנימיות, שראו את הפנימיות שלמעלה, אמיתית הסובב, והיינו ע"י פנימיות הנשמה, שמצד פנימיות הנשמה ראו הפנימיות שלמעלה, דכשם שבא לראות כך בא ליראות23. ונוסף על ענין הראי' בשלש רגלים, הנה גם בכל השנה הי' ענין הדלקת המנורה, שהיו בה ז' נרות, שענינם הוא ז' הסוגים שבנש"י (כמבואר בארוכה בלקו"ת24), וידוע שבנר יש נהורא אוכמא ונהורא חיורא25, נהורא אוכמא הוא האור הסמוך אל הפתילה, ונהורא חיורא הוא האור שלמעלה מהפתילה, והם ב' בחי' הנ"ל שבנשמה26, בחי' טהורה היא ובחי' אתה בראתה כו', דבחי' אתה בראתה היינו בחי' נהורא אוכמא שבא בהתלבשות בהגוף ונה"ב, ובחי' טהורה היא היינו בחי' עצם הנשמה שלמעלה מהתלבשות כו'. וכן גם במזבח יש ב' בחי' אלו, כמארז"ל27 אע"פ שאש יורד מלמעלה מצוה להביא מן ההדיוט, הנה האש שמביאים מן ההדיוט היא בחי' אש שלמטה, והו"ע העבודה שמצד הארת הנשמה המלובשת בגוף, ועי"ז יורד אש מלמעלה, שהוא גילוי בחי' עצם הנשמה.

ד) וביאור הענין, דהנה אמרו רז"ל28 איש ואשה זכו שכינה ביניהם, איש היינו אש יו"ד, בחי' חכמה, ואשה היינו אש ה', בחי' מלכות, ה"א תתאה. ועז"נ29 לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת, שהמשכת בחי' אש ה' היא מבחי' אש יו"ד. והענין בזה, דהנה, בחי' אש ה', הוא בחי' המלכות, הרי ידוע שספירת המלכות היא שרש ומקור כל הנבראים, כמ"ש30 מלכותך מלכות כל עולמים, שעל ידה נתהוו העולמות באופן שיהיו במציאות יש כו'. אמנם, תכלית התהוות היש היא להיות ביטול היש לאין, והיינו ע"י גילוי אור שמאיר בהם. ואור זה נקרא בשם נהורא אוכמא, לפי שענינו הוא להאיר את חושך העולמות31. והו"ע ברישא חשוכא והדר נהורא32, ברישא חשוכא הו"ע ההעלם וההסתר שבעולמות שנתהוו בבחי' יש, והדר נהורא הו"ע הביטול שנעשה בהם אח"כ ע"י גילוי אור, וכיון שאור זה קדמו החושך, לכן נקרא בשם נהורא אוכמא. ובשרש הראשון הנה ברישא חשוכא הו"ע צמצום הראשון, שנסתלק כל האור, ונשאר בחי' רשימו שהוא שרש ומקור הכלים, והדר נהורא הוא בחי' המשכת אור הקו להאיר את הכלים, ונקרא בשם נהורא אוכמא, לפי שענינו הוא להאיר את חושך הכלים, וגם לפי שנמשך ע"י חושך הצמצום.

וענינו בעבודה, הנה בחי' אש ה', נהורא אוכמא, הו"ע עבודת הנשמה המתלבשת בגוף ונה"ב לבררם ולזככם, והיינו ע"י עבודת התפלה, סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה33, שעי"ז פועל בירור זיכוך ועלי' בנה"ב, דכאשר מתבונן בפסוד"ז בענין ברוך שאמר והי' העולם, שכל ההתהוות במאמר רוח פיו ית' בלבד, וכל הנבראים הם מבחי' הוד וזיו בלבד, הנה עי"ז נעשה בחי' רצוא וצמאון שרוצה לצאת מהמצרים שבעולם וליכלל באחדותו ית'. וזהו ענין אש ה', שלהיותו ברצוא והעלאה שמצד הגבורות (באהבה כרשפי אש), לכן נקרא בשם אש, בחי' גבורה. והוא בחי' נהורא אוכמא, להיותו האור השייך לנה"ב כו'34.

אמנם בכדי שנה"א תוכל לפעול בירור בנה"ב, ובפרט שנה"ב אקדימי' טעניתי'35, וא"כ, איך יוכל ללחום כנגדו, הנה עז"נ לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת, היינו, שהכח על העבודה דבחי' אש ה' הוא מבחי' אש יו"ד. והענין בזה, דהנה בחי' יו"ד היא למעלה מהתלבשות בעולמות, והיינו, שאין זה בחי' העלאה מלמטה למעלה, כי אם באופן שנמצא למעלה מהשתלשלות ומעורר רחמים רבים על נפשו כו', וזהו"ע אש יו"ד, כי גם ענין הרחמים נקרא בשם אש, כיון שסיבת הרחמנות הוא החמימות כו' (מיט אַ קאָך), וכמ"ש ביוסף כי נכמרו רחמיו36, נכמרו מלשון חמימות37, כמו מכמר בישרא38. וע"י המשכת בחי' רחמים רבים, ששרשם מבחי' רחמים פשוטים, נעשה הנתינת כח בעבודה דבחי' אש ה', והיינו לפי שבבחי' אש יו"ד לא שייך ענין אקדימי' טעניתי', להיותה למעלה מהתלבשות, ולא שייך בה כלל ההעלם דנה"ב כו'. אך גם בחי' זו אינה עדיין העבודה שמצד עצם הנשמה ממש, והיא בכלל העבודה דבחי' אש ה', אלא שבכדי שתוכל להיות העבודה דאש ה', הרי זה ע"י נתינת כח מהעבודה דבחי' אש יו"ד (כנ"ל). אך העבודה דבחי' אש יו"ד כפי שהיא מצד עצמה היא העבודה שמצד עצם הנשמה, בחי' היחידה, שלהיותה חבוקה ודבוקה בך39, לא שייך בה ענין הרצוא כלל (ס'איז ניט שייך ער זאָל לויפן), שהרי הוא בקירוב, וענין האש שבזה הוא בבחי' שלהבת עולה מאלי'40, והו"ע האהבה שמצד עצם הנשמה שישנה בכאו"א מישראל, שמצד אהבה זו אינו יכול ואינו רוצה להיות נפרד ח"ו מאלקות41, ואהבה זו אינה בבחי' רצוא, אלא בבחי' דביקות, חבוקה ודבוקה בך.

ה) והנה כל זה הוא בזמן הבית (כנ"ל ס"ג), אבל בזמן הגלות הרי עצם הנשמה היא בהעלם, ומצד זה חסר בעבודה דבחי' אש ה', דכיון שהנתינת כח על העבודה דבחי' אש ה' היא מבחי' אש יו"ד כנ"ל, הרי מובן, שכאשר עצם הנשמה היא בהעלם, אזי חסרה גם הנתינת כח על העבודה דבחי' אש ה', נהורא אוכמא. אך עז"נ42 ציון במשפט תפדה, שבזמן הגלות בחי' ציון (עצם הנשמה) היא בהעלם, וצריך לפדותה ולגלותה, והפדי' היא במשפט, כמבואר בלקו"ת43 דמשפט קאי על תורה, כמ"ש44 כמשפט הראשון, ותרגומו כהלכתא קדמייתא, והיינו, שע"י התורה נעשה גילוי בחי' אש יו"ד, וגילוי זה נותן כח גם על בחי' אש ה'. וטעם הדבר, לפי שגם בתורה יש ב' בחינות אלו, כמרז"ל45 שהתורה ניתנה באש שחורה ע"ג אש לבנה. והענין בזה, דלכאורה אינו מובן מדוע האש שחורה היא ע"ג אש לבנה, הרי אש לבנה היא למעלה במדריגה מאש שחורה, והול"ל אש לבנה ע"ג אש שחורה. אך הענין הוא, לפי שתכלית העבודה היא בבחי' אש שחורה דוקא, שזוהי עבודת הנשמה שבאה בהתלבשות כו', אלא שבבחי' אש שחורה צריך להיות נרגש בחי' אש לבנה, שזהו אור הנשמה שלמעלה מהתלבשות, אבל התכלית היא בעבודה שבהתלבשות לפעול בירור הגוף ונה"ב דוקא. וכמו"כ גם בלימוד התורה, שצריך להיות בהשגה דוקא, אלא שבהשגה צריך להיות נרגש הקב"ע שלמעלה מהשגה, שזהו"ע ברכו בתורה תחלה46, אבל הענין שלמעלה מהשגה צריך להיות נרגש בהשגה דוקא. וזהו אש שחורה ע"ג אש לבנה, כיון שהתכלית היא אש שחורה דוקא, אלא שהאש שחורה צריכה להיות ע"ג אש לבנה. וענין ב' בחי' אש שבתורה היינו תושב"כ ותושבע"פ, דתושבע"פ היא בחי' אש שחורה, כיון שענינה השגה דוקא47, וההשגה גופא צריכה להיות באופן שיושג גם בשכל דנה"ב, משא"כ תושב"כ שהיא למעלה מהשגה, ונקראת בשם מקרא, שזהו כאדם הקורא לחבירו וכבן הקורא לאביו (כמ"ש בתניא48). ובפרטיות יותר, ענין ב' בחי' אש אלו הוא גליא דתורה ופנימיות התורה, דגליא דתורה נקראת בשם אש שחורה, לפי שבאה בהתלבשות בענינים גשמיים וטענות של שקר כו', משא"כ פנימיות התורה היא למעלה מהתלבשות כו', ונקראת אש לבנה. ולכן, ע"י לימוד התורה שהיא אש שחורה ע"ג אש לבנה, והיינו שגם בהשגה נרגש האלקות דתורה שלמעלה מהשגה, הנה עי"ז נעשה הפדי' דבחי' ציון, עצם הנשמה, שמתגלית בהנשמה המלובשת בגוף, וכנ"ל שהנתינת כח להעבודה דבחי' אשה היא מבחי' אש יו"ד.

ו) וזהו ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם, דמוצאיהם היינו בחי' עצם הנשמה, בחי' אש יו"ד, ומסעיהם היינו בחי' רגל שבנשמה, בחי' אש ה', שהיא הנשמה המתלבשת בגוף ונה"ב, אשר בה ועל ידה צריכה להיות עבודת המסעות בבירור הגוף ונה"ב, והיינו ע"י ההמשכה מבחי' מוצאיהם, שהוא בחי' עצם הנשמה כנ"ל. וכיון שב' בחי' אלו הם באין ערוך זה לזה, לכן ההמשכה היא ע"י בחי' ויכתוב משה. והמשכה זו צריכה להיות בכאו"א מישראל בכל יום ויום, לפי שכללות חיי האדם הם ענין מ"ב מסעות, ובכל יום ויום צריך להסיע את עצמו מהמדריגה שנמצא בה למדריגה עליונה יותר, והו"ע יצי"מ שבכל יום, וענין זה נעשה ע"י ויכתוב משה דוקא, שהוא הממשיך בחי' מוצאיהם למסעיהם. וע"י המשכה זו והעבודה דבחי' מסעיהם, נעשית העלי' מלמטה למעלה, מוצאיהם למסעיהם, וכנ"ל שמוצאיהם הב' הוא למעלה ממוצאיהם הא', דכיון שתכלית הכל היא העבודה דאש שחורה דוקא (כנ"ל), בחי' מסעיהם, לכן ע"י עבודה זו מגיעים למעלה יותר, היינו, לבחי' גילוי עצם הנשמה שלמעלה גם מבחי' שרש ומקור הנשמה טרם ירידתה למטה.