בס"ד. שיחת ש"פ נצבים-וילך, כ"ג אלול, ה'תשי"ט.
בלתי מוגה
א. ידוע מה שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר1 בשם רבינו הזקן אודות התורה ששמע במעזריטש בשם הבעש"ט, בביאור הטעם שאין מברכים חודש תשרי בשבת שלפני ראש השנה, כמו בשאר החדשים:
החודש השביעי, שהוא החודש הראשון לחדשי השנה – הקב"ה בעצמו מברכו בשבת מברכים שהוא השבת האחרון דחודש אלול, ובכח זה ישראל מברכים את החדשים י"א פעמים בשנה.
וברכתו של הקב"ה בשבת שלפני חודש תשרי היא – "אתם נצבים היום"2, שפירושו קיימים ועומדים, והיינו שזוכים בדין.
וישנו גם הפירוש שאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר בשנת ת"ש3, ש"אתם נצבים" רומז על הזמן של ביאת המשיח,
– שהרי הפירוש הפשוט הוא שענין זה נאמר קודם הכניסה לארץ ישראל בביאה ראשונה שהי' אחרי' גלות, ובזה נכלל גם הפירוש הפנימי דקאי על הכניסה לארץ באופן של גאולה שלימה שאין אחרי' גלות, ע"י משיח צדקנו –
כיון שאז יהי' עולם חדש, "השמים החדשים והארץ החדשה"4, שהרי העולם יחרב, כמ"ש5 "כי שמים כעשן נמלחו והארץ וגו'", וכיון שבנ"י יהיו אז מודאגים ("פאַרצווייפלט") מה יהי' עמהם, אומר להם הקב"ה "אתם נצבים".
וכל ענינים אלו – החל מהכניסה לארץ בפעם הראשונה ועד להכניסה לארץ ע"י משיח צדקנו – נכללים בפסוק "אתם נצבים היום", שזוהי ברכתו של הקב"ה בשבת מברכים חודש השביעי, המשובע בכל6, שבכחה מברכים בנ"י את כל שאר חדשי השנה.
ב. וע"פ הידוע שכל הענינים מרומזים גם בגליא שבתורה, הנה גם פתגם הבעש"ט שהכח של בנ"י לברך את החדשים הוא מברכת החודש של הקב"ה – מקורו במדרש7:
על הפסוק8 "החודש הזה לכם וגו'", איתא במדרש9: "עד שלא יצאו ממצרים הי' הקב"ה יושב ומחשב חשבונות ומעבר עבורים מקדש שנים ומחדש חדשים, כיון שיצאו ממצרים מסרן להם, שנאמר החודש הזה לכם ראש חדשים, מכאן ואילך מסורים לכם".
[ולהעיר, שבענין זה יש מדרשות חלוקות:
במדרש הנ"ל משמע שקודם יצי"מ (שאז "מסרן להם") לא הי' הדבר ידוע אלא להקב"ה בלבד.
אבל במק"א10 מצינו שהקב"ה "מסרן לאדה"ר .. (ו)אדם מסר לחנוך וכו'", וכך נמסר סוד העיבור מדור לדור, אלא שאח"כ "נתמנעו העיבורין מישראל .. בשעבוד מצרים", שאז נשכח הדבר לגמרי, וחזר להיות אצל הקב"ה לבדו, ובתחילת זמן הגאולה אמר הקב"ה למשה ואהרן "החודש הזה לכם", "עד עכשיו אצלי הי' סוד העיבור, מכאן ואילך שלכם הוא"].
ומשמעות דיוק הלשון "מסרן להם", "מסורים לכם" (ולא רק שמודיע להם מה שלא ידעו עד עתה) הוא – שהקב"ה מוסר להם את הכח שלו לקדש החדשים.
וזהו המקור בנגלה על פתגם הבעש"ט שהכח של בנ"י לברך את חדשי השנה הוא – מברכתו של הקב"ה.
ג. וביאור הטעם שיש צורך על זה בנתינת-כח מיוחדת:
ישראל נמשלו ללבנה11, כי, הלבנה יש בה שינויים, לפעמים היא בגדלות, ולפעמים היא בקטנות ועד להעלם לגמרי, וכמו"כ משתנה מצבם של בנ"י מזמן לזמן, שלפעמים הם במצב של גלות, ולפעמים הם במצב של גאולה.
ובכדי שיוכל להיות מולד הלבנה וקידוש החודש, היינו, שממצב של תכלית ההעלם יתחיל ענין של גילוי – הרי מי שנמצא בעצמו במצב של גלות וחושך, אין בכחו לצאת ממצב זה למצב של תחילת הגילוי, ולכן יש צורך בנתינת-כח מלמעלה.
ד. עפ"ז יובן גם מאמר המדרש הנ"ל (ס"ב) ש"נתמנעו העיבורין מישראל .. בשעבוד מצרים":
גם להדעה שסוד העיבור הי' ידוע עוד קודם שנאמרה מצות קידוש החודש, "החודש הזה לכם" – הרי הכל מודים שבשעת גלות מצרים נשתכח הדבר.
וטעם הדבר – כי, ענין קידוש החודש הוא התחלת הגילוי והיציאה מן החושך, ואילו גלות מצרים שהיא תכלית החושך והגלות, היא ההיפך לגמרי מענין קידוש החודש.
ורק בהתחלת זמן הגאולה והיציאה ממצרים – שענינה הוא הכנה למתן-תורה, כידוע12, והרי תורה ענינה גאולה, כמארז"ל13 "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" – אזי התחיל הענין דקידוש החודש.
אלא, שבזה גופא יש ב' דעות: דעה הא', שלפנ"ז לא הי' מעולם ענין קידוש החודש, כיון שהכח לצאת מחושך לאור הוא רק ע"י התורה; ודעה הב', שגם קודם מ"ת הי' יכול להיות ענין זה, אבל, לא בשעת גלות מצרים, שאז הכל מודים ש"נתמנעו העיבורין מישראל".
ה. עפ"ז יש לבאר הטעם שגם לאחרי שניתנה מצות קידוש החודש שמאז היו מקדשים את החודש ע"פ הראי', הנה כשהתחילה הגלות נפסק קידוש החודש ע"פ הראי', אלא שאעפ"כ אין זה בדומה לגלות מצרים, שאז נשתכח ענין קידוש החודש לגמרי, ואילו בשאר הגלויות נשאר עכ"פ ענין החשבון:
ובהקדם המבואר במק"א14 שכל שאר הגלויות אינן דומות לגלות מצרים, כיון שגלות מצרים היתה קודם מתן-תורה, ואילו שאר הגלויות הם לאחרי מ"ת, וכיון שישנה כבר התורה שענינה גאולה (כנ"ל), שוב לא יכול להיות חושך וגלות כמו שהי' בגלות מצרים.
ולכן:
קידוש החודש ע"פ הראי' – לא יכול להיות גם בשאר הגלויות, כי, מצד חשכת הגלות אי אפשר לראות את הגילוי דמולד הלבנה כו', והיינו, שבזמן הגלות אי אפשר לראות בגלוי שלא זו בלבד שההעלם אינו העלם, אלא אדרבה, שדוקא תכלית הקטנות והעלם הלבנה פועל את הגילוי החדש;
אבל קידוש החודש ע"פ החשבון, שענינו הבנה והשגה, יכול להיות גם בזמן הגלות (בשאר הגלויות שלאחרי מ"ת), היינו, שמצד התורה הנה גם בזמן הגלות יכולים להבין עכ"פ שההעלם אינו העלם לאמיתתו, כידוע בענין "גם חושך לא יחשיך גו'"15, ואדרבה, ההעלם מביא לתכלית הגילוי.
וע"י היגיעה והתבוננות שכלית (ענין החשבון) עכ"פ – באים להזמן שבו יחזור להיות קידוש החודש ע"פ הראי', והיינו, שיהי' נראה בגלוי גם לעיני בשר שההעלם והגילוי הם בשוה, "ולילה כיום יאיר"15.
* * *
ו. דובר אודות הענין ד"אתם נצבים גו' לעברך בברית גו'", שיהיו כל ישראל ערבים זל"ז, ע"י התכללותם להיות לאחדים כאחד, שזהו מצד אור עליון16, שהאיר בכניסתם לארץ בשביל להשלים את הכוונה דדירה בתחתונים, ולכן נפעל שלימות ענין הערבות בכניסתם לארץ דוקא17 – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א (באידית)18, ונדפס בלקו"ש ח"ד ע' 1140 ואילך.
* * *
ז. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה כי כארץ תוציא צמחה וגו'.
* * *
ח. חודש אלול בכלל הוא זמן התשובה.
בתשובה בכלל ידוע שישנם ב' מדריגות: תשובה תתאה ותשובה עילאה19.
והנה, ע"פ הסדר הרגיל שצריך לילך מלמטה למעלה – יש להתחיל עם תשובה תתאה, ומזה באים אח"כ לתשובה עילאה. אמנם, ידוע פתגם אדמו"ר מהר"ש שצריכים לילך "לכתחילה אַריבער"20, ועפ"ז יש להתחיל מיד עם תשובה עילאה.
החילוק בין תשובה תתאה לתשובה עילאה בפועל – הוא:
תשובה תתאה היא מתוך מרירות. והיינו, שמתבונן במעמדו ומצבו שהוא מרוחק מאלקות, ו"רע ומר עזבך את הוי'"21, ומצד זה הרי הוא מתמרמר על ריחוקו מאלקות ושב בתשובה.
ואילו תשובה עילאה היא בשמחה22. והיינו, שמתבונן בגדולת הוי', ובגודל מעלת נשמתו שהיא "חלק אלקה ממעל ממש"23, ותמיד, גם בשעת החטא, היא באמנה אתו ית'24, וכאשר מתבונן במעמדו ומצבו, באיזה דרגא הוא נמצא, ולאיזו דרגא הי' יכול להגיע, אזי מתעורר ברחמנות על עצמו, היתכן שהוא מונח בעניניו כו'. והמשל לזה, ממי שיש ברשותו אלף אלפי דינרי זהב, ואינו משתמש בהם, אלא מחזר על הפתחים לקבץ פרוטות של נחושת – הרי מובן עד כמה גדולה הרחמנות עליו. והתבוננות זו פועלת עליו להתמסר לרוחניות כו'.
והדרישה היא שסדר העבודה יהי' מתוך תנועה של תשובה עילאה – שההתבוננות תהי' (לא במעמדו ומצבו, אלא) במעלת נשמתו כו', שעי"ז יתעורר להתמסר לאלקות25.
הוסיפו תגובה