שאלה:

אני כותבת שאלה זו בכאב רב. יש לי שני ילדים, ילד בן 6 וילדה בת 4. יש לי המון כוחות, סבלנות, אהבה ורחמים לבן שלי ואילו לבת אין לי כוחות בכלל.

אין לי רחמים כלפיה ואפילו לא רגשי חיבה. למה? נראה לי שזה התחיל מאז שהיא הייתה בבטן. אני רק רוצה שהיא לא תהיה לידי. ממש עצוב. אשמח לעזרה.

תשובה:

שלום יקרה.

ראשית כל אני חייבת לציין את ההערכה שיש לי על עצם האומץ לכתוב את הדברים, ולבקש סיוע ועזרה. אני מתארת לעצמי שהמצב הזה לא נעים גם לך וגם לילדה.

את כותבת כי נדמה לך שהקושי התחיל עוד מאז שהיא הייתה בבטן. למה את מתכוונת? האם קרה משהו אז?

מעבר לכך, נדמה לי שהרבה אימהות (וגם אבות) יזדהו עם הדברים שכתבת. לא פעם שמעתי נשים שאומרות כי יש ילד אחד שעמו קשה להן במיוחד. לעיתים זה הילד שמזכיר להן קצת את החסרונות שלהן עצמן… לעיתים זה דווקא הבכור שעמו הן מרגישות שהן עשו הכי הרבה טעויות.

שמעתי פעם כי מוזכר בדברי חז"ל שלכל הורה ישנו ילד אחד שהוא מהווה עבורו, באופן אישי, תיקון ועבודה פנימית עמוקה יותר. כך נשמע שהמצב עם ביתך. אין לך כוחות אליה, ואת כותבת שגם אין לך חיבה כלפיה.

בהקשר זה אני חייבת לציין, שקשה לי להאמין שאינך אוהבת. ההגדרה היותר מדויקת אולי זה שיש לך חסימה כלשהי כלפיה. ואת הסיבה לחסימה כדאי לברר.

אפילו מתוך השאלה שלך עולה ההבנה שאת אוהבת, אבל קשה לך. בתחילת דברייך כתבת: "אני כותבת שאלה זו בכאב רב". אם באמת לא היית אוהבת, גם לא היה מופיע כאב. היתה אולי אדישות. יש כאב משמע שיש רגש – יש אהבה. אבל כרגע היא חסומה. מוסתרת. ואת הסיבה להסתרה הזו, את שורש החסימה כדאי לנסות לברר.

מצב זה בהחלט דורש תיקון והתבוננות עמוקה יותר, וכדאי לטפל בו במהירות בכדי לא לגרום חלילה לנזק לבתך או לעצמך.

ראשית כל, האם את יכולה לזכור אירוע מסוים שבו כן הרגשת אהבה כלפיה? תנסי לחשוב מה היה באותו אירוע, מה קדם לו, שאיפשר לרגש האהבה להופיע. אני מאמינה שלאורך החיים היו זמנים כאלה, גם אם הם היו קצרים. ייתכן שכדאי להעמיק בהם ולבדוק מה היה שם שעורר את רגשות האהבה והקרבה.

מעבר לכך, ובכדי לא לגרום חלילה לנזק צריך לזכור כי "אחרי המעשים נמשכים הלבבות". חשוב עד מאוד, שברגע של נחת, בסתם בוקר רגיל או באחר הצהרים נעימים ולאו דווקא בשיא ההתמודדות והקושי, תשלחי לעברה איזו מילת חיבה, איזה ליטוף קל ואפילו חיבוק. אולי תנסי אפילו, בכל פעם שאת נותנת חיבוק או נשיקה לגדול, תנסי לתת גם לה. אפילו שבתחילה זה מאולץ. כמו שאמרנו בשם ספר החינוך: "אחרי המעשים ימשכו הלבבות".

תגידי לה כמה היא משמחת אותך ב… או כמה היא טובה ב… או אפילו תאמרי שהיא יקרה לך (וזה נכון, אחרת לא היית שואלת את השאלה…). המילים הללו, כמו שהן חשובות לבת שלך, הן חשובות עד מאוד כרגע עבורך. שאת תלמדי להגיד לה דברים טובים. שתרגילי את עצמך לראות את הטוב שבה, ולומר לה אותו. שתאפשרי לעצמך להסיר את החסימה ולאהוב.

ככל שתתמידי בעז"ה המעשים הללו שלך ימשכו גם את הלב. יעירו אותו, ויסירו את החסימות. אבל את מוכרחה להתמיד. יום יום. עד שהלב יתעורר.

דבר נוסף שאני יכולה להציע לך, זה לנסות בכל ערב, כשהיא כבר ישנה, להתבונן עליה לכמה דקות. תסתכלי על הפנים המתוקות של ילדה קטנה בת 4, תתבונני ביופי ובמתיקות שלה. תחשבי על המתנות, על התכונות היפות שיש בה – ותלחשי לה וגם לך אותן. תזכרי בתינוקת המתוקה שהיא הייתה עבורך, ותזכירי לעצמך עד כמה היא זקוקה לך...

הילדה הקטנה הזו זקוקה לך. זקוקה לאהבה שלך. לחום שלך. למילים הטובות שלך. אלו הדברים שבונים אותה ושמעניקים לה כוחות להתמודד עם אתגרי החיים בהמשך. היא לומדת להכיר ולדעת את עצמה דרכך. היא מזהה את הכוחות שלה ובונה את האמון שלה בעצמה דרכך. הילדה הזו, נשלחה משמיים, בכדי שאת תגדלי אותה. מאמינים בך שאת היא זו שיש לה את הכוחות להעניק לה אהבה, לטפחה ולהעניק לה. את האמא הכי טובה בעבורה, ולכן הילדה הקטנה הזו, כל כך זקוקה לך.

זקוקה שתאמיני בה, ותזכירי שהיא בסך הכל ילדה קטנה, בת 4.

אני כותבת לך זאת, לא בכדי להכאיב עוד יותר, אלא בכדי לחזק אותך להשתדלות ולתפילה.

מעבר לכך, תבקשי מבעלך שישקיע בילדה הזו באופן מיוחד. דווקא בגלל שכרגע (בעז"ה זה ישתנה) קשה לך איתה, וחשוב שחלילה לא יהיה לה נזק עקב כך, שהבעל ייקח תפקיד מרכזי בלעודד אותה, לחבק, לנשק ולומר לה מילים טובות.

כמובן שחשוב להתפלל על זה ולבקש מה' שיפתח את ליבך, לאהוב, לחבק ולא לפחד.

תאמיני בילדה, תאמיני בעצמך ובעז"ה תראי רק ברכה ונחת.