"אנחנו אומרים שחור, הוא אומר לבן.

אנחנו אומרים חם, הוא אומר קר.

אנחנו אומרים לא, הוא אומר כן.

האמת גם כשאנחנו אומרים כן הוא נמצא בלא...."

אם המשפטים האלה של ירון ורונית (שמות בדויים) מוכרים לכם, כנראה שגם אתם מגדלים מתבגר אחד או שניים בבית. או מתבגרת אחת או שתיים.

ירון ורונית, זוג בשנות הארבעים לחייהם, הוא הייטקיסט והיא מטפלת ברפואה טבעית, הורים לשלושה ילדים. הגיעו אלי כדי "לראות איך אנחנו ממשיכים עם הילד החמוד שלנו". הם חייכו כשאמרו את זה. וזה כבר היה טוב.

איך קוראים לחמוד שלכם? שאלתי.

"יהלי" (שם בדוי). ענו לי.

"בן"...?

"15" .

אחרי שסיפרו לי על עצמם, ביקשתי שיספרו לי על יהלי.

שתיקה.

"מה הוא אוהב"? שאלתי.

שתיקה

"צבע, מורה, תחביב... מה שעולה לכם" הצעתי.

"תראי", כך ירון, "הוא מטריף אותנו"...

"ספר לי על מה שהוא אוהב", חייכתי.

"הוא ילד מקסים" אמרה רונית וירון חייך. "כן הוא מקסים" אמר ירון "רק שהוא..."

"רגע, רגע, אנחנו נגיע גם לזה, רק קודם ספרו לי עליו קצת" ביקשתי.

והם סיפרו.

סיפרו על ילד נפלא, נשמה טובה שעוזר לכולם, אוהב מתמטיקה, אוהב מוסיקה. ילד שמסתדר יפה בחברה, אין בעיות מיוחדות בבית הספר. ילד חביב ששובה לב, לא מסתבך באלימות, מתנדב פעם בשבוע לשחק עם ילד מוגבל פיסית.

"נשמע ילד מקסים" אמרתי.

"כן".

שתיקה.

"הוא מטריף אתכם" המשכתי. לא הייתי צריכה יותר מזה...

"כל מה שאנחנו אומרים, הוא מתנגד. כל מה שמציעים לו – לא טוב לו. הוא לא מוכן לבוא אתנו לשום מקום, רוטן כל הזמן, ואם הוא כבר מחייך אז מילה מאתנו ישר מעצבנת אותו. לא עונה לטלפון כשמחפשים אותו.

"שלא תחשבי" – אומר ירון – "הוא לא מתחצף, או צועק או טורק דלתות. סך הכול ילד טוב..."

"רק שנראה לי", נכנסת רונית לדבריו, "שהוא לא רוצה שנהיה הורים שלו. בעצם שאף אחד לא יהיה הורה שלו".

****

למי שיש מתבגרים בבית, בטוח מכיר את התופעה לגווניה השונים. הדבר היחיד שמשתנה מילד לילד, זה העוצמות.

אז מה זה האנטי הזה שלהם? בשביל מה זה טוב? (אם זה טוב)

הדבר הכי חשוב לנו, זה שנדע מי אנחנו. מה הזהות שלנו. מה מייחד ומבדיל אותנו מאחרים.

ומה מעניק לנו את הזהות שלנו? זה מה אני אוהבת ומה לא. מה נעים לי ומה לא. מה הגבולות שלי בחיים, על מה אני מוכנה לוותר ועל מה לא. כל המכלול של האמונות שלי בדעות שונות, מכלול הערכים שלי שאני מאמינה בהם, מכלול הערכים ועניינים שאני מרחיקה מעצמי, הרגשות שלי כלפי דברים שונים, ההסתכלות על החיים. כל זה בעצם נותן לי את הזהות שלי.

כמובן שדברים משתנים בחיים; דעות רעיונות, אמונות, ערכים וכו', אבל בזמן הנתון, כל אלה ביחד יוצרים את 'אני'.

בגיל ההתבגרות, הנער והנערה מתחילים ליצור את ה'אני' שלהם.

ואם הם יסכימו אתנו ההורים – אז הם לא הם, הם – אנחנו. במילים אחרות, המתבגר רוצה להיות אדם בפני עצמו, אז אם הוא יסכים עם ההורים שלו הוא לא אדם בפני עצמו.

כדי להיות אדם חדש, הוא צריך להתרחק מהמקום שלו, להתרחק ממה שעד היום נקבע בבית על ידי הוריו, ולהתחיל להיות אדם חדש.

התהליך של המתבגר לבניית הזהות הוא תהליך של חיפוש, והחיפוש נעשה ע"י ניסוי ותהיה. הם בודקים את היכולות והגבולות של עצמם, הם מתחילים להחזיק בדעות שונות מבני הבית בעיקר מדעותיהם של ההורים המסמלים את כל מה שהם (המתבגרים) לא רוצים להיות. לכן אל תתפלאו אם בבוקר המתבגר שלכם קומוניסט, בצהריים סוציאליסט ובערב קפיטליסט.

בניית הזהות כאמור, היא לא רק ברבדים הרגשיים, נפשיים, אלא גם ברבדים הגופניים והחומריים. אם יש לכם מתבגר או מתבגרת בבית, מן הסתם נתקלתם בתגובה של התנגדות מצדם כשביקשתם מהם בערב קר, לפני שיצאו מהבית, לקחת סוודר. הרי ברור שהיה להם קר, אבל מבחינתם "אף אחד לא יגיד לי מה לעשות, זה גוף שלי". אף אחד לא יגיד לא לצאת מהבית עם שיער רטוב או יבש, זו הבריאות שלי", "אל תכנסו מצדי לחדר אם הבלגאן מפריע לכם, זה החדר שלי" "אל תתערבו לי בצלחת, אני אוכל מה שאני רוצה, זה החיים שלי"

שלי – זו מלת המפתח.

הגוף שלי, החיים שלי.

אני שלי.

אז למה זה כל כך חשוב? למה חשוב שניתן לזה לקרות?

כל אדם חייב זהות. לכל אדם צורך בזהות משלו. אנשים שלא בנו את זהותם הראשונית (ראשונית, מכיוון שאנחנו משתנים עם השנים וממשיכים להתבגר) בגיל שבו זה אמור להיות, הם יתחילו להשאיל זהויות של אחרים.

מה זה אומר להשאיל זהות מאחרים? מכיוון שאין לך זהות ברורה משלך, אתה לא יודע בעצם מה אתה אוהב לא אוהב וכו', אתה מתחיל לחקות את ההתנהגות של אדם שנחשב בעיניך. תתחיל לדבר כמוהו, להתלבש כמוהו, לאהוב את מה שהוא אוהב וכו' ותהפוך להיות הוא. לכאורה, מה הבעיה? אז בן אדם מחקה מישהו אחר, מתנהג כמוהו, מה רע? אם הוא מחקה אישיות טובה, אז זה אפילו נשמע טוב? לא?!

אז לא.

זה לא טוב. בסופו של דבר, גם לאדם שלא בנה את זהותו, יש נטיות לב לדברים מסוימים. לכן ההתבטלות העצמית והניסיון להלביש על עצמו אישיות לא שלו, תעורר בו תסכול מרמור פחד וכעס.

אז כל עוד אדם חי עם עצמו, זה יפריע רק לו, אולם, כשאדם נמצא בזוגיות, הבעיה מחריפה ויוצרת בעיות בזוגיות.

היו אצלי זוג ליעוץ, ואחרי כמה פגישות, האשה שיתפה אותי בחוויה מאוד קשה שחוותה בגיל ההתבגרות, חוויה שכל כך השפיעה עליה לרעה שהיא אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי ובמשך שלוש שנים היא אושפזה לסירוגין וקיבלה טיפול תרופתי.

לאחר שלוש שנים, שלוש השנים שהיו ליבת גיל ההתבגרות, מגיל 14 עד 17, היא התאוששה ולאט לאט חזרה למעגל החברתי.

את מי שלימים הפך לבעלה, הכירה בשמחה משפחתית. היא הייתה בת 18 והוא בן 22 אחרי שנתיים של חברות הם נישאו.

הוא סיפר שהוא הרגיש שהוא מצא את המושלמת בשבילו. "זה היה מדהים" הוא אמר "כל מה שאהבתי היא אהבה, כל מה שלא אהבתי, גם היא לא אהבה. בכל. באוכל, תחביבים, בכל."

הם הגיעו אלי עקב בעיות בזוגיות. היא לא הצליחה בדיוק להסביר מה הבעיה. אחרי מאמצים מצידה ועזרה מצדי היא התחילה לקרוא לרגשות שלה בשם. היה שם הרבה כעס. היא גם לא הבינה למה. הוא כזה טוב אליה, הוא בסדר ובכל זאת.

לאט לאט היא הבינה שבעצם אין לה זהות משלה וכל מה שהיא אוהבת או לא אוהבת זה שייך לו ולא לה. הוא אהב לצאת למחנאות, להקים אוהל ולהיות בטבע כמה ימים והיא כמובן הייתה יוצאת בשמחה ומתלהבת, רק שאיכשהו תמיד זה היה נגמר במריבה שדי בלבלה את שניהם. הרי הכל בסדר אז מה לא בסדר.

לא אלאה אתכם בכל הפרטים, רק שכל העבודה אתה הייתה לבנות לה זהות.

לאט לאט היא עשתה הבחנה בינה לבינו. זה בסדר לא לאהוב את מה שהוא אוהב. זה בסדר להרגיש אחרת ולחשוב אחרת ממנו. זה בסדר אם היא לבד והוא לא בסביבה 24 שעות. זה בסדר להיות היא.

בעזרת בעלה, ששיתף פעולה והיה מוכן להכיל ולקבל את כל השינויים בה, היא הצליחה להיות היא. היא הפסיקה לעסוק בעיסוק שלא אהבה (אבל בעלה כן אהב), ומצאה בתוכה מה היא אוהבת לעשות. היא יכלה להיות עם עצמה לבד ולהרגיש טוב מכיוון שנעלם הפחד (כשאנחנו לא יודעים מי אנחנו יש פחד להיות לבד מכיוון שהתחושה היא של: להיות אבוד בחלל) , היא מצאה לה מעגל חברתי שכיף לה ונעים לה בו. הערכה העצמית שלה והביטחון העצמי שלה עלו וכבר לא כל "רוח" שנשבה בחייה, או כל שינוי במצב הרוח של בעלה טלטל אותה.

איך עוזרים לילדים ליצור זהות משלהם?

זהות זה יכולת ליצור גבול ביני לבין העולם. איפה אני מתחיל ואיפה אני נגמר. מה שלי ומה לא שלי.

זהות זה בידול. כדי שהילדים שלנו יבנו לעצמם זהות, חשוב שאנחנו ההורים, נציב להם, כבר מגיל קטן, גבולות ברורים.

גבולות ברורים של מה מותר ומה אסור, כל אחד לפי מה שמתאים למשפחה שלו, לפי הערכים המשפחתיים שלו. הגבולות הם גם בין המשפחה כולה לעולם. מה יוצא החוצה, מה נכנס פנימה וכו'. גם משפחה צריכה לבנות את הזהות המשפחתית שלה. לפני כמה שנים, הבן שלי בא עם המשפט "אבל כולם...", יצאתי אתו מהבית, הצבעתי על הדלת ושאלתי אותו: "מה כתוב כאן"? "משפחת גרינברג" הוא ענה. "נכון" אמרתי "אנחנו לא משפחת .. או משפחת... אנחנו – אנחנו. אנחנו לא כולם".

הגבולות יוצרים אצל הילד בטחון, מה שגורם לו להרגיש שהוא יכול.

ואז מגיע שלב של גיל ההתבגרות.

הורי היקרים, תודה שהבאתם אותי עד הלום. מהיום אני – אני ולא אתם. כי אם אני אתם אז מי אני בכלל?

ואז מתחיל תהליך שיכול לגרום לשבירת הגבולות או לשינוי בגבולות. מה שגמיש, לא נשבר בקלות. לכן כדי שלא תהיה שבירת גבולות, חשוב להגמיש אותם.

אז מה עושים?

קודם כל לא נבהלים. תזכרו שהם עושים את זה לטובתם ולא נגדנו. גם לא נעלבים מהם. גם ואולי דווקא בגיל הזה הם צריכים לחוות אותנו כחזקים. הם צריכים לדעת שאף על פי כן ולמרות ההתרחקות וההתמרדות שלהם, אנחנו שם בשבילם. חזקים.

דבר שני מחליטים על מה נתעקש ולא נוותר. אחרי הכול יש עוד ילדים בבית, ויש אותנו ההורים ואנחנו רוצים בית שמתנהל באופן שכולם ירגישו שאפשר לחיות בו (טוב, חוץ מהמתבגר).

דבר שלישי, כשהמתבגר רוצה לעשות דבר שהוא נוגד את הערכים שלנו, כדאי לשאול אותו מה זה ייתן לו? לשאול אותו אם הוא באמת מרגיש ככה או שבגלל שכולם עושים ככה אז גם הוא רוצה? לכן חשוב שמגיל צעיר נפתח עם הילדים תקשורת פתוחה. ילד שהגבולות בבית היו ברורים ונאכפו באופן נכון, בדרך כלל יהיה יותר נאמן לעצמו, ופחות יסחף עם הזרם.

דבר נוסף, חשוב שאתם ההורים תתאחדו לאגודה אחת בעניין. לכן חשוב שתחליטו ביחד מה כן ומה לא. זוגות שיש להם בעיית תקשורת באופן כללי על בסיס מאבקי כוח, יהיה להם קשה יותר להתנהל נכון מול המתבגרים.

ולא פחות חשוב מכל זה, הרבי מליובאוויטש כתב לא פעם להורים למתבגרים, שבגיל הנעורים הנער והנערה מחפשים משמעות לחיים. תעזרו לילד למצוא משמעות ויותר מכך תעזרו לו להרגיש שהוא בעצמו משמעותי.

ולהורים שומרי התורה ומצוות שקוראים את הדברים. לפני הרבה שנים למדתי מהפסיכולוג, הרב גלאט ע"ה, דבר מאוד חשוב בחינוך מתבגרים. הוא אמר: חשוב להתעקש על ההלכה אבל לא על האופנה.

דבר נוסף, ילד שלא אפשרו לו להתמרד, לבקוע מהביצה המשפחתית ולהפוך לתרנגול בפני עצמו, בהזדמנות הראשונה הוא יחפש לו אורח חיים שונה בתכלית מאורח החיים של הוריו, ולו רק בשביל למצוא מי הוא.

****

ירון ורונית לא היו צריכים הרבה בשביל להבין ולראות איך להמשיך עם הילד החמוד שלהם.

בארבעה מפגשים בלבד, הם בנו תוכנית שמתאימה להם, ובדקו ושינו את מה שצריך.

קבענו פגישה נוספת לאחרי שלושה חודשים, בה הם דיווחו שאמנם הם אומרים שחור והוא אומר לבן, הם אומרים טוב והוא אומר רע, אבל בזכות כמה כללים פשוטים, בזכות ההבנה את תופעת המרד בגיל הנעורים וחשיבותה, ולא פחות חשוב, בזכות זה שהם מאוחדים כהורים בעניין, האווירה בבית טובה יותר.

רבי מנחם מענדל מקוצק סיכם את כל זה כשאמר:

אם אני אני כי אתה אתה

ואתה אתה כי אני אני,

אז אני לא אני ואתה לא אתה.

אבל אם אני אני כי אני אני

ואתה אתה כי אתה אתה,

אז אני אני

ואתה אתה.