ר' בנצ'ה, המלמד שלי במחתרת

לאחר שר' הלל הצליח להתחמק מבית הספר הקומוניסטי, הוא החל ללמוד ב"חיידר", בית ספר יהודי מחתרתי בסמרקנד. בפרק שלפנינו הוא מתאר את אחד המורים שהשפיעו עליו רבות. למרות שסגנון החינוך שלו היה מחוספס ושונה מעט ממה שאנו מכירים כיום, הוא העביר לתלמידיו את החינוך החבד"י מתוך אהבה ומסירות. המערכת.

השנים הטובות ביותר שלי ב"חדר" היו בין השנים תש"ו – תש"ח (1946-1948). ה'מלמד' שלי היה ר' בן ציון מרוז (או כפי שכינו אותו "בנצ’ה מרוז"). כשאני נפגש היום עם חבריי ללימוד המחתרתי באותם הימים ואנו מתרפקים בגעגועים לאותם ימים שהיה בהם שילוב של מרירות ומתיקות, אנו גם יודעים שהעובדה שנשארנו יהודים שומרי תורה ומצוות נזקפת רבות לזכות חינוכו של ר' בנצ’ה ז"ל.

בשנים ההן, יהודי שומר תורה ומצוות לא יכל לשמור על דתו בצבא הרוסי, וכדי להיפטר משירות הצבא הרוסי, הבחורים עשו בגופם כל מיני מומים. מה עשה ר' בנצ'ה? הוא חתך את גידי אצבעותיו בפרק האמצעי של יד ימין, ואחר–כך כופף וקשר אותם למשך זמן עד שנשארו כך כפופים. כאשר הגיע לצבא והרופאים ראו שקשרי אצבעות ידו הימנית כפופים הם העניקו לו פטור, שהרי עם אצבעות כאלה אי אפשר לירות ברובה.

בסיפור זה, ובהתפעלות הגדולה בה סיפר אותו, החדיר בנו שעדיף להישאר בעל–מום לכל החיים מאשר להגיע למצב של אי–שמירת תורה ומצוות בצבא הרוסי.

מסירות הנפש על תורה ומצוות הייתה חלק בלתי נפרד מאישיותו. הוא היה איש חריף–לשון, ומהתבטאויותיו החריפות היה אפשר ללמוד מה חשוב לו. פעם שמע שבחור יהודי ניסה להתאבד לאחר שלא התקבל לאוניברסיטה. כאשר ר' בנצ’ה שמע זאת, הוא ממש רתח מזעם ואמר בחריפות: "אה... אילו החיים אצלי היו כל כך זולים – הייתי מייסד חדרים, תלמוד תורה וישיבות! הרי הסיבה היחידה לכך שאינני עושה זאת, היא משום שאני מפחד על החיים שלי, כי החיים יקרים אצלי."

ר' בנצ’ה לא היה רק מלמד מומחה אלא גם ובעיקר מחנך נפלא. כחסיד של הרבי הרש"ב וחניך ישיבת תומכי תמימים בליובאוויטש הוא השתדל בכל כוחו להחדיר בתלמידיו את החיות החסידית, וחינך אותנו לכך שעלינו למסור את נפשנו על קיום תורה ומצוות.

תלמידיו של ר' בנצ'ה מרוז בתמונה משותפת

ב"חדר" שלנו היו שתי קבוצות – אנחנו הקטנים לפני בר–מצווה, וקבוצה נוספת של מבוגרים יותר. הלימודים התקיימו בדירה שר' בנצ’ה שכר במיוחד עבור ה"חדר" בחצר משפחת מישולבין. לחצר זו הייתה מעלה גדולה שכן לא התגוררו בה שכנים נוספים, ולכן נחשבה למקום מתאים ובטוח יחסית לקיום החדר המחתרתי. מה עוד, שחלונות הבית פנו אל שער החצר ואם מישהו זר נכנס אל החצר ר' בנצ'ה יכל לראותו מיד.

ר' בנצ’ה היה דורש מאיתנו לשנן את דברי הגמרא ולהבינה היטב. פעם, כאשר שמע כיצד אני חוזר על הגמרא, עצר אותי ואמר: אינך מבין את הדברים! חזרתי שוב על פירוש הגמרא, והוא בשלו: אינך מבין! כאשר ראה שאינני מבין את כוונתו, אמר: גמרא צריך ללמוד בניגון, ומהמנגינה שלך אני רואה שאינך מבין את הפשט.

כאשר ביקש ר' בנצ’ה להמחיש לנו את חשיבות המנגינה בו נאמרים הדברים, סיפר את הסיפור הבא: ראובן האשים את חברו שמעון שהוא גנב. כעס עליו שמעון, ודרש שראובן יעלה על הבמה ויכריז ששמעון איננו גנב. הסכים ראובן, עלה על הבימה ואמר בניגון של שאלה: שמעון איננו גנב?!

ופעם הוא אמר לי: אני רוצה שתלך הביתה ותסביר לאימא שלך את הגמרא שלמדת. אם היא תגיד לך שהיא מבינה – אז אדע שגם אתה הבנת!

חינוך שנחקק לעד

מי שחי בברית המועצות באותן שנים לא חלם שיצא משם אי–פעם, ומכיוון שכך חשבו כולם על עתידם הכלכלי. הורים רבים רצו לתת לילדיהם השכלה גבוהה כדי שאחר–כך יוכלו להשיג מקצוע, זאת למרות שמערכת בתי הספר והאוניברסיטאות היוותה סכנה של ממש לרוחניותם של התלמידים.

באחד הימים הגיע ל"חדר" אחד מחברינו והתפאר שאמו רשמה אותו לבית ספר והוא יגדל לאדם מלומד. "ואתם", אמר בזלזול, "מה יהיה עליכם?..."

בדיוק אז נכנס ר' בנצ’ה ושמע את הדברים. היטב חרה לו על כך. באותו זמן למדנו את הפסוק "אחרי ה' אלוקיכם תלכו" שבספר דברים. ר' בנצ’ה, שבחן את ידיעותיו של כל אחד מהתלמידים, פנה תחילה לאותו תלמיד שהתגאה בלימודיו בבית הספר וציווה עליו לפרש את הפסוק. הלה הסביר את הפירוש הפשוט של הפסוק, אולם ר' בנצ’ה הזעיף את פניו וציווה עליו בחומרה שיחזור על הפסוק שוב, הוא חזר ופירש את הפשט הנכון, אולם ר' בנצ’ה לא היה מרוצה מפירושו, וציווה עליו בשלישית: "זאָג נאָך אַ מאָל" [= אמור שוב]! הפעם נשמעה בקולו נימה ברורה של כעס, וידו הימנית עם אצבעותיו הכפופות הושטה קדימה לפני חברינו, כשהוא מורה באצבעו בחזקה בתוך החומש.

הצטנפנו במקומותינו בפחד, איננו מבינים את פשר הדבר. מה הוא רוצה, הרי זהו הפירוש הנכון?

כולנו יושבים ורועדים, ור' בנצ’ה אומר בקול לפי סגנונו "וואס איז דער טייטש פון פסוק? איך וועל דיר זאגן דעם טייטש" (= מה ההסבר בפסוק? אני אגיד לך את הפשט בפסוק), ומתחיל בניגון שלו ובחיות גדולה כדרכו: "אחרי ה' אלוקיכם תלכו" – רק אחרי ה' אלוקיכם תלכו, "ואותו תיראו" – ולבית הספר הקומוניסטי אל תלכו, "ואותו תעבודו" – ואת בית הספר הקומוניסטי תבזו (והשתמש בשלל ביטויים בזויים נגד בית הספר, שלא אוכל להעלות על הכתב). הבנת את הפשט, אה? נו, תאמר אחרי שוב!

אחרי כזה חינוך, אותו ילד הבין היטב שאין לו במה להתגאות בכך שהוא הולך לבית הספר הקומוניסטי. למזלו הטוב, הסביבה החב"דית בה הוא חי, עזרה לו לשרוד ובסופו של דבר הוא גדל לאברך חסידי ירא שמים והקים משפחה יהודית לתפארת.

סיפור דומה אירע איתי.

ר' בנצ’ה למד איתנו גם טעמי המקרא, תנ"ך וכתיבה, והיה לו כתב יד מאוד יפה. פעם, בשיעור הכתיבה, חברי מוטל גולדשמיד שכח את קסת הדיו שלו ואני לא רציתי לתת לו משלי. ר' בנצ’ה הבחין בדבר ולא אמר כלום.

אחרי שחלף קצת זמן הוא שאל אותי: הילקה! האם אמרת היום "מודה אני"? והשבתי בחיוב. ביקש אותי ר' בנצ’ה לומר את הפירוש של "מודה אני", ופירשתי כמיטב יכולתי. ר' בנצ’ה עצר אותי ואמר בחומרה ובהדגשה, כדרכו כשהוא מבקש לנזוף במישהו: " לא זהו הפירוש!".

הבנתי שמשהו לא בסדר כאן ואני עתיד לקבל תוכחה עבור משהו, אבל לא ידעתי על מה!

ואז ר' בנצ’ה אמר את הפירוש שלו: "מודה" פירושו ביטול, שכאשר החבר מבקש לשאול את קסת הדיו – צריכים לתת לו את קסת הדיו. "אני" פירושו, שכאשר החבר מבקש את העט – צריכים לתת לו את העט. וכך המשיך הלאה לפרש את המילים הבאות, "לפניך", "מלך" וכו'. וסיים: כעת יודע אתה מה הפירוש ב"מודה אני לפניך"?!

זה היה אופן החינוך שלו, והדברים הללו נשארו חקוקים בנשמותינו לכל החיים.

אני ליד בית משפחת מישלובין שאירח את ה"חיידר" המחתרתי שלנו

כך ניצלתי מיריותיו של החייל

כפי שסיפרתי החדר בו למדנו היה מול השער שבחצר, ור' בנצ’ה היה יושב תמיד ליד החלון שמול השער ומביט מידי פעם לעבר השער. כאשר ראה מישהו זר נכנס רמז לנו מייד לברוח. כל מיני הרפתקאות ואירועים קרו במשך השנים שלמדנו ב"חדר". פעם אירע שלא הספקתי או שלא יכולתי לברוח החוצה לפני כניסתו של הזר פנימה. ר' בנצ’ה יצא לקראתו, וכאשר פתח את הדלת, מיהרתי והצלחתי להתחבא בצד השני של הדלת (כשהדלת מסתירה אותי). הדקות הספורות שעמדתי מאחורי הדלת נדמו בעיני כימים ארוכים, עד שר' בנצ’ה הצליח להפטר ממנו.

פעם התרחש מאורע מחריד שרק בנס נשארתי בחיים ויצאתי ללא פגע:

ליד החצר שלנו בנתה הממשלה בניין גדול, ועובדי הבנייה היו אסירים שריצו עונשי מאסר שונים. על מנת שהאסירים לא יברחו הקיפו את כל שטח הבנייה בגדר עם חוטי תיל וארבעה מגדלי שמירה הוצבו סביב לחצר ובכל אחד מהם עמד שומר. פעם אירע שאחד האסירים נעלם ובמקום פרצה המולה רבתי. השוטרים רצו עם אקדחים דרוכים לחפש את הבורח, וכמובן שקודם כל חיפשו בחצרות הסמוכות. כאשר ר' בנצ’ה הבחין בהמולה הוא הורה לנו לצאת מייד מהחצר, אבל ללכת לאט וחלילה לא לרוץ, כי הריצה עלולה לעורר את חשדם של השוטרים.

אני הייתי ילד בן תשע אבל גבה קומה. יצאתי לאט מהדירה אל החצר, אולם כאשר יצאתי משער החצר וראיתי חייל עם רובה שלוף צועד אחרי, פחדתי פחד מוות והתחלתי לרוץ בבהלה. החייל שראה צעיר רץ, חשב שאולי אני האסיר הנמלט. הוא צעק לעברי לעצור, ואני נבהלתי עוד יותר והגברתי את קצב הריצה, בלי לחשוב שבכך אני מסכן את עצמי עוד יותר. החייל אפילו החל לירות באוויר, ואני מגביר את קצב הריצה, עד שבחסדי שמים הצלחתי להסתובב בפינה והסתתרתי באחת החצרות עד שהחייל עבר.

אחר–כך הסבירו לי את הטעות האיומה שעשיתי כאשר התחלתי לרוץ, ומה היה יכול לקרות... רק בנס נשארתי בחיים.

לטפס ולברוח מהחלון

לאחר כמה הרפתקאות בלתי–נעימות שאירעו לנו כאשר נכנסו לחצר אנשים זרים מכל מיני סוכניות ממשלתיות – פעם נציג המכס, פעם הממונה על האזור, ופעם האחראי לבדיקת פנקס הבית – עלה לר' בנצ’ה רעיון לסדר מקום לימוד מעולה בימי הקיץ: מרתף הבית בו למדנו.

אחי, ר' ברל זלצמן

היה זה מרתף עזוב ששימש פעם סוסים וחמורים. הוא היה מלא בזבל, אשפה ועפר, אבל ללימוד היה זה מקום מצויין. ראשית, אף אחד לא יחשוד שאדם מן היישוב נמצא במרתף החשוך. שנית: בחצי גובהו של המרתף היו שני חלונות עם סורגים – אחד מול שער החצר, דרכו נכנס מספיק אור כדי לאפשר לנו לקרוא מתוך הספר, וגם היה אפשר לראות גם אם איש זר נכנס לחצר. החלון השני פנה לרחוב המקביל, והיה בכך שתי מעלות: א. הרוח שנכנסה משני הכיוונים השרתה במקום אווירה קרירה. ב. כאשר יהיה צורך לברוח - נוכל לטפס ולברוח דרך החלון לרחוב השני. לא אחת אירע שהיינו צריכים להשתמש בחלון השני לבריחה, ובעת בריחתנו שרטנו את ידינו מהמסמרים והברזלים שבחלון, עד זוב דם, אבל אנחנו הילדים היינו מרוצים מהחוויה החדשה והאווירה המיוחדת.

יהודי אחד מול שמונה מליון חיילים

מלבד הלימודים אצלו, ספגנו מר' בנצ’ה חינוך חסידי "מקיף" בעת ההתוועדויות שלו. כאשר ר' בנצ’ה פצה את פיו, הוא לא 'סיפר' או 'אמר', אלא כל דבריו היו בהתלהבות גדולה. פעם, בהתוועדות עם חסידי חב"ד, התבטא ר' ברל איטקין בחריפות כלפי יהודי אחד שהתקרר קצת בשמירת המצוות, ואמר: ער איז א באסיאק (= הוא שייגץ).

ר' בנצ’ה, כדרכו, הגיב מיד בחריפות: וואס ווילט איר פון עם. אז אכט מליון סאלדאטן שטייען קעגן עם מיט אויסגעשטעלטע ביקסן, און מען לאזט עם ניט לייגן קיין תפילין, און ער ווערט ניט נתפעל פאר זיי און לייגט - איז ער דען ניט קיין צדיק? [= מה אתה רוצה ממנו? כאשר שמונה מיליון חיילים (סובייטים) עומדים מולו עם רובה דרוך, ולא מאפשרים לו להניח תפילין, ולמרות זאת הוא מניח, האם הוא לא נחשב צדיק רק בזכות מעשה זה?!].

כאשר רצה להחדיר בנו את חשיבות ערכי הרוחניות הנצחיים מול הרדיפה אחר תענוגות העולם הזה, היה מספר: הייתי במוסקבה, בכיכר האדומה, וראיתי איך שאלפי אנשים רצים הנה והנה. חשבתי: מה אתם אצים–רצים? הרי לפני מאה שנה אף אחד מכם לא היה כאן, ובעוד מאה שנה אף אחד מכם לא יהיה כאן. ומדוע אתם רצים?

בדברו עם הצעירים, היה אומר: דעו לכם שהחיים הם כמו יריד, בו קונים ומוכרים. בגיל צעיר חושבים שאפשר להספיק הרבה, וכל אחד חושב לעצמו: החיים עוד לפניי, ועוד יבוא יום ואצליח להוכיח לכולם מה אני מסוגל לעשות... ידידיי אהוביי, אומר לכם את האמת: גם אני, בשנות צעירותי, חשבתי כך. אבל כעת, בעומדי בחצי השני של החיים, בחזרה מן היריד, אני יכול לומר לכם: הכל דמיונות שווא, הבל הבלים... העיקר הוא, להשאר יהודי נאמן בשמירת התורה והמצוות!

כאשר ר' בנצ’ה היה אומר 'לחיים' כהוגן, הוא אהב לשיר שיר ערש ברוסית, איך שאימא יהודייה מצווה את בנה להשאר יהודי בכל מצב בחיים. הוא אהב להדגיש, שגם כאשר יבואו עליו צרות רבות - גם אז יישאר יהודי נאמן. הוא היה שר זאת בהתלהבות גדולה, כשהוא דופק באגרופו על השולחן.

(כשאחי ברל שר את הניגון הזה לפני הרבי הרבי לא עודד את השיר. ברל הבין אז שהרבי לא רוצה לעודד את מילותיה של האם אודות הצרות שיבואו על הבן...)

זה היה ר' בנצ'ה, המלמד שהותיר בי רושם לא יימחה.