כך הצלחתי לברוח מבית הספר

סיפורה של מחתרת סמרקנד הוא סיפור מדהים של גבורה יהודית, סוג של חשמונאים מודרניים, שלא נכנעו מול האיום הסובייטיים והתעקשו לשמור על מצוות היהדות בכל מחיר. הרב הלל זלצמן היה אחד מחברי אותה מחתרת, ובספרו "מחתרת סמרקנד שהאירה למרחקים" הוא מביא את סיפורה עוצר הנשימה. אנו מודים לו על פרסום הדברים לדפוס באתר. המערכת.

בית הספר? זה לא בשבילנו

כאשר אדם מן השורה מסכם לעצמו את פרקי זיכרונותיו, יש לו זיכרונות מעטים מתקופת הילדות. לא כן כאשר מדובר במי ששנות ילדותו עברו עליו בצל השלטון הקומוניסטי. מאבקם חסר הפשרות של הורינו להעניק לנו חינוך יהודי שורשי, ולמנוע מאתנו חשיפה לחינוך הקומוניסטי–כפרני - הותיר בנו, הילדים הקטנים של אז, חותם עמוק, שמשפיע עלינו עד היום הזה.

כדי להכניס את הקורא לאטמוספרה המיוחדת בה חלפו שנות ילדותי, עלי להקדים מעט היסטוריה:

לאחר המהפכה הקומוניסטית בשנת תרע"ז, החל השלטון הקומוניסטי במלחמת חורמה נגד הדת. למרות שלפי החוקה כל אחד היה יכול להתנהג כפי רצונו – הרי לפועל, כל מי שלא הלך בתלם הקומוניסטי, היה אחת דתו... בשנות הצ', כאשר מלחמתם של הקומוניסטים נגד מתנגדיהם הגיע לשיאים חדשים, עשרות אלפים נורו למוות במרתפי הק.ג.ב., ומאות אלפים אחרים הוגלו למחנות עבודת–פרך בערבות סיביר, סמוך לקוטב הצפוני. זה היה גם גורלם של מי שהעזו לחנך את ילדיהם ברוח היהדות. ההורים סומנו כאויבי המשטר, מכיוון ש'הרעילו' את ילדיהם בדת, שנחשבה אז בעיני המשטר כ"אופיום להמונים". ומכיוון ש"אימא רוסיה" דואגת לשלום אזרחיה, קבע החוק כי צריך להפקיע מההורים את הזכות לחנך את ילדיהם, להוציאם מהבית ולשולחם לפנימיות מיוחדות עבור יתומים, שם עברו 'חינוך מחדש'.

דברי הנביא "מהרסייך ומחריבייך ממך ייצאו" התקיימו בהידור רב ברוסיה הקומוניסטית. את המלחמה בדת היהודית ניהלה מחלקה מיוחדת של הצ'קה, שנקראה "יבסקציה" קיצור המילים של "יברייסקייא סקציה" [="המחלקה היהודית"]. במחלקה זו עבדו גם יהודים שהתרחקו מיהדותם. למרבה הצער, היו ביניהם בנים ונכדים של יהודים שומרי תורה ומצוות. הצרות הכי גדולות באו מהם ר"ל. גם מאסרו של הרבי הריי"צ אירע כתוצאה מפעילותם.

תלמודי התורה והישיבות היו מטרתם הראשונה. תוך זמן קצר נסגרו כל מוסדות החינוך הדתיים. במקביל הוקמו בתי ספר ציבוריים עם תוכנית לימודים המושתתת על אדני שיטות המרקסיזם–לניניזם, המחנכות לכפירה מוחלטת בבורא עולם. חוק חינוך חובה הטיל על ההורים את האחריות לרשום את ילדיהם לבתי הספר העממיים.

על שיטותיהם של אנשי הייבסקציה לעקור את אמונתם של ילדי ישראל הטהורים שמעתי מיהודי בשם דניאל בוריסוביץ', שהתגורר בסמרקנד. הוא עצמו היה בתחילה אידישיסט נלהב ומראשי העסקנים בייבסקציה לאחר המהפיכה. אולם עם השנים התאכזב מאוד מהשיטה הקומוניסטית ועזב אותם. פעם, כאשר דיברנו על מאורעות השנים ההן, סיפר לי בכאב לב על הדרכים הנלוזות בהן השתמש כדי לטמא את לבם של הילדים היהודיים.

הוא היה אחראי לשכנע יהודים דתיים למסור את ילדיהם לבית הספר האידישאי, שם לימדו כפירה ואפיקורסות בשפת האידיש... כאשר דיווח לממונים עליו, כי היהודים הדתיים מסרבים בתוקף למסור את ילדיהם לחינוך האידישיסטי - החליטו לפעול ברמאות: הם הכניסו לבית הספר מספר מורים יראי–שמים, ואמרו להורים שהם יוכלו לבחור את המלמדים שילמדו את ילדיהם. היו משפחות שנפלו בפח, והחלו לשלוח את ילדיהם לבית הספר של הייבסקציה, בתנאי שילמדו אצל מלמדים מסויימים.

לאחר שהילדים התרגלו לבית הספר החדש והתחברו על ילדי הכיתה הם החליפו את אחד המלמדים במורה אפיקורוס. הילדים לא שמו לב לשינוי הפעוט, וכעבור תקופה נוספת הוחלף עוד מלמד, ועוד מלמד. עד שנשארו רק מלמדים אפיקורסים, והילדים כבר עברו "חינוך מחדש".

בכאב לב היה מספר לנו דניאל בוריסוביץ' כיצד ניסה להאכיל את הילדים נבלות וטרפות ומאכלי חמץ בחג הפסח. הילדים סתמו את פיהם, בכו בדמעות, ונאבקו בחירוף נפש נגד הכוונה להאכילם מאכלים לא כשרים. שנים רבות אחר–כך עדיין כאב לו על האכזריות שגילה כלפי אותם ילדים קטנים ותמימים כאשר הכריח אותם לאכול בניגוד למצפונם.

קבוצת ילדים יהודיים בסמרקנדבסוף שנות היודי"ם - שנות החמישים.

אבל אנשי היבסקציה לא הסתפקו בכך. הם ביקשו לוודא שהילדים ינותקו לחלוטין מההווי של חיי תורה ומצוות ותפילה במניין, וכדי לפתור את ה"בעיה", החליטו לסגור את כל בתי הכנסת. מי שארגן מניין לתפילה היה עלול להיות נאשם בהפרת הסדר הציבורי. בערים רבות לא נשאר אפילו בית כנסת אחד פעיל, ואילו בערים המרכזיות השאירה הממשלה בית כנסת אחד, או שניים, כדי שיוכלו להציג לעולם את "חופש הדת" השורר ברוסיה. לדוגמא: לפני המהפיכה היו בעיר מינסק 94 בתי כנסת, ואחרי הרדיפות של הקומוניסטים והנאצים נשאר בקושי מנין קטן וחשאי, חצי מחתרתי, בדירה שכורה.

לבתי הכנסת הבודדים שקיבלו את אישור הממשלה היה צריך להיות ועד המורכב מעשרים אנשים, רובם היו כמובן אנשים נאמנים לבולשת (שם הבולשת התחלף כמה פעמים במשך השנים. חסידי חב"ד קראו להם תמיד בקודים פנימיים: "די אותיות", או "די דריי אותיות" ("האותיות" או "שלושת האותיות" – הק.ג.ב.). גם לשוטרים היה קוד–פנימי: "א קנעפל": כפתור. על שם כפתורי הנחושת שבמדי השוטרים).

חברי הוועד היו צריכים לדווח לבולשת על זהות המתפללים, והכי חשוב: להשגיח שהורים לא יביאו את ילדיהם הקטנים לבית הכנסת. מי שהפר את החוק והביא את ילדיו לתפילה היה מואשם בהרעלת ילדיו בערכים אנטי–קומוניסטיים, והמיט בכך סכנה על בית הכנסת, שכן מעשה זה היווה עילה לסגירת המקום.

אחד מחברי הוועד של בית הכנסת בסמרקנד היה יהודי בשם חיים. כאשר היו מגיעים תיירים מחו"ל, הוא היה נצמד אליהם ולא מאפשר לאף אחד לשוחח עמם. הוא לא התבייש להציג את עצמו כממונה מטעם הק.ג.ב., ואף היה מתפאר באומרו כי הוא שומר על בית הכנסת, שכן בלעדיו הייתה הממשלה סוגרת את בית הכנסת...

כמובן שבמצב כזה, רוב המתפללים בבתי הכנסת הרשמיים היו זקנים–פנסיונרים. הם לא חששו להגיע לתפילה שכן לא היה להם מה להפסיד. לעומתם, אנשים צעירים שעדיין עבדו, או סטודנטים שלמדו באוניברסיטה – חששו להגיע לבית הכנסת מכיוון שתוך זמן קצר ייכנס שמם לרשימה השחורה של הבולשת, והם יסולקו מהאוניברסיטה בה הם לומדים, או יאבדו את מקום עבודתם ומקור פרנסתם. הכוח שהיה בידי השלטונות היה בלתי–מוגבל, והם עשו כל שעלה על רוחם.

אפשר לתאר עד כמה היה קשה להעניק לילדים חינוך דתי, בלי תלמוד–תורה, בלי תפילה בציבור, והחמור מכל: תחת החובה לשלוח את הילדים לבתי הספר העממיים בהם החדירו את רוחות הכפירה בכל דרך אפשרית.

כל הורה היה צריך לשאת על כתפיו את עול חינוך ילדיו. מי שרצה להעניק חינוך דתי לילדיו, היה צריך לשבת איתם בעצמו ללמוד, או לשכור מלמד שיבוא לביתם כמה פעמים בשבוע, וילמד את ילדיו.

באותן שנים, הרגישו במוחש את ההכרח בקיום הוראתו של כ"ק האדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש, שכשם שמצוות הנחת תפילין בכל יום היא מצווה מן התורה על כל יהודי – כך חוב גמור על כל יהודי להקדיש כחצי שעה מחשבה בכל יום אודות חינוך בניו.

חסידי חב"ד, שחונכו על ידי כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ למסירות נפש, עוררו בעצמם את עצם הנשמה, ובתעצומות נפש בלתי–רגילות עמדו בגבורה מול המשטר האכזרי, והעניקו לילדיהם חינוך יהודי כשר למרות הכול. חלקם למדו בבתיהם, וחלקם ארגנו תלמודי–תורה מחתרתיים, כידוע. היהודים הדתיים שלא היו שייכים לחסידות חב"ד הביאו גם הם את ילדיהם אל הישיבות המחתרתיות של חב"ד, והתחננו שיקבלו אותם, באמרם: "כאן הם יישארו יהודים".

ילדים במאסר בית

המלחמה על החינוך היהודי התנהלה בשתי חזיתות: סור מרע, ועשה טוב. היה צריך לדאוג שהילדים לא ילמדו בבתי הספר הקומוניסטיים, אלא ילמדו עם מורה פרטי בבית. כאשר לא הייתה ברירה והילדים הלכו לבתי הספר היה צריך להלחם שלא ילכו לבית הספר בשבתות וחגים; במקביל היה צורך להעניק לילדים חינוך יהודי שורשי. על שני תחומים אלו בימי ילדותי, אספר בשורות הבאות.

נולדתי אמנם בחרקוב, אבל בהיותי בגיל שלוש התקרבו הנאצים לחרקוב, וכמו שאר היהודים נאלצנו גם אנחנו לנדוד הרחק מהחזית, אל סמרקנד שבאסיה התיכונה.

זמן קצר לאחר שהגענו לסמרקנד הגיעו אחי ואחותי הגדולים לגיל בית הספר, ואז החלו הורינו את המאבק רב השנים למען חינוך ילדיהם. היו אלו עינויים שקשה לתארם. מעבר לרוחות הכפירה שנשבו בחוזקה בבתי הספר הללו הרי ההליכה לבית הספר הייתה קשורה גם עם חילול שבתות וחגים, לימוד מעורב עם בנים ובנות, והתחברות עם תלמידים לא–יהודים. כל אלה היו סם מוות לילדים צעירים, ואבי עשה כל שביכולתו כדי למנוע מאתנו ללכת לבית הספר העממי.

[במאמר המוסגר: כדאי לציין, שחלק גדול מהעול, המתח והחרדה, נפל על שכמם של הנשים הצעירות, שבעליהן הלכו לעבודה, וכל דפיקה בדלת גרמה להן לדפיקות לב מואצות... למרבה הצער, זה השפיע על בריאותן.

במהלך השנים אימצנו לעצמנו קודים מיוחדים לנקישות בדלת או צלצול בפעמון. בזכרוני חקוק–לעד הקוד: שתי נקישות או שני צלצולים, המתנה של שניות בודדות, שלוש נקישות או שלושה צלצולים, שוב המתנה של שניות בודדות, ואז שתי נקישות או שני צלצולים. נזהרנו מאוד שלא לטעות בזה חלילה, שלא נגרום פחד או התרגשות פתאומית לבני הבית.]

השלב הראשון במאבק היה להחביא את הילדים מהשכנים, שלא יידעו שיש בבית ילדים בגיל בית הספר.

כפי שהזכרתי קודם, השלטון הקים מערכת חינוך מרכזית. כדי לממש את השיטה ולהגיע לכל הילדים כל מנהל בית ספר מקומי נדרש לרשום את כל הילדים שבמחוזו. הממשלה חייבה את המורים ללכת מבית לבית בשכונתם ולרשום את כל הילדים שהגיעו לגיל חינוך. המורים היו עוברים מבית לבית ומחצר לחצר ושואלים בתמימות את השכנים אם יש כאן ילדים בגיל בית ספר. כאשר השכנים היו יודעים על ילדים בגיל המתאים, הם היו עלולים לספר לפי תומם שלמשפחה פלונית יש ילדים בגיל בית ספר.

המחבר עם אחותו, שרה מישולובין.

עונת הרישום לבתי הספר הייתה בדרך כלל בימי הקיץ, בסמיכות לשנת הלימודים הבאה. בתום עונת ההרשמה, היו הורי, וגם אנחנו הילדים, נושמים לרווחה.

כמובן שלא יכולנו "להסתובב ברחובות" בשעות הלימודים, שכן כאשר המורים היו מקבלים מידע שבמקום פלוני יש ילדים בגיל בית ספר וההורים מסרבים לרושמם משום מה, הם היו ממהרים לדווח על כך למנהל. על פי החוק, היה המנהל מחוייב להגיע לבית ההורים ולברר מדוע ילדיהם אינם מופיעים בבית הספר. אם ההורים היו מסרבים לרשום את הילדים מצד יהדותם זה היה עוון הכי גרוע. ו'כדור השלג' הזה יכול היה להתגלגל עד למשרדי הק.ג.ב., עם כל ההשלכות שבדבר.

קשה ואי–אפשר לשפוט את ההורים שלא הצליחו לעמוד מול המשטר הקשה של הקומוניסטים, ושלחו את ילדיהם ללימודים בבתי הספר העממיים. הם טענו שאם הילד יהיה 24 שעות בבית, זה עלול להזיק לבריאותו, הן הגופנית והן הנפשית. היו בודדים שלא הסתפקו בבית הספר היסודי, וטענו, שמכיוון שנמצאים בברית המועצות ואין סיכוי שאי–פעם ייצאו מכאן – הרי כאשר הילדים יגדלו הם יצטרכו למצוא מקצוע לפרנסתם ומוכרחים לשלוח אותם לאוניברסיטה כדי שילמדו מקצוע כלשהו. היו שנימקו את הליכתם לאוניברסיטה בכך שהסטודנטים מקבלים פטור מצבא לתקופת לימודיהם, ובכך למעשה הם נפטרים מצרה גדולה יותר מבחינה רוחנית. כל אחד ותירוציו הוא.

אך מאידך, ראוי להעריך ולחלוק כבוד אין סוף לאלו שכן השתדלו, בתחבולות שונות ומשונות, להחביא את בניהם בביתם, ובמשך שנים רבות לא אפשרו להם לצאת מפתח הבית כדי שלא ייוודע לשכנים שיש ילדים בגיל בית הספר. כאשר נחשף הסוד, ופקידי הממשל הגיעו לברר מדוע הילדים אינם מגיעים לבית הספר שלחו ההורים את ילדיהם לקרוביהם או מכריהם בערים אחרות. זאת הייתה משימה מאוד קשה, אבל כך עשו כמה וכמה מחסידי חב"ד.

יהודים רבים לא נלחמו על כך עד הקצה האחרון, כיוון שחששו שאם ימתחו את החבל יותר מידי עלולים הקומוניסטים להוציא את הילדים מחזקתם ולשלוח אותם ל"חינוך מחדש" בבתי חינוך מיוחדים. ילד שהיה מגיע לבית חינוך כזה, היה מנותק לחלוטין מהוריו ומכל ההווי היהודי, ולמעשה לא היה לו סיכוי קלוש להישאר ביהדותו.

פליטת פה מסוכנת בשיעור שירה

אבי ז"ל השתדל להחביא אותנו עד כמה שאפשר, והצליח בכך כמה שנים. אולם בשלב מסויים אי–אפשר היה להמשיך ולהעלים מהשכנים את כולנו, ואבי החליט לשלוח את אחותי לבית הספר, כדי להוריד את הלחץ מעל הבנים. ואכן, בזכות העובדה שאחותי הלכה לבית הספר, הצליח אבי להסתיר את אחי הגדול עד שעבר את גיל בית הספר, והסכנה שריחפה על ראשו הוסרה.

גם אותי הצליח אבי להסתיר יותר משנתיים לאחר הגיעי לגיל בית הספר. אולם כאשר הייתי בגיל תשע נודע לשכנים על קיומי, והללו העבירו בתמימות את המידע למנהל בית הספר המקומי. לאחר שאבי התחמק מלרשום אותי לבית הספר הוא החל לקבל איומים מהנהלת בית הספר, שאם לא ישלח אותי לבית הספר ישללו ממנו את זכותו כהורה, וישלחו אותי לבית יתומים סובייטי, שם הייתי עלול לאבד את כל יהדותי. לא הייתה לו ברירה והוא נאלץ לרשום אותי לבית הספר העממי אולם בהחלטה נחושה שבשבתות לא אלך לבית הספר.

כדי שאוכל לשמור על השבת, רשם אותי אבי לבית ספר מרוחק מהבית, בשכונה של גויים, בתקווה שגם המורים ואנשי הצוות יהיו גויים שלא יודעים את חוקי הדת היהודית וכך לא ישימו לב שאינני מגיע לבית הספר בשבתות וחגים. עקב גילי המבוגר רשמו אותי לכיתה ב'. אבי דיבר עם המורה (נינא סמינובנה היה שמה), ולאחר שהעניק לה מתנה הגונה, הסביר לה שעד כה לא הלכתי לבית הספר משום היותי ילד חלש, והרופאים ציווי עלי לנוח יותר מהרגיל. מסיבה זו, הסביר לה, עלי לנוח יומיים בשבוע ולכן בנוסף ליום החופשי ביום ראשון לא אגיע לבית הספר גם ביום השבת. המורה שלא ידעה על קדושת השבת בדת היהודית קיבלה את הסיבה בתמימות והתירה לי שלא לבוא בשבתות.

מכיוון שבית הספר היה באזור מוסלמי, רוב התלמידים היו מוסלמים. אני זוכר שכילד השרשתי בתוכי שנאה גמורה לחגים, המנהגים ואורחות חיי הגויים. הייתי משנן לעצמי שוב ושוב שאין לי שום דבר משותף איתם. הם גויים, ואני יהודי!

במשפחת אבי כולם היו מאוד מוכשרים בציירות, שירה ואמנות. כילד, גם אני אהבתי מאוד אמנות, ציור ושירה. זכורני, שכאשר ראו את הציורים שלי בשיעור לציור, התלהבו מאוד ומאז כינו אותי "צייר". אולם אני העדפתי שלא להפגין את כשרונותיי ולשתף בהם את חבריי לכיתה.

בשיעורי שירה, היו שרים כמובן שירי הלל לאימא רוסיה, אבא סטלין, לנין ולמפלגה הקומוניסטית. למרות שידעתי לשיר היטב, הייתי בולם את פי ושותק. פעם שאלה אותי המורה: זלצמן, למה אתה לא שר אף–פעם? מבלי משים עניתי לה: אינני אוהב את השירים שלכם!

בשנייה שאחר–כך קלטתי שבפליטת הפה הזאת הכנסתי את עצמי לבוץ. המורה הביטה בי בתימהון ושאלה: מה זאת אומרת "שירים שלכם"? איזה שירים הם "שלנו", ואיזה שירים הם "שלך"? גש ליד הלוח, ותשיר בבקשה את השירים "שלך"!

בסייעתא דשמייא הצלחתי להיחלץ מהצרה שכמעט הבאתי על עצמי: בחצר בו התגוררנו, התגורר גם בנו של בעל–הבית, סטודנט באוניברסיטה בשם פינחס פינחסוב שאהב לשמוע תקליטים של הזמר האזרבייג'אני ראשיד בייבוטוב. הוא היה מפעיל את המוזיקה בחצר בקולי–קולות, ואני זכרתי שירים רבים בעל–פה. כאשר נעמדתי ליד הלוח כהוראת המורה, התחלתי לשיר את שיריו של הזמר האזרבייג'אני. המורה פערה את פיה בתדהמה והייתה בהלם לשמע שירתי היפה. היא כל כך נהנתה משירתי, עד ששכחה לחלוטין מפליטת הפה שלי, או שחשבה שכוונתי הייתה לשירים האזרבייג'אנים...

באותן שנים, בעקבות המחסור בכיתות לימוד, התקיימו הלימודים בשתי משמרות: אחת בבוקר, ואחת אחר–הצהריים. שיעור השירה התקיים בשעה האחרונה של משמרת הבוקר, ובדיוק כאשר שרתי הגיעו המורות של המשמרת השניה. הן נכנסו למסדרון בית הספר, וכאשר שמעו את שירתי נעצרו על מקומן. המורה, שהבחינה בהן עומדות במסדרון, הזמינה אותן להכנס פנימה והתפארה בבן כיתתה ששר כל כך יפה.

מאז גילו את כשרון השירה שלי החלו להזמין אותי להופיע בכל מיני חגיגות שלהם, כמו הראשון במאי, יום העובדים הבינלאומי, השביעי בנובמבר, יום המהפכה הקומוניסטית או חגיגת הראשון בינואר. בכל פעם שהוזמנתי הייתה מתחוללת בקרבי מלחמה עזה: מחד, ככל ילד השתוקקתי להופיע כדי להפגין את כישרונותיי ולהוכיח להם שאני מופיע ושר יותר טוב מהם. מאידך, השנאה לסביבה של הגויים וחגאותיהם הייתה מושרשת עמוק מאוד בתוך–תוכי, עד כדי כך שאפילו כאשר עמדתי עם התלמידים לתרגילי התעמלות בבוקר לפני כניסתנו לכיתה, חשבתי תמיד: מה אני עושה כאן עם כל ה'שקצים' האלו?...

לפועל, אף פעם לא נעניתי להפצרותיהם ולא רק שלא הופעתי בחגיגותיהם, גם לא השתתפתי בהם כלל. כשאני חושב על כך היום, אני מבין עד כמה החינוך שהשרישו בי הוריי היה חזק ואיתן: כמה גבורה נדרשת מילד כבן עשר שלא להמשך ולהתחבר לחברים הגויים, ועוד להחזיק מעמד במשך זמן רב כל כך!

ביקורת רפואית מגלה את ה'טלית-קטן'...

השמירה על תורה ומצוות תוך כדי הלימודים בבית הספר הקומוניסטי דרשו יצירתיות רבה כדי להעלים ולטשטש את התחום הדתי. כך למשל, כאשר הייתי מגיע לבית הספר בימי שני, לאחר יומיים של היעדרות (שבת וראשון), חששתי שכאשר אגיע לכיתה יגיבו במחאה פומבית על היעדרותי. לכן, השתדלתי להגיע מוקדם יותר ולהסתובב ברחוב שליד בית הספר, כדי שבני כיתתי יראו אותי ולאט לאט יתרגלו לנוכחותי.

את הכיפה האוזבקית שהייתי חובש לראשי לא הסרתי בכניסתי לכיתה. אולם לפעמים הייתה המורה מצווה עלי להסיר את הכיפה. לא ניסיתי להתנגד כדי שלא לעורר את הדובים מרבצם, אולם מכיוון שלא רציתי ללכת בגילוי ראש הייתי מניח את ידי על ראשי, כאילו אני מגרד בשערותיי, עד שהתיישבתי על ספסל הלימודים.

מפעם לפעם הייתה בבית הספר ביקורת רפואית מטעם הממשלה לעריכת חיסונים וכדומה. פעם, כאשר המורה הודיעה כי תיכף תכנס אחות ותזריק לתלמידים בגבם, נתקפתי בחרדה: איך אעלים את הטלית–קטן? אם אחלוץ כעת, הרי כל הכיתה תראה את הטלית–קטן עם הציציות, ומי יודע למה זה עלול להוביל... ברגע האחרון לפני שהאחות הגיעה אלי, מיהרתי להגביה את החולצה כאילו אני מתכונן לזריקה והשתדלתי להחביא את הטלית–קטן מתחת לחולצה. האחות, שהייתה יהודיה בוכרית, שמה לב לחוטי הציצית שלא הספקתי להחביאם היטב ו'הציצו' מתחת לחולצה, ואמרה לי בלחש: "טי חאראשי מאלטשיק חכמטשיק" [= אתה ילד טוב, חכמצ'יק]...

לאחר אותו מקרה פחדתי להופיע בבית הספר עם הטלית–קטן. מאז, הייתי הולך עם הציצית עד לבית הספר, ולפני שנכנסתי לכיתתי הייתי נכנס לחדר השירותים, מוריד את הציצית ומחביא בתיק. בתום הלימודים, בטרם יצאתי מבית הספר, עברתי שוב דרך השירותים, והפעם כדי ללבוש את הציצית.

"תחפושת" נוספת שהייתי לובש לפני כניסתי לבית הספר, הייתה העניבה האדומה (או כפי שאנחנו קראנו לה "הסמרטוט האדום"). באותן שנים, כל ילד היה צריך להירשם ל"פיונרים" (ארגון ילדים קומוניסטי), וכל "פיונר" היה מקבל עניבה אדומה עמה היה מופיע בבית הספר. מכיוון שההרשמה נעשתה באופן אוטומטי, רשמו גם אותי ל"פיונרים" וכמו כולם אף אני קיבלתי עניבה. וכך, בכל בוקר הייתי עובר את הפרוצדורה הבאה: חולץ את הטלית קטן ולובש את העניבה האדומה.

ילדים יהודיים יוצאים מבית הספר העממי בסמרקנד. הנער האמצעי עונד את העניבה האדומה של הפיונרים.

אני נקרא אל המנהל

גם בתחילת השנה השנייה ללימודיי בבית הספר העממי, הצליח אבי להסתדר עם המורה של כיתה ג', שהעלימה עין מהיעדרותי הקבועה בשבתות. באותם חודשים השתעשע אבי בתקווה שיצליח להשאיר אותי שנה נוספת בכיתה ג' מכיוון שבכיתה זו הסתדר עם המורה, ואילו בכיתה ד' היו יותר מורים למקצועות נוספים, ואבי חשש שלא יצליח להסתדר עם כולם.

אבי "סיפר להם סיפורים" שאני ילד חלוש, ואתקשה לעמוד בלחץ הלימודים בכיתה ד', ולכן הוא מבקש להשאיר אותי בכיתה ג'. זכורני, שאחד מחברי הקהילה ששמע על מאמציו של אבי להשאירני בכיתה ג', הגיב בתימהון על המסירות נפש של אבי למען חינוך הבנים: הרי כל אחד משתוקק שבנו ידלג כיתה, ואילו ר' אברהם זלצמן נלחם ומשתדל שבנו יישאר כיתה...

אולם לקראת סוף השנה התגלה הסוד, ולהנהלת בית הספר נודע כי היעדרותי הקבועה בכל שבוע קשורה בשמירת הדת היהודית. באותו יום שני הגעתי לבית הספר בשעה מוקדמת, כהרגלי, וכאשר נכנסתי לכיתה שמתי לב שהמורה טרם הופיעה. כעבור דקות אחדות הודיעו לי שאני נקרא להופיע מיידית אצל המנהל. כשחשש גדול בלבי צעדתי לכיוון חדר המנהל שם ישב גם סגן המנהל והמורה שלי (שעל פי החוק נושאת באחריות הישירה על התלמידים בכיתתה). השלושה הביטו בי בסבר פנים חמור, והמנהל שאל בקול תקיף: אמור לנו, זלצמן, מדוע אינך מגיע בשבתות לבית הספר? מי חינך אותך באופן כזה ומי מונע אותך מלבוא?!

טענתי שאני חלש והרופא ציווה עלי לנוח יומיים בשבוע. למרות גילי הצעיר ידעתי היטב את המשחק שעלי לשחק, וכי עלי לעמוד על דעתי שהיעדרותי בשבת אינה תוצאה של חינוך דתי שקיבלתי מהוריי. המנהל וסגנו וגם מורתי צעקו עלי וגידפו אותי על הפנאטיות שלי, ולבסוף הודיעו לי שעלי להביא את אבי לבית הספר. הם הוסיפו ואמרו שאם אני מוכרח לנוח יומיים בשבוע אני יכול לבחור כל יום אחר במהלך השבוע, מלבד יום שבת.

כאשר אבי הופיע בבית הספר, הזהירו אותו באזהרה חמורה שאם ימנע מבנו ללכת לבית הספר בשבתות, מנימוקים דתיים הוא ייתן על כך את הדין. הם איימו שאם ימשיך בכך תישלל ממנו הזכות ההורית, ואני אמסר ל"חינוך מחדש" בבית ספר עם פנימייה ממשלתית. אבי הכחיש כמובן שהוא הגורם להיעדרותי בשבתות, ואף אני שבתי וטענתי שהיעדרותי היא מטעם בריאות בלבד. השורה התחתונה הייתה, שהם דרשו בתוקף לראות אותי בשבת הבאה בבית הספר.

המחבר בביקור בסמרקנד, ליד בית הספר הראשון בו למד בצעירותו.

אבא הבין טוב את חומרת הדבר וניסה לשכנע אותי שהוא יחביא את התיק שלי במקום סתר בבית הספר, וכך לא אצטרך לטלטל את התיק בשבת לבית הספר, והוא ידבר עם המורה שלא תכריח אותי לכתוב ולחלל את השבת. אולם אני חששתי שאולי בסופו של דבר יכריחו אותי לכתוב וסירבתי ללכת. אבי, שחשש לגורלי הרוחני באם יממשו את איומם וישלחו אותי לבית יתומים ממשלתי, התחנן בפניי באומרו: הרי עדיין אינך בגיל המצוות, ואם לא תלך בשבת תהיה זו סכנה גדולה לכולנו, שהרי הם יכולים לאסור אותי, ואותך ישלחו לבית יתומים ממשלתי, שם בוודאי יכריחו אותך לחלל שבת ויותר מכך! אבל אני פחדתי ללכת שמא יאלצו אותי לכתוב, ובשבת הבאה קמתי בשעת בוקר מוקדמת, כשאבי וכל משפחתי עדיין ישנו, יצאתי בשקט מהבית והלכתי לחברי מיכאל מישולבין.

מיד לאחר המפגש הנורא הזה עם הנהלת בית הספר החל אבי לחפש בקדחתנות בית ספר אחר ברובע אחר של גויים, בתקוה שהם לא יעלו על הסיבה האמתית להיעדרותי בשבתות. ואכן, בתוך זמן קצר הצליח אבי למצוא עבורי בית ספר חדש, ברובע אחר של העיר, מרוחק משכונת היהודים. שם עוד לא שמעו על המושג 'שמירת שבת', וכך יהיה אפשר להמשיך בשמירת השבת בלי להסתכן. אבי הסביר למנהלי בית הספר בו למדתי כי הוא מבקש להעביר אותי לבית ספר אחר, מכיוון ששם מתגוררת דודתי והיא תטפל בי. מנהלי בית הספר, שלא חיפשו בעיות עם ילד ששומר על הדת, שמחו על ההזדמנות להיפטר ממני וסידרו במהירות את העברת המסמכים לבית הספר החדש.

אבי דיבר עם המורה החדשה שלי, פידוסיה ארחיפובנה, וסיכם איתה שלא אגיע בשבתות מכיוון שאני ילד חלש. כך שמבחינת שמירת השבת הייתי מסודר. אבל המרחק הרב מביתי לבית הספר החדש הקשה עלי מאוד. באותן שנים לא היו הסעות לבתי הספר, והייתי נאלץ ללכת ברגל יותר מארבעים דקות כל צד. רחובות רבים בעיר העתיקה היו ללא תאורה, ובימות החורף כאשר יצאתי מהבית בשעה מוקדמת, עדיין שרר חושך בחוץ ומאוד פחדתי ללכת לבד. למרות הכל, שמחתי שבזכות כך אני מצליח לשמור את השבת.

עם חברו ר' מיכאל מישולובין.

לאחר שחלפו כמה חודשים, וגם בבית הספר החדש החלו לשאול מדוע אינני מופיע דווקא בשבתות, החליט אבי לנסות דרך הפוכה: להעביר אותי לבית הספר הקרוב לביתנו, שם היו המנהלים והמורים יהודיים, ולבקש מהם טובה להניח לי שלא להופיע בשבתות.

על פי החוק, כאשר אחד התלמידים מבקש לעבור לבית ספר אחר, הנהלת בית הספר צריכה להעביר את כל המסמכים שלו לבית הספר החדש, ובכך הועברה האחריות על התלמיד לבית הספר החדש. כאשר אבי הגיע לבית הספר להודיע כי הוא מבקש להעבירני לבית ספר חדש הוא הציע להם לחסוך את הטרחה בהעברת המסמכים. מנהל בית הספר, שהתרשל למלא את תפקידו, הסכים להצעתו של אבי ומסר לו את הניירות.

בהשגחה פרטית התמהמה אבי ושכח ללכת מייד לבית הספר בו החליט לרשום אותי. לאחר שעברו שבועיים ואבי ראה שאף אחד לא מתעניין מה קורה עם בנו, החליט להתעכב עוד קצת ולראות מה יהיה. כאשר חלפו עוד מספר שבועות, הבין אבי שלמעשה אין לאף אחד מידע היכן אני אמור ללמוד כעת, ואף אחד אינו מתעניין בי.

כך סיימתי באופן פלאי את פרשת התלאות עם בית הספר העממי.